לי יש את כל הנוחות

שבת היום. התעוררתי מוקדם וחשבתי אם לצאת לסיבוב של הליכה/ריצה. מאז שחזרנו מחו"ל בסוף יולי החלטתי לסמן מטרה ונרשמתי לריצת הלילה של תל אביב ב-30 לאוקטובר. זה נותן שלושה חודשים לחזור לכושר ולרוץ 10 קילומטר רצוף. אם אני מגיע לזה המטרה הושגה. בחו"ל הלכנו כלכך הרבה וגם אכלנו טוב אבל אני הקפדתי שלא יותר מדי אך כשחזרנו משהו מוזר קרה: המשקל ניתר בעוד 5 ק"ג. החשש שלי שהקולסטיד שעוצר את פעילות הש-ל-ש-ל שהקפדתי לקחת מדי יום אכן עשה את העבודה אך יתכן וגם שיבש את פעולת העיכול וככה שהגוף פשוט אגר ואגר. תאוריה שלי. ככה שהחלטתי על הליכה מאומצת יום כן-יום לא. אך דבר מוזר קרה – בכל פעם כשיצאתי (לסיבוב של כ-8 ק"מ) לאחר כק"מ הרגליים נורא כאבו, ממש לרוץ על סכינים. הן כל כך כאבו שכבר בחזרה מרוב כאב הרגשתי שהן נרדמות. אז לאור הפליאה שבחו"ל הכל היה טוב וכאן יש בעיה – האשמתי את נעלי הספורט, זרקתי את הקודמות וננעלתי על החדשות. אך זה לא עזר. למעט סיבוב אחד שבמשך חמישה ק"מ הליכה עודדתי בטלפון מועמדת להשתלה שהשד לא כל כך נורא ובסוף השיחה גם רצתי וגם הלכתי מבלי לחוש את הכאב, ההליכות האלה הפכו בלתי נסבלות. בשבת שעברה קמתי מוקדם ויצאתי חדור מוטיבציה. לאחר כק"מ הליכה הכאב הופיע בחדות והיה נוראי. בקושי רצתי. היה קטע שעצרתי וטיפה ניסיתי לשחרר את הרגליים. ממש סבל. מה קורה לעזאזל? הרהרתי עם עצמי.. יותר מחודש שאני מקפיד לצאת והכושר לא מגיע? כשהגעתי הביתה התחוורה לי התוצאה: השוקיים שלי רדומות למגע – נרופתיה! אני סובל מנרופתיה!! הגעתי לרופאת המשפחה ד"ר טפליצקי שמאוד דואגת לי. כששיתפתי אותה אמרה לי בתגובה צינית חביבה: "מה אתה אומר!" כאילו גיליתי את אמריקה.. "לוקח רבלימיד ומתפלא שיש לך נרופתיה" ואז גם אמרה שלפי התיאור זה בהחלט נרופתיה. מעט התפלאתי כי בעבר היה הפוך: דווקא בריצה היה תקין ולאחר מכן מאוד כאב ובזמנו נאמר לי שזה ממש מסמל נרופתיה – אך לטענת ד"ר טפליצקי המקרה הנוכחי הוא השכיח ולאור התרופות שאני לוקח כדאי לחלוק זאת עם פרופ' בן יהודה. מאז השבת שעברה אני לא מסוגל לצאת מאחר והפעילות לא נעימה לי. להפך, היא מעוררת סבל. לקחת ליריקה לא בא בחשבון (מאז שנרדמתי בנהיגה בהולנד בעקבות השימוש הפסקתי לקחת) וגם אין מדובר בכאב שבשיגרה אלא רק בפעילות גופנית. אין לי פתרון כרגע. ככה שבמקום לצאת לסיבוב של שבת בבוקר החלטתי לרדת ולכתוב סוף סוף כי מה שקרה אתמול ועליו אכתוב להלן צריך להוריד אל הכתב, לעטוף, ולהמשיך הלאה.

סלח לי אבי כי חטאתי!

בכללי אני משתדל להיות אמפטי כלפי אחרים. זה קשה יותר בימים שהם פוסט סטרואידים. השבוע התקשרתי לאישתי מהרכב בדרך לפגישה והיא שאלה אם אני על סטרואידים. אמרתי שכן אבל למה שואלת. היא אמרה שאני כזה נחמד בטלפון, אולי בגלל הסטרואידים. אם ככה אמרתי לה, אולי אקח כל יום ואזכה למחמאה כל יום. הבעיה, היא אמרה, זה התופעות ביום שאחרי.. "נפילה מסטרואידים" אני קורה לזה. עצבני ובלתי נסבל. מודה!

בפגישה האחרונה עם פרופ' בן יהודה היא הורידה לי את המינון הקבוע של הדקסה מ-10 מ"ג בשבוע ל-5 מ"ג. ככה שאני לוקח בשבוע אחד 6 מ"ג (4 מ"ג ביום אחד ו-2 לאחריו) ובשבוע עוקב 4 מ"ג (2 + 2 ביומיים עוקבים). אין ספק שההרגשה משתפרת. גם המדדים טפו טפו.. ביום שלישי ביצעתי בדיקות דם ואכן אין מה להתלונן. השבוע ברביעי וחמישי לקחתי 2 מ"ג (כדור אחד) בכל יום ויש בזה יתרון של מעט שקט תעשייתי – המעיים נסגרות והעצירות נותנת מעט מרווח נשימה.

אך מה שקרה אתמול – חורג בצורה מובהקת מכל התנהלות תקינה שלי. יצאנו יחדיו בבוקר של יום שישי לשתות קפה ולמעט סידורים. הגענו ברחובות למתחם חנויות. החנייה היחידה שמצאתי הייתה בחניית נכים. נירה ירדה מהרכב ואמרה שאני יכול להשאר. היו לי קצת קוצים בישבן כשמולי חנות של "בנא" משקאות ועניינו אותי המבצעים, למרות שלא הייתה לי כוונה לרכוש משהו. לצידי רכב יוקרתי ומפונפן של פולקסווגן. יצאתי בזהירות מהרכב ואז הגיעו שתי נשים וטענו שאני חונה בצמוד מדי אליהן ויהיה להן קשה להכנס אל הרכב. חשבתי על זה שזו דרישה מוזרה לבקש מרכב בחניית נכה להזיז את הרכב אך אני בשיא אדיבותי אמרתי שאין לי בעיה לקחת מעט אחורה כדי שיהיה נוח להכנס. תוך כדי רואה שבעלת הרכב בעצם יכולה להכנס ללא בעיה. היתה לה דלת כזו גדולה שהפתיחה מאפשרת להחליק פנימה ללא בעיה. זהו רכב חדש והיה קל לראות שהיא נוגעת בו בקצות האצבעות.. פותחת בשיא העדינות את הדלת ומחליקה פנימה בשבע עיניים.. "יפה" אמרתי לה.. נראה שאת יכולה להכנס פנימה ללא בעיה. ואז שמתי לב שהן בכלל חונות באדום לבן.. ובכלל השתלטו על חלק מחניית הנכה. האישה השנייה שקיטרה גם היא על כך שאני חונה בצמוד אליהן ניגשה אל הדלת שלה. לידה אין בכלל רכב ולה אין בעיה להכנס – הערתי לה על זה שלה בכלל אין בעיה להכנס ואז הפוסטמה הביאה יציאה שהוציאה אותי מכליי: "כן, אבל לך יש את כל הנוחות". כאילו: אין פילטרים! אנשים שסופרים רק את עצמם! אני ואפסי עוד. לא הייתי מעלה בחיים להגיד דבר כזה לרכב שחונה בחניית נכים. היציאה הזו הדהדה בראשי. נירה חזרה וסיפרתי לה. היא גיחכה ואמרה שיש כמה מכרים שלנו שהיו עונים במצב כזה שמאחלים להם את הנוחות הזו. וחשבתי לעצמי שאני לא הייתי מסוגל.. אך זה לא הרפה ממני.. הבטתי שוב ברכב.. גם חונים באדום לבן, גם חלקית על חניית הנכה וגם באות בטענות אליי.. וואוו.. זה בער בי.

סיימנו את הקניות והתפלאתי למצוא את הרכב שלהן עומד עדיין בחנייה. הן ישבו ברכב ולגמו משהו. הוצאתי את המצלמה והנצחתי את המעמד. תמונה להלן. חזרתי אל הרכב והחלטתי להרביץ בחזרה. פתחתי את הדלת שלי בחוזקה ככה שפגע ברכב שלהן. סגרתי והתנעתי מבלי להזיז את הראש. ראיתי בזוית העיין שהנהגת המומה ופתחה את החלון אך לא התייחסתי. כשנסעתי ברוורס שמעתי אותה צורחת ופתחתי את החלון. "לפחות תתנצל על הפגיעה ברכב!!" היא צרחה. "גם חונה באדום לבן וגם על חניית נכים וגם באה בטענות" השבתי. "אתה בכלל לא נכה" אמרה ומייד נפנפתי בתו הנכה מול פניה. "לפחות תתנצל על הפגיעה ברכב" המשיכה לצרוח. "לי יש את כל הנוחות, הא? תתביישו לכן!" קראתי חזרה וסגרתי את החלון. נסעתי משם וסיפרתי לנירה שהפגיעה עם הדלת הייתה מכוונת. נירה הייתה המומה ממני. הסכמתי איתה שזו לא הדרך אך היציאה הזו הוציאה אותי מכליי. ואז גם הרגשתי שאני ממש מרגיש חרא עם עצמי. שזה לא אני ושצריך הוציא את זה ולהמשיך הלאה.

אז הנה סיבה טובה לחזור ולכתוב פעולה שלא עשיתי כחצי שנה.. כל כך הרבה חוויות ואפס אנרגיה לכתוב. הלוואי ויש פה שינוי. שבת שלום!