הנה סיימתי לכתוב את הפוסט הקודם ומייד מתקדם לפוסט הבא. משני טעמים: האחד לסיים את הטרילוגיה. והאחר: מאחר ונכנסנו אל ה-11 למאי. יום השנה השלישי לפרישה לאובדן כושר עבודה. כותב וטיפה מצטמרר כלא מאמין.

היום בתאריך זה לפני שלוש שנים הרופא התעסוקתי החליט שמספיק – אני צריך לפרוש. את הפרטים גוללתי בפוסט בשם “השנה השביעית“. והנה בעוד חמישה ימים אני מציין עשר שנים מאז אבחון המיאלומה.

אך תחילה אני משתוקק לגולל את הסיפור השלישי שיש בו גם סוג של מוסר השכל שקורא לשמור על צניעות ולא לחיות בסרט שכן החיים אינם כאלה.

מקרה ג’: עלוקה 97

בחיל ההנדסה יש מספר סוגי מטענים תקניים שניתן איתם ליזום הנחת מטען חבלה כגורם התקפה. אחד מהם נקרא “עלוקה 97”. מוזר. חיפשתי בגוגל תמונה להמחיש ולא מצאתי (יתכן ויצאה משירות) ועל כן אשתדל לתאר במספר מילים:

העלוקה 97 היא למעשה פלטה מתכתית מלבנית כשבשני צידיה שני מגנטים חזקים. במרכזה היא מצופה בסקוטש חלק אליה ניתן להצמיד לבנת חבלה שגם היא עטופה בסקוטש נצמד. כששני הסקוטשים נצמדים מקבלים שהלבנה מוצמדת אל העלוקה. את העלוקה עצמה ניתן להצמיד באמצעות המגנט למשטח מתכתי מגנטי (למשל רכב). אציין שקיימת גם אפשרות להצמיד את העלוקה למשטח עץ באמצעות דוקרנים מגנטיים (שנצמדים למגנט העלוקה מצד אחד ולמשטח העץ מצד שני) אך לא אפרט על מנת למקד את הסיפור ביכולת של העלוקה להצמד כמגנט.

תמיד התרשמתי מהמטען ופיללתי שיום יבוא ואוכל להשתמש בו. אחד כזה היה תמיד אצלי בערכת החבלה.

ואכן היום הזה קרה.

בזמנו בקרבת מחנה נפאח שכן מחנה סינדיאנה שבו שכנה דרך קבע פלוגת צמ”פ של אחד מגדודי השריון. אהבתי את המקום ואת האנשים והייתי שם בן בית. באחד מביקוריי, המ”פ מספר לי שיש נפל של פגז 155 מ”מ לא רחוק משם ואם מתאים שניסע יחד לטפל בו. כמובן שמייד הסכמתי. נפל של פגז 155 מ”מ אומר פיצוץ גדול והדליק אותי גם שמאחר והראש מתכתי יהיה ניתן להצמיד אליו את העלוקה!

חזרתי עם תיק החבלה. עלינו על הג’יפ והגענו למקום. פעלנו מעט בשובבות. מאחר והמקום כשטח אש היה מוקצה לאחת היחידות לא ביקשנו אישור להשתמש בו. אותו מ”פ ידע היכן מיקום הכח ושזה בטוח לפוצץ את הנפל שנמצא מרחק רב מהכוחות. אך יתירה מכך, המקום הסתבר היה באותה העת שטח אש פעיל מאוד – יורים לכיווננו! לא התרגשנו. ידענו שזאת אש מקלעים מטנקים שנמצאים רחוק ככה שאפשר בבטחה ליזום ולפוצץ את הנפל. מטורפים משהו. אני טומן בחול את ראשי עם הידיעה שאתה נמצא בקו אש המקלעים וניגש להתרכז במשימה.

מתוך תיק החבלה שלי הוצאתי את העלוקה. הרגשתי כמו בסרט. הסרתי את הלוחיות שמכילות את המסמרים (שנותנים את האופציה להצמיד את המטען למשטח עץ) ככה שהמגנט נצמד יפה וחזק את הנפל עצמו. אושר גדול. הצמדתי לבנה של חצי קילו מכוסה בסקוטש אל העלוקה. יזמתי.. הדלקתי את פתיל ההשהייה, קפצנו אל הג’יפ ונמלטנו משם. נהנה מדהירת הג’יפ בשטח, מתכסה כולי בפודרת האבק שהשאירו הטנקים לאורך הזמן, מהרהר בכך שהרבה יותר פשוט לנסוע בג’יפ מאשר לעשות זאת בריצה כפי שאני רגיל לעשות בימים בתיקונם.

הגענו עם הג’יפ למקום שבו ניתן להמתין ולחזות באירוע. כבר היה קרוב לשקיעה כשלפתע עמוד אש אדיר התרומם ומספר שניות לאחר רעש מחריד של פיצוץ. כל כך מרשים עד שקל היה להקשיב שהכוחות שעסקו באימונים מייד הפסיקו את הירי באש המקלעים שנשמע למרחוק כי ודאי לא הבינו מאיין הפיצוץ הזה הגיע. בטח לא ידעו שיש כאן שני שובבים שמשחקים באש. תרתי משמע.

חזרנו לסינדיאנה מדושני עונג ונפרדנו לשלום.

התחקיר וההבנה

לי הייתה נטייה טבעית לחקור כל מקרה, כל התנהלות ובכך להשתפר לפעמים הבאות. עיסוק בחומרי נפץ מחייב תכנון, דיוק, משמעת עצמית ולמידה.

כשהלכתי לישון באותו הלילה פתאום התחוור לי שעשיתי טעות איומה! השימוש בעלוקה היא טעות איומה שעשויה הייתה לעלות לי בחיי, בחיינו.

בכדי להבין את גודל הטעות צריך להבין תחילה מהו נפל: זהו קליע שלא התפוצץ, שלא מילא את ייעודו. ומדוע? משהו בפעולה שלו לא פעל בצורה תקינה. בראשו של כל פגז תותחים קיים מרעום שיש בו גם הגנות מפני הפעלה שלא בזמן הנכון וגם מערכת מכנית שדואגת לדרוך אותו בעת היציאה מהקנה בזמן הירי, לחמש אותו ולהפעיל. ההפעלה היא בין אם בפגיעה ישירה, בין אם בפקיעת שעון טיימר ובין אם בגובה מסוים (מרעום שיש לו מנגנון קרבה).

כל העניין הוא שמשהו שהשתבש גרם לו להיות נפל ואת הנפל יש להשמיד במקום ולא להזיז מחשש שאותו גורם שתקע את פעולתו, יתעורר חלילה לחיים. ומאחר והמרעום חלקיו מתכתיים – השימוש במגנט זה הדבר האחרון שהיה צריך לעשות. חלילה והמגנט היה גורם להפרת האיזון של חלקי המרעום לכדי מיצוי פעולתו.

הייתי מזועזע. אני לא זוכר האם גם אז מהשוק הייתי כה נסער שלא הייתי מסוגל להרדם (כמו בתיאור של מקרה א’). אבל אני כן זוכר שלאחר מכן פעלתי לעדכן את הפקודות ככה שאסור להשתמש במטען עלוקה או בכלל במגנט מכל סוג שהוא בעת סילוק פצצות. הרצון הזה לפעול “כמו בסרט” יכלה לעלות לי בחיי ועל כן מעט צניעות הייתה מתבקשת פה.

אחרית

בכך גוללתי בשלושת הפוסטים האחרונים מעט מן החוויות שפקדו אותי בזמן השירות המרתק ברמת הגולן. זה החל אני מזכיר בילד שנלקח ממקלט (בבית הוריי) למקלט (בבית סבתי) במהלך מלחמת יום הכיפורים, מביט אל הגולן וחוזה במראות המלחמה, בכדורי האש ומחליט בליבו שיום אחד הוא יהיה גם חלק מזה. זה הצליח גם הודות לאירוע טרגי של פטירתו של חבר שהחלפתי בתפקיד ומשם לקחתי ומינפתי תוך כניסה לשטחים אפורים רבים.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בליל אמש. מאז עברה כמעט יממה שבמהלכה נפלה רקטה ברחובות וגבתה חיים של אדם. היה זה גם יום עמוס בקו התמיכה עם שיחות מדהימות שמצדיקות כל רגע במאמץ המתמשך הזה למשוך חברים לדרך למקום טוב יותר. מאחל לכולנו סוף שבוע שקט.

אמש התחלתי לכתוב על חוויות מכוננות בתוקף תפקידי המשולב כבוחן התחמושת וכהחבלן הראשי (האוגדתי) של רמת הגולן. זהו תפקיד אותו הצלחתי לספח באופן חוקי תוך ניצול שטח אפור בפקודות קחש”ר ופקודות קהנ”ר (קצין חימוש ראשי וקצין הנדסה ראשי, בהתאמה).

הקדמה ועדכון מיאלומה

אך עדכון קטן מגזרת המיאלומה: לילה לבן עבר על כוחותינו. הפוסט הקודם לקח הרבה יותר זמן שמציפיתי. רצון לישון לא היה. זאת לעומת כעת שאני די משרבט על המקלדת מתוך שאיפה לגולל את אחד הסיפורים ההזויים. אציין שחלק מהפרטים אאלץ להסוות מחשש שגילוי פרטים על דיוקם עלול חלילה לחקות את המקרה. מבחינתי זה מעט פוגם בפיקנטיות של הארוע אך מקווה שגם מה שאשתף ימחיש את המימד של הדרמה, דרמה קומית במקרה זה, של האירוע.

אז היה אמש לילה לבן מאחר שגיליתי שיש משחק פלייאוף בין הלייקרס לבין GSW האלופה הנוכחית. ניקרתי קצת אך היה בוקר מלא פעילות. זה החל בעיסוי על הבוקר. אם כי קדמה לכך מנה נוספת של דקסה על הבוקר עם כל שאר הטופינים. המשיך לביקור אצל רופא השיניים שבמקום עקירה נאמר שניתן להציל את השן. אולי להציל כן אבל להעביר הרבה כסף על שום הפעולות המורכבות. אך אני עדיין מעדיף להציל אותה מלעקור אותה. בצהריים עשיתי לילדים על האש על המנגל בחצר. מפגש הורים בבית הספר. בגלל הדקסה מחר יהיה שמח.

בינתיים אני כאן לגולל סיפור מספר 2 בטרילוגיית חוויות הנפץ מהשירות הצבאי אודות נסיון חבלה מכוונת בנמ”ת רוויה (שאיננה כבר קיימת).

מקרה ב’: נמ”ת (נקודת תחמושת) רווייה

בעת שירותי ברמת הגולן בשלהי שנות השמונים ותחילת התשעים היו מפוזרים מספר נקודות תחמושת (נמת”ים) שבהם תחמושת בקרבת היחידות לשעת חירום ולשגרה. מספר יפה של חיילים שמרו יום ולילה ומפקד דאג הן לאבטחה, הן למזון והן לאחזקה.

כשאני הגעתי לרמת הגולן ביקשתי לבצע ביקורות מעמיקות בכל הנמ”תים ע”מ להעלות את הכשירות ולוודא שכל תחמושת מנופקת הינה באיכות גבוהה ומובטחת לשימוש מיידי. אציין שבכובע האחר שלי (כחבלן) השתמשתי על מנת להשמיד כל תחמושת שנמצאה פגומה ומסוכנת להובלה. כשהגיע תורה של נמ”ת רוויה (שאיננה קיימת עוד כאמור) לביקורת ומאחר ומדובר במקום גדול שאינו מתאים לביקורת של אדם יחיד, הסתייעתי במשלוח של חניכים בהשתלמות של קורס בוחני תחמושת. השנה 89 או 90. הגענו במהירות יחסית ממחנה נפאח גם הודות לחייל בשם אלכס שהגיע עם רכב של אביו מהבית. פריווילגיה באותם הימים. היתר הגיעו עם הסעה. כבוד לפז”ם.

הלם!

תוך כדי עבודה אני נחרד לראות שבתוך משטחי תחמושת מתחבא רימון זרחן (עשן מתפוצץ קראו לו) מוצמד ללא נצרה! מישהו עשה עבודה, הטמין בין העירומים ושלף את הנצרה! ביצים גדולות – היה לו מזל שזה לא התפוצץ במקום. אך מאידך – תזוזה קטנה ותוך פחות מ-5 שניות הנמ”ת כולו עולה באוויר. ממש פעילות חבלנית עוינת ולא משנה כלל מי היוזם.

לאחר תכנון פעולה שלפתי את הרימון ביתר זהירות ובהמון נחישות כשאני לוחץ בחוזקה את המנוף אל הרימון בכדי למנוע שחרור ונקירה כשאני לא רוצה לדמיין את התוצאה.

בקרבת מקום נמצא שטח אש 120 צפון – אמש הזכרתי את שטח אש 120 דרום – זה החלק הצפוני שלו. טופוגרפית אציין שמתישהו לאורכו עובר ציר הנפט. בכל אופן ידעתי שזה המקום הנכון להפטר מהצרה. אך לשם כך יש להגיע בבטחה עם רימון ללא נצרה שאני מחזיק בידי.

אלכם המושיע

טוב, אלכס היה שם לא כל כך על תקן מושיע אלא יותר כצייתן. פקדתי עליו שכעת נוסעים יחדיו ברכב של אביו כקילומטר, אולי קילומטר וקצת לשטח האש. דיווחתי בקשר וקיבלתי את כל האישורים להגיע לשם ולטפל באירוע.

נכנסנו לרכב ואני מחזיק את הרימון עם המנוף חזק בידי. גם מבקש שיסע לא מאוד מהר כדי שחלילה מהטלטלות לא ישתחרר משהו או לא יפול לי מהיד והלך עלינו. מאידך אומר שאם משהו כזה כן קורה לתת דהרה מהירה כמה שיותר… הזוי.

יצאנו לדרך. לא אשכח. אני מחזיק בחוזקה את הרימון עם היד מחוץ לחלון. אני חושב שגם היינו יותר משניים בתוך הרכב אבל לא באמת זוכר. אני הייתי משועשע מהמקרה אך בטוח שאם אבא של אלכס היה שם – הוא היה הרבה פחות.

הגענו לכניסה לשטח האש שהיה בזמנו ממול הכניסה לגדוד 74. פה אני מנסה לחשוב כיצד סיימתי את האירוע.. האם פשוט השלחתי אותו כמו בכל זריקת רימון. או מאידך באמצעות איזולירבנד ליפפתי היטב את המנוף ואז באמצעות חומר נפץ העפתי גבוה באוויר על מנת להנות מהחיזיון של הפעלה באוויר. אני זוכר אירוע כזה אבל לא בטוח שזה היה אז.

לימים פגשתי את אלכס כששרת בתע”ש נצרת. הוא המשיך גם לשירות קבע. אני חושב שגם העליתי את הסיפור ואת הדרישה ההזויה להשתמש ברכב של אביו כדי לפנות את הרימון. נראה שהוא נותר משועשע מהמקרה.

עוד לילה מואר בתחילתו של המחזור ה-101 של הרבלימיד. זהו אולי גם מחזור הרבלימיד האחרון. זאת מאחר והסכמתי להפצרות הרופאה לנסות את הלנלידומיד של טבע כבר מהמחזור הבא. לקחתי קלונקס קטן וממתין שיעצמו קצת העיניים. בינתיים החלטתי להרחיב על מה שהסעיר לי את הנפש וזרק אותי יותר משלושים שנה אחורה. הכל הודות לביקור בבית הספר להכשרת חבלנים במשטרת ישראל.

התרגשתי מאוד להצטרף אתמול לסיור עם חבורה מיוחדת מאוד, כשמפכ”ל לשעבר הוא חלק ממנה. הסיור היה בבית הספר לחבלנים שבמכללה הארצית לשוטרים שליד בית שמש. קיבל אותנו וליווה אותנו החבלן הראשי של המשטרה, איש מרשים בדרגת ניצב משנה. הוא תאר תחילה את המבנה של מערך החבלה של המשטרה, תהליך ההכשרה וההתמודדות של החבלנים. ולאחר מכן בתצוגה מרשימה עם הציוד והטכנולוגיות שעומדות לזכות החבלן בבואו לטפל בכל משימה. תוך כדי גם הוכנסנו לכיתת הלימוד של חניכי קורס החבלה שעוברים מספר חודשים של הכשרה.

ולאורך כל הסיור הזה אני מרגיש איך שאני נזרק רחוק אחורה לפרקים מדהימים משירותי הצבאי. עת כיהנתי אני כחבלן הראשי של אוגדת רמת הגולן. מוטיבציה, ידע וגם מזל כרוכים אלה באלה. נשימתי נעתקה מהתרגשות. בין אם מהתכנים שהועברו. מזה שלעיתים איבדתי ריכוז כי באמת זה שלף מנבכי מוחי אירוע כזה או אחר. ובין אם המחשבות עצמן שרצו בראשי תוך כדי וגם אחרי. וכבר בדרך הביתה ידעתי שאני חייב לכתוב על זה.

כשאני בוחר על מה לכתוב כדי להמחיש את עוצמת החוויה, אני גם רוצה להעביר מסר: אחריות אישית וגם הצורך בצניעות. בשניהם אני חושב בחיי הבוגרים שלקחתי את הדברים אל הקצה – אולי דווקא לצד השני. אלת המזל היא זו ששיחקה לצידי וגרמה לי לעיתים להבין כבר באותו הלילה שהגיע לאחר האירוע ש..וואללה, היה לי מזל מהסרטים. ואולי סרטים הם לעיתים מקור הבעיה. ליטראלי. התיאור של מקרה ג’ ממחיש את זה.

להלן המקרה הראשון כרונולוגית מתוך השלושה. כזה שלא יכולתי לישון אולי שני לילות לאחריו. שבו גם המצאתי לעצמי את המושג “שטח אפור” שמייד ארחיב ושמשרת אותי מאז במהלך חיי.

מקרה א’: 150 ק”ג של שקט

בצמוד לחטיבה 188 ולגדוד 53 שצמוד אליה קיים שטח אש שנקרא 120 דרום. אל שטח האש הזה בתוך “פיתה סורית” (מבנה של מערום סלעים ספק מרובע ספק עגול, עם פתח כניסה שמאפשר הכנסת כוחות שריון לתוכו) ריכזתי כמות גדולה של תחמושת להשמדה. היו שם המון פגזי טנקים שאסור לשנע. למשל כאלה שמעכו שרשראות טנקים בנסיעה. למשל קליעי טנקים שמסיבה שונה נפגמו עד כדי שנשלפו מהתרמיל, מה שהפך אותם מסוכנים. ועוד ועוד. נוסיף לזה חומרי נפץ שונים שהנחתי: לבנות חבלה, אצבעות חבלה ומאיצים. באופן שאת כולם חיברתי כמו ברשת חשמלית בפתיל לבן (שנקרא פתיל רועם). לידע כללי: בתוך הפתיל הרועם במקום חוט תייל יש מילוי של חומר נפץ. כך שגל הנפץ מועבר בצורה ודאית וכל העסק מופעל בבת אחת. את כל העסק הזה מפעיל נַפַּץ קטן אחד שאליו חיברתי תייל שחור שנקרא פתיל השהייה. הוא מרגע ההדלקה בוער במהירות 1 ס”מ לשנייה עד לרגע שהוא מגיע אל הנַפַּץ שמתפוצץ ויוזם את כל המערכת.

סך חומר הנפץ נטו (ללא משקל המתכת של הפגזים למשל) היה מעל 100 ק”ג. זה היה משקל המקסימום שלי היה מותר ליזום בפעולה אחת. לזכרוני היתה כמות מרשימה – 150 ק”ג בקירוב כמספר וככמות שעוזרת לי להרשים את עצמי. ולכן גם שמרתי על מרחק בטחון רב בתוך השטח.

נתתי לעצמי מרווח בטחון של כחמש דקות אולי להתרחק בריצה מהשטח. זאת אומרת שפתיל ההשהייה אורכו היה שלוש מטר. לפחות.

יזימת המטען

הרגע הכי קריטי בפעולה הוא של הידוק פתיל ההשהייה בתוך הֲנַפַּץ. ותמיד נשימתי הייתה נעתקת בעת שימוש בצבת החבלנים המיוחד – שאני שומר כקמע עד היום – שתפקידו העיקרי לחיצה מהדקת של הנפץ את הפתיל על מנת לוודא שכתוצאה מהתרופפות או מתהליך הבעירה הוא לא ישלף החוצה.

..כותב כשבראשי הפוסט טראומה מהדהדת מהארוע הזה ולא רק זה.. בין אם של הידוק הנַפַּץ הנשנה כמעט בכל אירוע שכפי שתארתי גרם למתח רב רגעי ולהעתקת נשימתי ובין אם מה שתכף אספר.

מדליק ובורח. תחילה יוצא מהפיתה, בסיבוב אל שביל הטנקים, שם פעמיי בריצה עם תיק החבלה בחזרה אל הגדוד. אוי, איזה כושר אדיר פיתחתי אז. לימים הרץ המהיר ברמת הגולן. היו ימים  🙂

מגיע בחזרה אל אחת הפלוגות, זו שצופה אל השטח. אני וכל החבר’ה ממתינים. ושקט. כלום לא קורה.

למיטב זכרוני הנוהל אומר שאם אין פיצוץ יש להמתין פי 3 מהזמן המתוכנן לפני שניתן להתקרב. כלומר רבע שעה. אני המתנתי יותר. בפלוגת ההספקה של החטיבה, הפלה”ס, ששכן בקרבת מקום (והבנתי שכבר הרבה שנים אינו קיים עוד שם ורק מסיבה זו מפרט) כיהן כמפקד היחידה הקטנה אזרח עובד צה”ל לא צעיר אך מאוד נמרץ שאיתו התיידדתי, מאוד חיבבתי ושתמיד נראה לי המבוגר האחראי. שיתפתי איתו הארוע וזה המליץ לקרוא מייד ליחס”פ (יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה) ולא להעז לחזור לשם. אך טענתי שיש לי אחריות מלאה על הנושא, שזה לא הוגן לסכן אחרים וכל מה שצריך זה לחזור וליזום מחדש בנַפַּץ ופתיל השהייה חלופיים ולברוח משם.

בחזרה אל המטען

לאחר 45 דקות של שקט לא צפוי מהשטח קיבלתי החלטה, שמתי את התרמיל על הגב ויצאתי לשם. במטרים הראשונים הייתי בדריכות של אם משהו קורא לקפוץ ולהסתתר באיזה תעלת נ”ט צדדית. ככל שהתקרבתי זה כבר פחות רלוונטי. ברגע מסוים הבנתי שאני בתוך מה שהגדרתי “השטח האפור” שגם אם אני לא פיזית ממש ליד המערום שהרי אם כרגע זה קורה אז מהעוצמה לא ישאר ממני זכר! זה גרם לי להרגע ולהמשיך לשם כי באמת לא משנה כבר כמה קרוב אני נמצא. כותב וחושב על זה, וטיפה חוזר לשם, וצמרמורת קלה עוברת בגופי. אני חושב שעל הפיתה הסורית טיפסתי. ואולי הגעתי מסביב?! הזכרון קצת מתנגש עם ההגיון ומרחק הזמן מעט מטשטש את הקביעה של מה היה נכון כאן. אני כותב ומתרגש ולא ממש זוכר. אבל לעולם לא אשכח את הרגע כשהתקרבתי וראיתי את פתיל ההשהייה הארוך שרוף כולו עד הנפץ. מה שאוֹמֵר שאם הפתיל התעצל עד עכשיו אז זה אולי קורה הרגע.. וזה כל כך הבהיל אותי שפשוט נשכבתי על הרצפה. עצמתי עיניים ואמרתי: הרגע!

יזימה שנייה

זמן קצר לאחר מכן עברתי לפעולה: פורס פתיל באורך מתאים, נַפַּץ מקופסת הנפצים, כורך באיזולירבנד למטען הענק לאחד הפתילים הרועמים הלבנים במקום קצת שונה בכדי לא להזיז שום דבר. מדליק ובורח. מה זה בורח.. נס על נפשי.

מספר דקות לאחר מכן פיצוץ עז החריד את האזור. כל כך החריד שמפקד הפלה”ס עלה על מלגזה מכנית ובפול גז הגיע למקום, חרד למצבי.

לפחות שני לילות לא עצמתי עין, החוויה של מה שלקחתי איתי מתוך בחירה שלי ורק שלי מהדהדת עמוק, הזמן בו שהיתי “בשטח האפור”, הרגע בו ראיתי את הפתיל השחור שרוף אל תוך הנפץ.

צה”ל הוא לא זה שפקד עליי לעסוק בתפקיד הזה. זה היה הגשמת חלום. חודשים רבים של בקשות, תחינות והפעלת לחץ על כל מי שאפשר להגיע ולשרת שם; הרצון להחליף התפקיד את דוד הרוש ז”ל ששרת בתפקיד בוחן התחמושת האוגדתי לפניי ונהרג בטרם עת. פטירתו איפשרה לי להגשים את החלום, לנצל שטח אפור ולכהן גם כחבלן אוגדתי, נושא הרחבתי בפוסט קדום  “היום המאושר ביותר“. זאת הייתה הבחירה שלי ואני כל כך שלם איתה ומודה לבורא עולם שהעניק לי את האומץ, את ההזדמנות ואת המוטיבציה.

לעיתים כשקשה לי ההתמודדות עם המיאלומה (ולמי אין רגעים כאלה) אני חוזר אל אותם רגעים כמו אלה של לקיחת אחריות לפתור בעיות קשות.

השטח האפור בחיי הבוגרים

מאז בחיי נקלעתי לא מעט לשטחים אפורים, כאלה שאינם מוגדרים – למשל בתחומי אחריות במקום העבודה, בין בעלי תפקידים. כאלה שלא ידעו על קיומם גם אם תמיד היו שם עד שזיהו אותם, או שטח שאף אחד לא רצה להיות בו. אני חושב שלאורך הקריירה הייתי טוב בלזהות שטחים כאלה ולהכנס אליהם ולהרחיב את היריעה והשליטה. אני גם חושב שהתפקיד האחרון שלי באינטל היה להכנס לתוך שטח אפור שאף אחד לא רצה אותו אצלו בממלכה, לקחת בעלות, לקבוע יעדים ולהפוך אותו להצלחה.

בכנס ה-MPE לפני למעלה משבוע היו יומיים של דיונים של דירקטוריון הארגון, שאני חלק ממנו. שם דנו בסמכויות של הצוות שלנו כדירקטוריון לעומת זה של הצוות הניהולי. הסכמנו שתמיד יש שטח אפור ואין קו מובהק של “עשה” ו-“אל תעשה” והתנהלות נכונה היא לגלות רגישות בכל פעם שמזהים כניסה לתוך השטח.

מאוחר.. כמעט ארבע בבוקר והקלונקס לא הביא את הבשורה. מזמן לא כתבתי פוסט שכה התרגשתי תוך כדי כתיבתו. אולי כן, רק שהפעם אני גם מודה וגם גאה – והנה גם אחרי כל כך הרבה שנים חזרה לאותם אירועים מדירים שינה. אך זה גם אומר שהפוסט יצא ארוך מדי ויתר הסיפורים יחכו לזמן קרוב אחר. לילה טוב.