יום רביעי, 18 בפברואר 2015, שלושה חודשים מההשתלה!
לכאורה, סתם יום של חול. אבל לא למי שעבר השתלה שבה נאמר לו שבמשך שלושה חודשים: להתרחק ממקומות הומי אדם, לא לאכול בחוץ, לא סושי ולא בשר אדום ועוד כהנה וכהנה איסורים שונים ומשונים. ואני, שכ”כ הקפדתי על שמירת הכללים מאוד רציתי שהתקופה הזו תחלוף.
במניין הימים מההשתלה, היום זהו Day 92 (ולא Day 90 מאחר והיו לנו חודשיים בני 31 יום), אבל מה זה משנה 🙂 היינו היום בדיזינגוף סנטר (רעיון של אישתי לקחת את הילדים ולעשות משהו) ושם אכלתי (סליחה, סעדתי) סושי עם אחד הילדים וכשסיימנו והצטרפנו אל השאר שלעסו מוצרים של מקדונלד אמרתי להם שהיום יש לי יומולדת ואני בן שלושה חודשים. חייב לציין שאני לא כזה בשלן ולא כזה אנין טעם אך יחד עם זאת כשטעמתי את הסושי הרגשתי שאני מה זה בריא.. אפילו הרגשתי שקיבלתי את הרשיון לחזור לעבודה.
חזרנו מרוצים הביתה ואני במהירות, לפני שיגיע הגשם עליתי על בגדי ריצה וטסתי החוצה לסיבוב. הייתי חייב את זה לעצמי לפני שעולה שחר של יום חדש שמביא איתו את היום הראשון של מחזורי המיצוק של ה-VCD, מחר בהדסה. באוזניי עוד מהדהדת ההערה של פרופ’ בן יהודה מתחילת הטיפולים אי שם בסוף יולי 2014, על כך שאשתדל שהכושר הגופני יהיה חלק מסל התרופות. המשפט מעורר ההשראה הזה הוציא אותי לריצה במוצ”ש האחרון כמו גם ביום שני וכך גם הערב. אני מתחיל מחר טיפול בידיעה שהכושר שלי הרבה יותר חלש, המשקל יותר גבוה, אך המוטיבציה והניסיון גבוהים לא פחות מפעם שעברה. אז יצאתי החוצה סוקר בעיניי את השמיים שאוטוטו מתכסים עננים, אך מהר מאוד – אחרי כק”מ החל מטפטף. הבנתי את הרמז והחלטתי לחזור על עקבותיי וככל שחזרתי כך התחזק הגשם. גשם באמת שלא מפריע ויכול להיות כיף אבל זה לא הזמן להסתבך. אנו מתעתדים להגיע ממש מוקדם מחר בשאיפה לסיים מוקדם ולמנוע מצב שהשלג ישאיר אותנו לסופ”ש כפוי בבית החולים. אני מקווה שהכל ילך חלק ונוכל לחזור הביתה מוקדם בטרם הכל יצבע בלבן. לילה טוב.