מוצ”ש מאוחר עכשיו, ה-1 לפב’ 2015, קצת אחרי שתיים וחצי בלילה. הלכתי לנוח צהריים היום והתעוררתי אחרי שש שעות. אישתי והילדים הצעירים יצאו לטיול גיבוש עם הכיתה של אחד מהם ואני נמנעתי מלהצטרף עקב השהייה בשמש. ואכן היום היה יום שמשי במיוחד. מחר בבוקר יש לי ביקורת בהדסה שתכלול דיקור מח עצם. נראה לי ששילוב של הכל ביחד מונע ממני לישון. לפני הדיקור הראשון לא ישנתי כי רעדתי מפחד. לפני הדיקור השני לא ישנתי כי ידעתי שיש ממה לפחד. ואילו עכשיו אולי כי עברתי כ”כ הרבה בתקופה האחרונה זה לכאורה לא מזיז לי. אני זוכר שבפעם שעברה (אפריל 2014) מעט נלחצתי מהדיקור כ-10 דקות לפני.. אבל הרגעתי את עצמי והמרדים דאג שאשן היטב בזמן הבדיקה עצמה. בטח גם מחר. את הכאב של הדיקור והצליעה בשבוע שאחרי אספוג כפי שהגוף סופג את כל מה שעברנו. חשבתי לעצמי היום שלאור כל מה שעברתי, דיקור נוסף זה לא מה שישבור אותנו.. במחשבה לאחור זה מעט מצחיק כי בתמימותי לאחר הדיקור הראשון חשבתי שזה אירוע חד פעמי ושלא אצטרך יותר: בוצע דיקור והוכח שאני חולה במיאלומה וזהו.. אז שלא. וזה של מחר בטח לא יהיה האחרון. את זה אני כבר יודע.

ככה שכששכבתי במיטה והבנתי ששינה לא תיפול עלי בקרוב פניתי להשקיע בכתיבה מעט זמן. והנה בכניסה לבלוג מסתבר שלא כתבתי כבר לא מעט זמן.. אלא שזה לא מדויק. בזמן האחרון אני מתכתב עם חברים מהעבודה. לי יש את הזמן לכתוב ולכמה מהם יש את הרצון לקרוא ולהגיב. עוד דרך לשמור על קשר. בימים האחרונים חשבתי על כך שככל הנראה האנרגיה שאני מוציא בהתכתבות שם מונעת את הצורך לכתוב לבלוג כאן. מעבר לכך, בימים האחרונים התחלתי להנות מהתקופה שאני בבית.. אני כבר חודשיים וחצי מאז ההשתלה וגם כמעט חודשיים מאז מאז שאני מחלים בבית. ודווקא מה שנותן לי את השקט הנפשי הכי גדול הוא מקום העבודה שלי וזה מאוד לא מובן מאליו. לפני האשפוז דאגתי לכל הניירת שתגיע לחברות הביטוח לצורך אבדן כושר עבודה. קיבלתי אישור במייל שהכל בסדר והתאשפזתי לי בשקט. מאז הכסף מחברת הביטוח טרם הגיע והשכר שלי מבוסס על ימי מחלה צבורים שתכף מסתיימים. פניתי לחברת הביטוח מספר פעמים לברר את העניין ומסתבר שרק בעוד כחודשיים שלושה (!!!) תתכנס ועדה רפואית לדון בענייני. אם זו לא חוצפה אז מה כן?! כמובן שזה מלחיץ.. מהיכן יגיע השכר עד אז?? פניתי למקום העבודה שלי ושאלתי לעצתם.. ודאי איני הראשון שנתקל באטימות כזאת. הופתעתי לחיוב מהתגובה שמאחר ומודעים למצבי, אני יכול להשאר בבית רגוע. השכר ימשיך לזרום כרגיל גם במקרה חריגה ותום ניצול ימי המחלה ואת העניינים עם חברת הביטוח יטפל המעסיק. אז אם זה לא שקט נפשי מה כן? מאז אפשר לאמר אני נהנה מהשהות בבית, בידיעה שיש מקום עבודה שדואג לי ומחכה לחזרתי מתי שתהא. כרגע מסתמן שחזרה לעבודה תהא בעוד חודש. עד אז – מנוחה. ואכן אותה מנוחה גרמה לי להוריד את הרגל מהדוושה.

גם בנושא הספורטיבי הורדתי את הרגל מהדוושה כי פשוט הגזמתי. בביקורת האחרונה ניתן לי היתר לחזור לפעילות גופנית ונראה שרציתי להוכיח משהו.. לחצתי חזק על הדוושה ויצאתי לריצות לילה מעגליות בקרבת הבית. לא היה צריך לקרות הרבה בכדי להווכח שהפזיזות בעוכריי. הריצות לא היו מאוד ארוכות כמו אלה שלפני ההשתלה אך יחד עם זאת בזו השלישית אחרי מרחק מסוים הרגל פשוט קרסה וגררתי את עצמי מדדה עד הרכב. המתנתי מספר ימים, הרגשתי שאני חוזר לעצמי ואמרתי לעצמי שגם לרוץ 4 ק”מ בקצב איטי לכל היותר זה יעד מספיק טוב. החלטתי לנסות שוב. ליתר בטחון רצתי עם השרוול האלסטי על השוק. עשיתי סיבוב חימום בהליכה ואז האצתי. אחרי ק”מ וחצי הרגשתי שוב שהרגל נתפסת מה גם שהמותן מאוד כאבה. שוב גררתי את עצמי מדדה אל הרכב. הבנתי שהגזמתי!

לא אחת נאמר על הצורך להקשיב לגוף שלנו ונראה לי שכאן חטאתי. מאז אותה ריצה שרירי הרגליים כואבים ומדובר בלמעלה משבוע. אני במנוחה בבית ועם יד על הלב, לא רע ואני מתרגל לזה. זמן האיכות עם הילדים הוא ברמות שלא זכורות לי. הקטנים מתרגלים שיש נהג הסעות שלוקח לבית הספר ומחזיר הביתה כמעט מדי יום. אנו צוחקים על ה”משבר” שיחכה להם כשהנוהל הזה יפסק כשאחזור לעבודה. לטוב הרי מתרגלים מהר.

בימים האחרונים התחלתי לעבוד במרץ על הטיול של הקיץ. אני קורא לזה “טיול ההחלמה”. הבן הגדול שלי יסיים את התיכון ויתגייס, כך שזה תירוץ נוסף לגבש את המשפחה בתוך אוטו גדול ברחבי אירופה. מתוך ידיעה שעכשיו זה הזמן אני יושב ימים כלילות ועוסק בתכנון עם ירידה לפרטים הקטנים: תכנון מסלול, חישוב עלויות, בחירת אתרים, קריאת ספרים ונבירה באינטרנט, מו”מ עם מלונות ובתי הארחה לגבי לינה (בכל זאת לינה של 6 נפשות מחייבת חסכון בעלויות) וכמובן כל החלטה מובאת בסוף לדיון עם האישה 🙂 היציאה לנופש מתחילה בתכנון של הנופש. שבוע טוב.