עודני כאן

יום חמישי, 30 ביולי 2015, Wagrain, Austria. לשם נעלמתי

היום לפני שנה התחלתי את הטיפול. האם זו הדרך להתחיל את הכתיבה לאחר כ"כ הרבה זמן שלא מצאתי את הזמן לכתוב הלכה למעשה?

מעט לפני תחילת הטיפולים הופיע אצלי התובנה שהילדים גדלים מהר מדי ומספר הנופשים איתם אינו גבוה מעשית. גמלה ההחלטה שבשנה הבאה אני אסע איתם לנפוש בחו"ל. בזמן ההשתלה החלטתי שהקיץ אסע לטיול החלמה באלפים האוסטרים ובזמן השהייה בבית היה לי את כל הזמן לתכנן, להזמין ולאשר ככה שנותר רק להמתין שזה יקרה.. המתנה ארוכה.

מאז סיימתי עוד סבב של טיפולים, חזרתי לעבודה תחילה למשרה חלקית ובגמר הטיפולים למשרה מלאה לתפקיד חדש וקשה מאוד שהוציא ממני את המיץ. ימי עבודה ארוכים, לילות מעוטי שינה, עבודה מאומצת. תחילה הבטחתי לאישתי שאני מציב יעד לעצמי שאחריו אציב גבולות חדשים. או אז הבנתי שאני כושל בכך. בתחילה נהניתי מאוד על החזרה לשגרה ועל העשייה. אט אט הבנתי שאני מותח את עצמי אל הקצה. קיבלתי את המלצתה של ד"ר מעיין (ההמטולוגית) המופלאה שאני לא רץ מספיק אז השקעתי גם בזה. והאמת שריצות הלילה מאוד תרמו ומעט לפני הנסיעה לחופשה הצלחתי מחד לרוץ 7 ק"מ מתוך מסלול של 8 ק"מ ומאידך גם נרשמתי לריצת הלילה של תל אביב באוקטובר. הצבת יעדים עוזרת להשיג את המטרה.

דבר אחד מאוד הפריע: עקיצות יתושים. מאז ההשתלה עקיצות יתושים הינן סיוט! הן מתנפחות, כואבות ומגרדות באופן יוצא דופן. פניתי לרופאת המשפחה והיא ציידה אותי באנטיביוטיקה שכן זה נראה ממש מטריד. אבל אני לא משוכנע שזה עוזר. האם אני היחידי שסובל מכך או שזהו דבר שכיח לאור החלשותה של המערכת החיסונית?

ואז הגיע סוף סוף הטיול. נחתנו בנמל התעופה של וינה, נכנסנו אל הרכב (שישה נוסעים בפיאט גדולה בת 9 מקומות ולכן רכב ידני) ובמרכז וינה, סמוך מאוד למלון הלך הקלאץ' והרכב הושבת. למחרת צוידתי ברכב חלופי ונסענו בנסיעה ארוכה עד לדולומיטים, כשבדרך (במקום שנקרא Rofan בסמוך לאגם Achensee) עליתי עם ילדיי הגדולים למתקן אקסטרים שנקרא Air-Rofan. אני מציין זאת מאחר ואני סולד מגבהים. אך החלטתי שבטיול זה כשורד השתלת מח עצם אני מתעלם מפחד מגבהים ומתנסה בכל סוגי רכבות ההרים. אז פחד מגבהים לא מרפא מלפלאן אבל רכבות הרים מכל סוג דווקא סוף סוף ניסיתי וגם נהניתי. הגענו בצפון איטליה למקום מדהים בשם עמק Val Gardena ללון בעיירה ליד Ortisei. מזג האויר היה מצוין ואני הייתי מאושר ושמח שהרגשתי כ"כ טוב מכדי ליטול את התרופות. הרגשתי בריא גם בלי זה, דבר מאוד נדיר יחסית להתנהלות הפדנטית שלי בשנה האחרונה. בד בבד הגיע במייל חיווי על תוצאות בדיקות הדם התקופתיות שביצעתי מעט לפני הטיול ותוצאות ה-FLC הוסיפו מימד של דאגה סמויה מכך שנראה שהמחלה עדיין מעבר לפינה למרות שכך ממש לא רציתי, דבר שהעיב על האופטימיות שלי. ואז הגענו לאגם גארדה. 40 מעלות חום. מלון יקר ובינוני להחריד שאת המזגן הרגישו אולי בשלוש בלילה. יומיים בלונה-פארק גארדהלנד בחום המעיק הכריעו אותי וגם החום שלי עלה ל-40. הייתי ממוטט! בתחילה טענתי שלפחות אני חולה במחלה רגילה לשם שינוי אבל את הדרך (הלא ארוכה) לונציה נהגתי ממש באפיסת כוחות ובאמת שלא נהניתי מהטיול בעיר המדהימה הזו.

לאחר שני ימי טיול בונציה (שהצטמצמו עקב מצבי, וכמובן שמאז אני לא מפספס כדור) אפקט היידי בת ההרים עשה את שלו ולפני שבוע כשהגענו ל-Wagrain שבחבל זלצבורג חשתי כיצד הרגשתי משתפרת פלאים. כבר באותו הערב לקחתי את הילדים הצעירים להליכה ברחובותיה התלולים של העיירה. הרבה פעילות לא עשינו עם הגעתנו מאחר ואיתי הבן השני שלי חטף גם הוא והיה מושבת מייד אחרי גם כן ליומיים. אבל מאז שהגענו לחבל זלצבורג מזג האויר נוח ואפילו גשום לפרקים. לעיתים גשום מדי אבל הכינותי מראש תכנון לכל תרחיש ולכן זה בדרך כלל לא מפריע.

לטיול הזה קראתי טיול ההחלמה ובעיני רוחי ראיתי עצמי מבצע הליכות במרחבים הירוקים של האלפים. כזה טיול היה היום. עלינו ברכבל שמעפיל מהעיירה Werfenweng לפסגה של 1820 מטר ומשם יצאנו לטיול רגלי עד שהגענו לבקתה מבודדת שם שתינו ונחנו וחזרנו חזרה. אתמול בערב חקרתי במפות היכן צולם השיר המפורסם Do-Re-Mi בצלילי המוסיקה והיום אחה"צ נסענו והעפלנו לאותה נקודה ומאוד התרגשנו. (מתכוון לצרף תמונה)

מחר צפוי יום יפה ובתכנון מצפה יום טיול בעיר זלצבורג. ביום שלישי חוזרים לוינה ובעוד שבוע נחזור הביתה. בתשיעי לחודש צפוי ביקור תקופתי אצל פרופ' בן יהודה שמעניין אותי אם היא מתרגשת כמוני מהעלייה החדה מדי לטעמי בערכי ה-FLC. תוצאות בדיקות הדם מוכיחות שמיאלומה עדיין הינה מחלה חשוכת מרפא.

אז לכל ידידיי והדורשים בשלומי (וכמה טוב לדעת שרכשתי ידידים טובים וחברים לדרך שדורשים בשלומי באופן תדיר) – הנני כאן. זולל המון פיצות, שטרודל תפוחים ולוגם כמויות גדולות של בירת חיטה כיאה לבני המקום. חג אהבה שמח!

DoReMi