עוד לילה ללא שינה. את ה-Dexa לקחתי רק בשלוש אחה”צ מאחר והיום התארך בהמתנה לשיחה ובשיחת מבוא ארוכה במחלקה להשתלת מח עצם. זה אומר לילה לבן ואכן כך. לכן, ניצלתי את הלילה לריצה כדי לרכב על גל העירנות, לקזז במשקל הטופח ולקנח במנת סלמון וסלט טרי בכדי להלחם בתופעת העצירות. לוחמה משולבת בציר הקריטי של תופעות הלוואי. זהו סיכום חיובי ביותר של שבוע מתיש שעבר עלי: מחד שבוע מתיש עם חוסר שינה משווע, עלייה במשקל ברמות מטרידות וסוף שבוע לא רגוע (שניסיתי בעיקר להעביר במנוחה אבל היה קשה לאור התופעות המעיקות). מאידך, לפגוש רופאה מדהימה מה-BMT, לבצע מדידה של השרשראות לאחר כ-3 סבבים ולגלות שהמדדים הופכים מצוינים לקראת ההשתלה (!!) ולהרהר בשנה החדשה הממשמשת ובאה.. וכן, גם הצטרפתי לאחת מפגישות החברים של אמ”ן שלא בסניף “האם” שלי, נוכחתי בשיחה עם פסיכולוג ששאל: מהי מחלה. ולקח לי זמן לענות לעצמי על השאלה.

זה היה גם שבוע שנעניתי לידידתי חולת המיאלומה והצטרפתי לזמן קצר לפורום בפייסבוק של חולי מיאלומה צעירים – בני פחות מ-50. שיטוט קצר הבהיר לי שזה ממש לא בשבילי. אם אני רוצה להתייעץ – יש לי את העמיתים באמ”ן ואת מפגשי החברים, צרות יש לי מספיק משל עצמי מכדי לגלות אמפתיה לחולים עלומים על פני הגלובוס ואם כבר אמפתיה אזי עניי עירך קודמים – מקומיים, דוברי עברית, בשר מבשרנו, בגובה העיניים ולא וירטואלית. טוקביקיסטים יש מספיק ב-YNET וכזה הכי קל להיות. זה היה גם שבוע שלבשתי חלוק לבן והתחלתי לקרוא יותר ויותר ספרות מקצועית בכדי להבין מהי המיאלומה שלי. מיאלומה אינה שפעת ויש לה גוונים רבים ומורכבים ולכן אני כל כך מצדד בטיפול מותאם אישי. אין זבנג וגמרנו. הלוואי.

אז מספר תובנות מן השבוע הקודם עם הפנים אל השנה החדשה:

• חולה אני מגדיר כאדם שנמצא בין ארבע קירות. הגבר האולטימטיבי הוא זה ששוכב במיטה עם מדחום בפה, מרגיש קודח בין ארבע קירות ומשווע לעזרה (מאשתו, נו ממי). זה המודל בעיני של הגבר החולה. וככל שאתה מתרחק מהמצב האולטימטיבי הזה מצבך טוב יותר. כך החלטתי ביום חמישי למרות כל התופעות להגיע לעבודה ופשוט לעבוד. והיה לי יום משוגע, עמוס ולחוץ אבל לא היה בריא ממני. קצת קיטרתי בהלצה שחולי סרטן עוזבים אחרונים את המשרד, אם כי גם לא הייתי הראשון להגיע ובאמת שתחושת סיפוק אפפה אותי. המחלה יכולה לחכות (לפחות עוד יום אחד ניהלתי אותה בהצלחה)
• חזרתי ממפגש העמיתים באמ”ן קצת מתוסכל בגלל הסיפור הבא. פגשתי זוג נפלא, הבעל חולה במיאלומה, נראה שהצעד הבא אמור להיות השתלה עצמית אותו הוא מסרב לעבור מפאת גילו שאינו בתחום המומלץ חד משמעית (על הגבול, או break-even בשפת סלנג חצי הנדסית חצי מקצועית). מה שתסכל אותי עבורו, איש באמת מאוד נחמד עם אישה אוהבת ודואגת שהוא מקבל את הדין בלי למצות את כל הכלים מהארגז. ואחד הכלים השימושיים הוא חוות דעת שנייה. אני איני מתיימר לייעץ על אופן הטיפול ואם השתלה או לא – שיחליטו הרופאים. אבל לוותר מראש על חוות דעת נוספת, על ערוץ טיפול נוסף, על סיכוי לאורך חיים איכותי לאורך זמן בגלל מקובעות.. כואב. זאת אני בדיוק מאחל לכל אחד ואחת מאתנו לשנה החדשה – שנדע להפעיל את שיקול הדעת שמתאים לנו כדי לקבל את הטיפול המותאם לנו. את התהליך והפרטים נשאיר לצוות המקצועי. האם היהודייה דאגה לנו לטובים ביותר וב”ה אנו לרוב לא זקוקים לרפואה תיירותית ואם כבר רק לפגוש כאלה.
• מצאתי שחולים מודדים את עצמם עם ותק במחלה החל מאבן דרך מסוימת: מאז גילוי המחלה, מאז שהיא הפכה להיות פעילה, מאז ההשתלה הראשונה (3 שנים, חמש שנים, 12 שנה, 18 שנה…!!), מאז ההשתלה השנייה, וכד’. מה שלי נותן כח ליום המחר הוא מחד סיפורי הפז”ם של אלו שסופרים שנים מאז אבן הדרך האחרונה (מאז השתלה למשל) ומאידך הראייה העדכנית של המדע שמה שקרה לפני יותר מחמש שנים למשל, כבר מיושן כי כיום קיימות שיטות חדשות, תרופות חדשות, ארגז כלים עדכני שאמנם עדיין לא מרפא את המחלה אבל בהחלט מוכיח שמגדיל סיכוי להפוגה לאורך זמן במצב תקין.
• להשתלה העצמית כבר קראתי זה מזמן “חופשת לידה” והשבוע התברר שהתקופה שאחרי ההשתלה מחייבת פסק זמן ביחסים מלאים – “משכב לידה” אם תרצו :-). הסיבה: מניעה של מעבר החומר הכימוטרפי במגע מיני בין בני הזוג.

מעבר לתובנות הנקודתיות אבקש לשתף בנושא שבער בי זמן רב בעבר ואני מבקש לחלוק אותו עתה, בעבר ניסיתי לקדם בזמנו עם מתי רביב ע”ה במסגרת מפגשי החברים. ביטוח משכנתא. זהו לקח חשוב לכל אדם בריא במיוחד כשהוא הופך סטטוס לזה של אדם חולה.

זמן קצר לפני גילוי המחלה הייתי עסוק בכוונות למחזור המשכנתא המפוארת שלי. כלשקחתי את המשכנתא לפני מספר שנים ההליך הפרקטי, המהיר והיעיל ביותר היה לבטח את המשכנתא באמצעות הבנק. בניגוד לשנים קודמות בו הביטוח של הבנק נחשב יקר יותר, כיום מדובר בביטוח מטעם חברת ביטוח חיצונית שעובדת עם הבנק, כשלבנק סניף סוכנות ביטוח של אותה חברה אבל מטעם הבנק שמלווה את ההלוואה. בלקיחת ההלוואה הפרטים הוסדרו במהירות, ביעילות ובתחרותיות. עד כאן הכל בסדר.

לאחר שגילו את המיאלומה הזוחלת (או במילים אחרות הופעת תאי סרטן בגופי) הפכתי להיות באחת לווה מוקצה.. הביטוח רצה שבכל הלוואה חדשה להפעיל עדכון שאלון בריאות ובכך החרגה של המחלה ע”מ שהביטוח לא יכול עליה ואני כמובן שמבחינתי סרבתי – מה שהיה הוא שיהיה.

איפה הבעיה??

הבעיה היא במעבר לבנק אחר. בבנק אחר קיבלתי מיחזור משכנתא הרבה יותר אטרקטיבי אבל מאחר וסוכנות הביטוח שלי הייתה קשורה לבנק, הם סרבו לבטח את ההלוואה שביקשתי לגרור אותה לבנק האחר. נקודה. מבחינתי המטרה ברורה: להמשיך את הביטוח ולא ליצור הרעה בתנאי ובוותק ההלוואה (מבחינת הביטוח). הבנק הערים שרירים וכך נותרתי תקוע בבנק שלי עם משכנתא גבוהה לכאורה אך עם כיסוי ביטוחי מלא. פניתי לחברת הביטוח שמבטחת את המשכנתא (ביטוח חיים ומבנה) – שימו לב שהבנק רק מפעיל סוכנות והוא אינו הגורם המבטח. גם שם הוערמו שרירים ולא הזדרזו לעזור לי.

אבל אז קרה דבר נפלא שקשור למה שאיחלתי לעיל לשנה החדשה: לקחתי חוות דעת שנייה 🙂 חברתי למומחה שייעץ לי. והוא ביקש להמתין עם העניין מהסיבה שבתוך מספר חודשים יש נקודת עדכון של המשכנתא המשתנה ולפי תנאי השוק תהיה הפתעה. אכן הופתעתי ובנקודת העדכון הריבית צנחה פלאים. המדדים של שנים אחורה היו טובים בהרבה מהמדדים של נקודת העדכון כך שבעדכון הנוסחא היה עדיף לי להשאר עם אותה ההלוואה המקורית המתעדכנת מאשר למחזר.

אך מהו הנמשל מכל הסיפור? אוקיי – אחת שולית: חוו”ד שנייה, הבנתם. אבל מעבר לכך – העיקרית – את הביטוח עבור המשכנתא יש לבצע בסוכנות חיצונית שאינה תלויה בשום בנק. הטרחה אומנם פחות מפנקת בזמן לקיחת ההלוואה אבל יתכן והיא תחסוך מפח נפש שלם והמון כסף בבוא היום. בעוד שאתם תבחרו למחזר את ההלוואה בכל בנק אחר, הביטוח יגרר מהלוואה אחת לאחרת ואולי אפילו יצטמצם בגלל הסכום ובגלל אורך התקופה. אז…. שלא יעבדו עליכם!

קרובת משפחה שלי עם נסיון חיים מדהים ברכה אותי לשנה חדשה עוד לפני שחליתי: העיקר הבריאות וכל השאר יהיה בסדר. היא נתנה עצה כל כך חכמה שלא נותר לי אלא לברך כל אחד מקוראי הבלוג: העיקר הבריאות וכל השאר יהיה בסדר. שנה טובה.

מחר מתחילים עוד סבב של טיפולים. עד שכבר הצלחתי להרגיע את עצמי מהתופעות של הסבב הקודם (כמעט ונעזרתי במשטרת התנועה לטפל בבעיית העצירות) מחר כל זה חוזר. ממש אין לי חשק לזה אבל כאילו שיש לי ברירה. התכנית הנוכחית היא לקום מוקדם לריצה ולהגיע רענן, לטפס במדרגות של מכון שרת מקומה 3- לאשפוז יום בקומה 2 ולקוות שכמו בפעמים האחרונות יעבור לי מהר. בינתיים אני חולם על הטיול שאעשה בקיץ הבא אחרי שכל זה יגמר ואחזור לעצמי. הבנתי שההחלמה מההשתלה תיקח את הזמן ושמתי לי שתי אפוציות על השולחן: רומניה ואוסטריה. חבר שעבר את ההשתלה אמר לי ובצדק שאחרי השתלה לא נוסעים לרומניה אז הפוקוס הוא טיול הבראה באלפים של אוסטריה. זו המטרה שלי לקיץ הקרוב. מטרות נותנות אופק. ואופק מנצח סרטן.

יחד עם זאת קיים אצלי חסך בידע בכל הקשור לביטוח נסיעות לחולי סרטן: מי מבטח, כמה זמן ניתן לנסוע אחרי טיפולים ומהו טיפול מבחינת המבטח – כמו גם מתי נחשב תום טיפול? ואיפושהוא נראה לי שלחלומות שלי אין כיסוי ביטוחי. הייתי שמח לקבל פידבק מהקוראים שוודאי נסיונם רב משלי וודאי שמי מהם נסע לחו”ל מתישהוא לאחר הטיפולים. כל המלצה או העשרה בנושא תתקבל בברכה.

בד בבד אני קורא את הספר שרכשתי באמאזון אודות השתלת מח עצם וככל שאני קורא כך מעמיק הדכאון. אישתי יעצה לי להפסיק לקרוא אבל עם כל הצער שבדבר אני לא רוצה להגיע לתהליך כזה מורכב לא מוכן. נקודה. המידע מענין אבל אני קורא טיפין טיפין. בטיפול האחרון התייעצתי עם הצוות כיצד להתמודד עם בעית העצירות. כמו שתאר מני פאר ע”ה את תופעות הלוואי שלו מהטיפולים – יש פה מילכוד כשמצד אחד נגד הכימו נותנים תרופה נגד הקאות אבל לה עצמה יש תופעת לוואי של עצירות. החבר שהזכרתי מקודם סיפר לי שהוא כל כך סבל מזה שהעדיף להקיא ולהתמודד עם הבעיה הזו מאשר להמשיך ולסבול מעצירות. אחת המטופלות שנכחה בחדר ייעצה לי טיפול רפלקסולוגי שהחלטתי ליישם ובאמת היום היה הטיפול הרפלקסולוגי השני שלי. הרפלקסולוגית העירה לי תוך כדי שאני ממש בסטרס. ובאמת אתמול בצהריים החל לכאוב לי המותן בצד ימין שממש דאגתי.  היה לי חשש שמדובר בכליה. אשתי אמרה לי שאולי, אבל יתכן וזה מסטרס.. והבוקר ויתרתי על ריצת הבוקר שאם זו הכליה לא נסבך את המצב. מצד שני אפשר לישון יותר ולהרגע מאשר לקום בחמש בבוקר. בשעות הערב, לאחר הטיפול הרפלקסולוגי הכאב עבר כך שכנראה שמדובר בסטרס ותו לא.

דבר נוסף שגרם לאי שקט אצלי בימים האחרונים היא מה שנודע כ”אתגר דלי הקרח”. כל מי שמחשיב את עצמו העלה סרטון שלו שהוא עצמו או אחרים שופכים עליו דלי קרח לאות הזדהות ותמיכה במאבק במחלת ה-ALS. אז אכן ALS היא מחלה לא עלינו, שכיחה הרבה פחות ממיאלומה, החולים בה הולכים ודועכים ותוחלת החיים קצרה. אך למרות שהיא שכיחה הרבה פחות, ALS הגיעה הרבה יותר לתודעת הציבור מאשר מחלת המיאלומה למשל. הלוואי ובאמ”ן ימצאו את הדרך לגייס הן תודעת ציבור אודות המחלה והן כספים למחקר שאולי סוף סוף ימצאו את הדרך להפטר מהמחלה ואולי עוד בימנו (אמן). ויחד עם זאת ואחרי כל הדברים, הדבר שבאמת הרגיז אותי, ממש העלה את חמתי (עם או בלי סטרואידים) הייתה ההשתתפות של גיסי, אחיה של אישתי, באתגר דלי הקרח. זה לא רק שהעלה סרטון שבו הוא מראה כיצד ילדיו שופכים עליו דלי קרח, הוא גם מודה לבוס שלו על הרעיון (טוב בסדר..), מודה לאשתו על התמיכה, מספר שתרם מכיסו כך וכך כסף למאבק במחלה ומעביר את השרביט לאחיו ומשפחתו…!!!!????!!!!

טוק טוק.. הלו…!?!?!  נרדמת בשמירה אתה שמתקשר לאחותך עם פרצוף מודאג לשאול מה שלום גסך שנמצא במאבק במחלה.. אתה בכלל יודע מה זה ALS? מכיר איזשהוא חולה? ואלי את התרומה שהעלית תתן למאבק במחלה שלי במקום לתת לעמותה שאין לך מושג כיצד היא מתנהלת. עניי עירך קודמים.

אבל זהו אולי המשל לדרך בה עלינו לבדוק פנימה כיצד להביא לידיעת הציבור מחלה שמוגדרת חשוכת מרפא ולמצוא את הדרך לגייס משאבים להלחם ולמגר את המיאלומה. ואולי גם לחלום הזה אין כיסוי.. ואם למישהו יש רעיון אז קדימה. שתפו רעיונות, שימו מטרות. מטרות נותנות אופק.

היה לי סוף שבוע זיפט. וזיפט זו אולי המילה הכי מתאימה כשכלום אחר גם לא מתאים לתאור וגם כי אולי זיפט זו תחושה לא נעימה אבל לא מוגדרת בצורה ברורה, כמו המושג “רגע” בזמן.

כששיתפתי את אישתי שאני מרגיש ממש לא טוב אבל לא יכול להסביר את התחושה היא שאלה אותי אם זו הרגשה זיפט אז אמרתי לה שזה הכי נכון כי את זה אין צורך להסביר. אז אימצתי את זה.

ימי שישי הם הימים הכי קשים מאז תחילת הטיפולים – נראה שהעייפות המצטברת מכל השבוע – טיפולים בראשון ורביעי, DEXA  גם בשני וחמישי – מגיעים ליום שישי עם הצטברות גוברת של חוסר שינה ועם עוד אלמנטים שמתווספים מהתרופות האחרות וכך יוצא שיום שישי אינו אלא ראוי למנוחה. אלא שיום שישי האחרון התערבב לגמרי.. זה התחיל בכך שהזמנתי את אחי ומשפחתו לעשות אצלנו את השבת. באמת אירוע נדיר שברגע שעלה מייד הסכמתי. גם כי בעיני רוחי ראיתי אותנו מבלים גם עם הילדים אחה”צ וגם בערב לבד עם בירות ויין וגם כי אחי הוא הנדימן אמיתי ואז אפשר להפיל עליו (כמו על אח צעיר) את תיקון הונטה בשירותים, הספוטים השרופים, התאורה בגינה ועוד כהנה.. בפועל היה נחמד, הבחור עבד מכל הלב, התאורה חזרה לפעול, היה יין טוב אבל לא הייתי מסמר הערב אם כי אני חושב שזה התקבל בהבנה.

עד כאן דברים שמחים.

ביום שישי האחרון היה טקס השלושים של גיא אלגרנטי ז”ל, לוחם צה”ל שנפל בקרב בעזה כשמבנה המרפאה של אונר”א פוצץ עליו ועל חבריו. גיא ז”ל נקבר בסמיכות לליפקין שחק, לדני מט, וכן לאלוף זאב ליבנה ז”ל שהיה מקים ומפקד פיקוד העורף הראשון וביום שישי הייתה אזכרה של שנה לפטירתו. בטקס נכחו המון גנרלים לשעבר בינהם איתרתי את מי שהיה מפקד האוגדה שלי בעת שירותי. מאוד רציתי לשוחח איתו, להגיד שלום ולראות אם זוכר אותי אחרי כ”כ הרבה שנים אלא שאני פשוט לא זכרתי את שמו. וזה מאוד מאוד תיסכל אותי. אין מצב שאני שוכח את השמות של האנשים האלה. כשמצאתי אותו שהאדם איתו הוא משוחח זהו אביגדור קהלני בכלל קפץ לי הפיוז – שניהם לא מזמן היו בנפרד בשיחה אישית אצל פרופ’ יורם יובל.. נו מה שמו לעזאזל.. מתוסכל ומותש ישבתי על אחד הכסאות עצמתי את עיני ועשיתי הרבה מעגלים בראש עד שנזכרתי. אבל אז הבנתי שבכזו התנהלות עצמית כדאי פשוט לוותר ולהמתין לאזכרה של גיא. והיה לי קשה באזכרה של גיא ולאחריה. זה עדיין בלתי נתפס. חזרתי הביתה בצהריים עם מחנק בגרון כשמעלעול בעיתון גיליתי לתדהמתי שמתי רביב נפטר. עיניי צדו את שמו במודעה מטעם אמ”ן וככה גיליתי איך שנגמר לי האויר. מתי היה חולה המיאלומה הותיק ביותר שהכרתי. הוא גם האדם הראשון שחולה במיאלומה שאיתו שוחחתי מעט אחרי גילוי המחלה ומשני טעמים אלה הוא הפך עבורי למגדלור: הן מבחינת נסיון החיים והן מבחינת ההתמודדות. בקורס ניהול למדתי פעם שמנהיגות מוערכת בכך שמעשייך נעשים הרגל בידי אחרים. והאופן שבו מתי פעל במסירות באמ”ן הגביר מאוד את החשק לעשות כמוהו גם. וכן, גם בזכות הסיפור האישי שלו והיכולת שלו לשרוד את המחלה ואת סיבוכיה. נפגשנו בפעם הראשונה והאחרונה פנים אל פנים בכנס השנתי האחרון. הוא לא נראה טוב. היה בקרב השרדות משלו, אולי האחרון, וקיויתי שהרמיסיה הבאה עוד לפניו. כך ששתי המועקות האלה משכו אותי מטה לאורך השבת יחד עם עייפות כבדה, השפעת הכדורים וכן.. עלייה במשקל. בשבת בבוקר קראתי בפייסבוק שאבא של חבר טוב שלי נפטר. שאלתי אותו למה אני צריך לקרוא על זה בפייס והוא טען בשיא הכנות שלא רצה להעיק עליי במצבי. הידיעה החדשה והכנות שלו לא עשו אותי יותר שמח אבל הנחתי לזה.

חשתי כיצד ה-DEXA משגעת אותי. ואולי זה ה-VELCADE ואולי כל הקוקטייל, אבל בסוף השבוע האחרון חשתי כיצד המשקל שלי טופח, הבטן שלי טפחה וקשתה מאוד וכל זה ליווה בתחושת כבדות שמנעה ממני אף יציאה לפעילות ספורטיבית. אפילו שבשבת הלכתי לישון מאוד מאוד מאוחר והקצתי בחמש וחצי, עייף אך שואף במידה מסוימת לצאת לריצה – לא יצאתי ולו גם בגלל תחושת הכבדות שלא הרפתה עדיין מיום האתמול. ואתמול הבן השני שלי חגג 16. 16 מלאו לנער. מנגלנו בצהריים ואני באמת שצמצמתי נתחים וזללתי כמה שפחות. אשתי הפתיעה אותי והזמינה את משפחתה לחגוג לנער. זה לעולם לא מפריע לי אבל אתמול ההתנהלות שלי הביכה אותי וזה יצר אצלי הרגשת אי נוחות לארח עוד ועוד אנשים. חיכיתי שזה יעבור.. רציתי שכבר יגיע המחר ואתעורר אחרת מבלי לעצום את העיניים ולראות את הסדקים בתחושה האלמוות.

עד כאן הפרק המלנכולי.

אחרי לילה עם שינה בינונית התעוררתי לא מוקדם אך החלטתי שעל ריצה לא מוותרים. לא יצאתי מוקדם כך שלא היה “נעים” קרי מחד הטמפרטורה כבר עלתה ומאידך היה כ”כ לח שהיה ממש מעונן (מעונן וחם). לפיכך אמנם לא ויתרתי אבל חזרתי מריצה של 8 ק”מ במקום 10 ק”מ כהרגלי. התוצאות עלו על הציפיות: חזרתי כמו חדש – הפקק נפתח. המרץ חזר, גם החיוך, גם ההומור. הגעתי לאשפוז יום מלא מרץ. הטיפול היה קצר יחסית וזכיתי בסופו אפילו לביקור היכרות עם המחלקה להשתלת מח עצם. אמרתי לאחיות שכל יולדת מבלה מספר שעות בחדר לידה ומגיעה לסיור היכרות מקדים. ואני שמתעתד לבלות כשלושה שבועות לתהליך אותו אני מכנה “חופשת לידה” רוצה גם לדעת, להכיר, להתכונן. לא הספקתי לשים נקודה במשפט והאחות הנפלאה שטיפלה בי היום ליוותה אותנו לסיור מודרך במחלקה. אציין כאן מה שציינתי בפניה – שמחוץ למחלקה המקום נראה אפור מפחיד ומאיים אבל בפנים החזות שלו הרבה יותר שמחה ומודרנית. את הצוות במחלקה טרם פגשתי אבל הסופרלטיבים שהורעפו עליהם בהחלט יוצרים ציפייה להמשך. בדרך חזרה ביקשתי מאישתי שלא תשכח לשריין את התאילנדית הצמודה שעושה מסאג’ באצבעות הרגליים. משם גלשנו לשיחה על תכנון התקופה. את מודל ה”יהיה בסדר” לא נוכל לאמץ כאן.

בערב לקחתי שלושה מילדיי לטפס על קירות (אטרקציית קיר טיפוס). בילוי לסוף החופש וגם סוג של הפעלה למען עייפות אקטיבית לפני היום הראשון ללימודים. השרב נשבר והבריזה חזרה לעיר לעת ערב וישבנו כל המשפחה לפיצה וגלידה אחרונה של חופש עם עוד המון משפחות מסביבנו. מחר יום מיוחד – זה היום הראשון ללימודים בשנה היחידה בו כל הארבעה לומדים בבית הספר – מא’ ועד יב’. ליבי אל הזאטוט שמתרגש מאוד להגיע לבית הספר (נותרנו ללא ילדים שהולכים אל הגן וחבל – זה היה כיף בפני עצמו). בפגישת היכרות עם הכיתה והמורה טענתי בהומור שדין מעבר לכיתה א’ כדין כניסת גבר לחופה ולנישואין: כל כך רוצים בזה, זהו סוג של התבגרות, של התרגשות ואז מגלים שברגע שאתה שם אתה כבר לא יכול לצאת מזה והשגרה הופכת אוסף אינסופי של מטלות… שנה פוריה לכולנו.