חזרנו לא מזמן מהופעה של חווה אלברשטיין. הופעה כל כך עוצמתית ומרגשת. אם היו לי דמעות הן היו זולגות. אבל למרות ההתרגשות, משירים כמו “כשהחיטה צומחת שוב”, או שירי יום זכרון אחרים כפי שאישתי מכנה את שיריה, הרגשתי שאני צריך למשוך באף, כאילו שיש דמעות, אבל בלי.

כרטיסים למופע הזמנתי די מזמן, עוד לפני שהגיע האומיקרון ויצר פה גל הדבקויות די עוצמתי. הזמנתי לנו ולעוד זוג חברים שהם גם שכנים, שלחברה מלאו אתמול חמישים. מוקדם יותר הערב יצאנו לקפה ובדרך למופע הם אמרו שאם אני הסכמתי ללכת, גם הם באים. האמת שאם היה אפשר לבטל הייתי מבטל – אך אם כבר יש כרטיסים – הולכים. כשנכנסנו לאולם עטיתי שתי מסיכות ליתר בטחון. והשתדלתי להנות – ונהניתי. מוזר שאת רוב השירים לא הכרתי אז פשוט הקשבתי לקולה שנשאר צלול ועצמתי כמו לפני חמישים שנה ולנגנים המוכשרים שמלווים אותה ותוך כדי מופע נזכרתי ממתי שחררתי והתחלתי להקשיב לה..

כילד חווה אלברשטיין תמיד הייתה קיימת, אך לא הייתה נסבלת, לא עברה את הרף כזמרת מוערכת בביתנו. הייתה לנו שכנה בשם שושי שגדלה בקיבוץ עינת ותמיד השוו ששתיהן משם, שושי וחווה אלברשטיין.

בכיתה י”ב היה אירוע מיוחד שגרם לבית הספר והמורים לראות אותי באור שונה: היה לנו יום שדה בשל”ח לנחל עמוד שנמצא בסביבות קיבוץ חוקוק שאחרי קיבוץ גינוסר. אני שגרתי כמעט בפסגה של טבריה, ממש ממש למעלה, יצאתי השכם בבוקר ובמקום להגיע לבית הספר, ניווטתי ברגל עד המושבה מגדל, או אולי עד צומת מגדל, כבר איני זוכר. המתנתי לאוטובוס המטיילים וכשזה הגיע ועצרתי אותו המורה לשל”ח היה די בשוק לראות אותי שם ועוד יותר כשאמרתי לו שהגעתי ברגל בכוחות עצמי. אותו מורה אגב, התגורר בשכונה שלי, שני בניינים ממני.

מאז קראו שני דברים: האחד שבית הספר בחר אותי להגיע לוינגייט לתחרות בתי הספר התיכוניים הארצית כמחליף בריצת ניווט. האמינו שלאור יכולת הניווט שלי אני בטח מתאים לזה. זה היה לי די מוזר להיות עם כל ספורטאי בית הספר ביום כיף במכון וינגייט. אני מאוד לא הערכתי את יכולתי הספורטיבית.. זה לא משנה שבית הספר התיכון היה מרוחק מאוד מהיכן שגרתי. הדרך לשם הסתיימה במורד מדרגות של 497 מדרגות. וכך גם הדרך הארוכה הביתה – להתחיל ב-497 מדרגות (שאינן קיימות יותר, כל האזור נבנה כשכונה שנקראת מורדות טבריה) ורק אז להגיע למרגלות רחוב הנביאים.. שזה אומר עוד הרבה דרך.. אך מאחר ולא הייתה אלטרנטיבה, היינו עושים את זה בכל מזג אוויר. לעיתים הייתי מתעורר לשעת אפס שהתחילה בשבע בבוקר ומפספס את האוטובוס שעבר בערך בשש ועשרים – ועכשיו תתחיל לרוץ את כל הדרך לבית הספר ותנסה להגיע בזמן. אז כנראה שכושר התפתח רק שאני לא הערכתי את זה. בעצם כשאני חושב על זה, גם הניווט באותו יום ממרומי טבריה למושבה מגדל גם כן לי לא נראה כעניין של מה בכך ומאוד התפלאתי שבבית הספר הרימו גבה נוכח יכולותיי. עשיתי משהו שמאוד אהבתי, ניצלתי הזדמנות – והנה מבלי להבין מה קורה היא מאוד השתלמה לי.

הדבר השני שקרה הוא שמורי השל”ח הזמינו אותי להצטרף אליהם לבחון מסלולי טיול. וככה נחשפתי לבריכת המשושים, לטיול בנחל אל-על, ללגונות הזאכי.

בסופו של אחד הטיולים נסענו לביתו של אחד מהם. אני הערצתי אותם, הערכתי את המחווה לצרף אותי, והשהות איתם הייתה מאוד נעימה. בדיעבד, אנשים טובים ופשוטים, אוהבי הארץ ואוהבי אדם. אם שכרם של המורים מעולם לא היה מפרגן, על אחת כמה וכמה של מורי השל”ח וחבל. ככה שישבנו לשתות קפה של אחרי הטיול והמורה המארח שם תקליט של חווה אלברשטיין. כולם הקשיבו ונהנו מהשירה ולמעשה גם אני שהייתי אז בגיל ההתבגרות, נהניתי מהיכולת לשחרר ולהגיד לעצמי שבעצם גם אני נהנה לשמוע.. ככה השתחררתי מהדעה הקדומה עם חווה אלברשטיין והערב סגרתי מעגל כשהגעתי להופעה חיה שלה באולם המופעים של גבעת ברנר.

סוף שבוע גשום וחגיגי עבר על כוחותנו.

בתחילת השבוע מלאו לנירה 50. היום לנדב בני הבכור מלאו 25. אז בתחילת השבוע מצאתי תמונה של נירה כשהיא חוגגת 25 בדיוק לפני 25 שנה – תמונה שכבר דהתה עם איכות הדפסת התמונות של פעם.. היא הייתה אז בחודש התשיעי להריונה הראשון שכלל לא מעט בעיות, אשפוז בעת טיול בחו”ל (בשוויץ, בעת ששהינו בעיירה סנט מוריץ) ומספר הקפצות שווא לבית החולים כשכמו בקלישאה זאב! זאב! להקפצה האחרונה הגעתי בכלל בלי תיק הלידה שתמיד יש ברכב בחודש התשיעי – ואז מסתבר שעושים לה זירוז.. עכשיו לך הביתה להביא את הציוד כי אתה הולך להיות אבא בעוד כמה שעות. ומאז אותו לילה עברו בדיוק 25 שנים והנה הילד בן 25.

האירוע שראוי לציון הוא ה-50 של נירה ולפיכך התכנסנו במלון בצפת לסופ”ש משפחתי. התארחנו במלון מומלץ מאוד בשם The Ways Inn. היו אמורים להצטרף גם הוריה, אחיה ודודתה ואלה ביטלו ברגע האחרון – ממש יום לפני – ואחרי שנאלצתי לצמצם את ההזמנות במסעדות הטובות שהזמנתי אליהן – הם התחרטו אך היה זה מאוחר מדי. אני שגם הייתי כעוס בגלל הביטול – אפילו לא הצעתי לעזור בכדי לשנות משהו ולסובב את הגלגל. הביטול לא היה בגלל הקורונה חלילה אלא בגלל החורף. כאילו שצפת וקור הוא עניין חדש וגשם איננו דבר צפוי. במשך השבוע ביצענו מספר בדיקות אנטיגן ו-pcr ע”מ לוודא שהכל בסדר ושאפשר לנסוע – מאוד רציתי שכולם יהיו יחדיו ע”מ לחגוג לנירה. לבסוף טיילנו אנחנו ברמת הגולן – גם אתמול וגם היום, אכלנו אמש במסעדה בחוות בת יער, אכלנו צהריים עם הוריי במסעדה ליד טבריה וחזרנו הביתה.

אני בשבוע שבין קופסאות רבלימיד 83 ו-84. בביקור אצל האנדיקרונולוג השבוע הוא טען שהוא קצת מוטרד מכך שהזרחן אצלי בגוף יורד מדי – וננסה לברר. אך בסך הכל בימים האחרונים ההרגשה היא בסדר – כמובן שלנסיעה לקחתי קולסטיד ובלעתי לא מעט סטופ-איט אך מותר גם להגיד שהכל בסדר בשבת שלפני מנה חדשה עם עוד סטרואידים, לילות בלי שינה וכל מה שיבוא שלקראתו צריך לקחת קצת אוויר.

מזה תקופה שלא כתבתי. איזה כיף שזה פתאום יוצא טבעי. התחלתי ללמוד צילום והפסקתי בגלל הקורונה. לימודי הגרמנית הוקפאו גם בגלל הגל הנוכחי. חיסון רביעי אמנם קיבלתי אך למשחקי מכבי שהופסקו מאותה סיבה גם לא הייתי הולך מאותה הסיבה של חשש מהנגיף גם אם לא היו מוקפאים. טיילתי והפסקתי לעת עתה ומעמיס על עצמי את הסעות הילדים אל ומבית הספר ע”מ שלא יסעו באוטובוסים. אני ממש פוחד מכך שנגיף הקורונה יכנס אל ביתנו.

בחנוכה היה לי אירוע שאמור היה להיות משמח והתהפך בהפתעה – הוזמנתי למקום העבודה הקודם שלי בכדי להפרד מאחד המהנדסים שפרש לגמלאות. זה יפה שהגענו למצב שמישהו כבר פורש לגמלאות מההיי-טק מה גם שהאיש היה ממש כריש בתחומו. הייתי מאושר מההזמנה ומאוד התרגשתי – הייתה הזדמנות לפגוש הרבה חברים ומכרים שלא פגשתי מזמן. אפילו פגישה שתוכננה עם איזאבל באותו היום דחיתי. הביקור התארך מהצפוי והפך להיות מעיק! ולו מהסיבה שהיה כבד מנשוא לספוג את כמויות האהבה שקיבלתי מהאנשים. הגעגועים מרטו אותי. יצאתי משם במעין סוג של בריחה – כבר לא ידעתי היכן לשים את עצמי. האם היה זה ביקורי האחרון שם? שאלה ששאלתי את עצמי לא אחת מאז אותו ביקור. נראה שהגעגועים למה שהיה גדולים מלהכיל ולי קשה להתמודד עם הסיטואציה הזו. בימים שלאחר מכן הייתי בסוג של תעוקה, מעט ירוד וחסר מנוחה. זה עבר כפי שהכל אני שם מאחוריי אך היה חשוב לי לציין את זה כארוע משמעותי מהזמן האחרון.

כפי שכתבתי לעיל – גם אתמול וגם היום ביקרנו ברמת הגולן. הופתענו מתנופת הפיתוח של הכפר הדרוזי בוקעתא – נסענו בערפל עד לשם ולו בכדי לאכול פיתה דרוזית במקום שבו יואב אכל לפני מספר חודשים, אצל מוכר בקצה הכפר, ומאז חלם לחזור לשם. נדב עוד רצה לטייל אך מיהרנו אל המלון – בכל זאת מלון בוטיק קטן – לא מלון של דלפק קבלה 24/7. היום חזרנו אל הרמה – יום ההולדת של נדב ונתתי לו לזרום עם היעדים. אתמול הוא ואיתי שנסעו ברכב נפרד ביקרו על הר הבנטל ונהנו מהקור והרוח העזה. הוא מאוד רצה גם לצלם שבשבות (טורבינות הרוח) מקרוב ואתמול לא הספקנו. ערפל היה היום מצפת עד ראש פינה וממחנה נפח’ מזרחה. הערפל הפך לכבד. עצרנו בתצפית ליד עין זיוון במטרה למצוא עוד פיתה דרוזית לעדו שממש רצה שוב מהדבר המתוק הזה (כשמורחים נוטלה במקום לבנה וזעתר) אך כל שמצאנו הוא מוכר דרוזי בודד שהתחבא מהקור ברכב, ממנו רכשתי פירות שאחרי דקותיים כשהפשרתי והצלחתי לחשוב התברר לי ששילמתי מחיר מופקע. אמרתי לעצמי שתודה לאל – אני יכול להרשות לעצמי לשלם יותר מדי פעם בשביל מי שפרנסתו דחוקה אבל גר במקום ראוי. לבקשתו של נדב, משם נסענו שוב אל פסגת הר הבנטל – לקפוא מעט בקור ובערפל – ומשם היישר אל המסעדה שליד המושבה מגדל. בדרך חלפנו שוב ליד מחנה נפח’ – הבסיס שבו שירתתי ואהבתי אותו אהבה שקשה לתאר (תיארתי את סיפור המעבר למקום באחד הפוסטים) ועברו בי רגשות מאוד חזקים – הודיתי לבורא עולם על הזכות שניתנה לי להיות חלק מהמקום הזה וחשתי גאווה רבה על שהייתי חלק ממנו. אלה בהחלט האנרגיות שאני צריך ע”מ לקבל את המחזור הבא של הרבלימיד. שבוע טוב.