שנתיים להשתלה

יום שישי, 18 בנובמבר, כבר אחרי 1 בלילה. רשמית היום לפני שנתיים היה Day 0.

מאוד רציתי לכתוב לפני אתמול, 16 בנובמבר (כעת יום שישי 1 אחר חצות, מבחינתי עדיין חמישי בלילה – ככה שה-16 בשבילי הוא עדיין אתמול). בדיוק מלאו 6 שנים לותק שלי במקום העבודה וגם שנתיים מאז אושפזתי להשתלה. אתמול (רביעי) גם נטלתי חלק בריצת הלילה של תל אביב. בשבילי כרגיל הכל מתחבר.

אם להתחיל אז בחדשות הטובות והמרגשות מבחינתי: נראה שהקלריטרומיצין עושה את העבודה!! סיימתי השבוע את המחזור ה-16 של הרבלימיד ויחד איתו נטלתי ע"פ הנחיה של פרופ' בן יהודה אנטיביוטיקה בשם קלריטרומיצין, פעמיים ביום, כל יום, שע"פ מחקרים אחרונים מסייעים לרבלימיד במלחמה. לא אהבתי את התוספת הזו והחלטתי לבדוק ROI (את התמורה על ההשקעה). ביצעתי בדיקות דם לפני תחילתו של המחזור האחרון של הרבלימיד ועוד בדיקה השבוע, בתום המחזור. הבדיקה הקודמת הראתה שה-Free Kappa מתייצב סביב ה-45, כאשר 19.2 הוא הערך התקין הגבוה. ערכים של ארבעים ומשהו אני רואה כבר כמה חודשים. יציב אבל גבוה. כשקיבלתי את התוצאות היום וראיתי שזה מתחת ל-22 התחילו לרדת לי דמעות וגם כשאני כותב את זה חוזרת לי הצמרמורת. אמנם זה רק מחזור אחד אבל עדיין אחרי מחזור אחד! החלטתי לשתף את פרופ' בן יהודה אבל אז כרגיל ענייני היום העמיסו עליי והמייל מחכה לסיומו..

חבל שלא יוצא לי לכתוב יותר. הייתי יכול לשתף יותר. אבל זה מלכוד 22 – עובר עליי כ"כ הרבה שלא מותיר לי זמן ואנרגיה לשבת ולכתוב על כל מה שעובר עליי.. ולאחרונה עובר עליי המון – בסוף השבוע הקודם כבר התחיל לגלוש.

כבר מזמן שאני צריך שינוי. להוריד עומס, לשנות עדיפויות. מצד שני במקום העבודה העומס נמשך מזה זמן רב ואני טובע בתוכו. לא מזמן נפגשתי עם חברים לדרך וטענתי שאני מנסה לרדת ל-100% משרה. מנסה? אולי חושב על זה. בפועל זה לא קורה. בפועל זה גם מונע ממני לעשות דברים שהייתי מאוד רוצה כמו לתרום יותר בפעילות של אמ"ן אבל עם זה אני משלים. ומה עם הילדים שאני לא רואה באמצע השבוע, למעט למספר דקות בבקרים. הארגון שלנו טפו טפו מצליח, אבל תמיד התחושה שאנחנו באמצע מלחמה. אין שקט. זה מתאים לאופי העבודה שלי אלא שהעומס הזה שגם לאדם בריא ביותר לא עושה טוב לאורך זמן בטח שלא מתאים לאדם במצבי ובטח שלא תחת כמות התרופות שאני נוטל. לאחרונה גם התלוצצתי עם חברים שאני שוקל להתחיל לעשן. למעשנים יש יתרון שהם לוקחים הפסקות. ואני ממש אבל ממש לא לוקח הפסקות. באטרף כל היום והמון שעות. יש ימים שאין לי בעיה עם זה ויש ימים שאני פשוט גמור. לרוב פחות יעיל בימי חמישי כשכבר מתחילה הנפילה מהסטרואידים, מחוסר השינה המצטברת, מהעומס של כל השבוע, משעות העבודה הרבות ומהשפעת התרופות. ככה שבשבוע שעבר היה השיא – אמנם ביום שני הייתי בטיפול ה-IVIG החודשי ועשיתי פחות, אבל בהמשך השבוע עבדתי בין 12 ל-15 שעות, כמעט בלי שינה. ביום חמישי כבר התפוצצתי על מי שהפריע לי בדרך. הייתה לנו משימה להוציא ללקוחות מוצר בסוף השבוע ועשינו הכל כדי לעמוד בה. בחמישי בלילה כבר הרגשתי שאני מאבד את זה.. שמשהו לא טוב מתפתח. עדיין עבדתי עד שלוש בלילה, מאבד את האמונה. בשישי לקחתי את אחד הבנים לאליפות אירופה בג'ודו. יושב בקהל, נהנה, וברקע הגלגלים חושבים על תכנית איך עדיין לגרום לשחרור המוצר באותו היום למרות כל הקשיים. כשהתחילו להגיע הודעות Whatsapp עם שאלות האם המוצר יוצא היום הרגשתי טוב – שאכן יש סיבה למאמץ. סיימתי מוקדם את ארוחת שישי המשפחתית, וכבר בדרך הביתה כמה טלפונים לסינכרון ובבית עד אחת בלילה סוגר את כל הקצוות עם קולגות בעיקר מארה"ב ומעט מישראל. כשנתתי אור ירוק באחת בלילה הרגשתי את תחושת ההישגיות – וגם מה מניע אותי ומה עוצר אותי: אנשים. אלה שהולכים איתך יגרמו לך לסינרגיה המטורפת הזו ואלא ששמים רגליים למאמץ פשוט מוציאים את האויר מהמפרשים. אז נתתי אור ירוק כאמור והלכתי לישון מבסוט ולמחרת נדהמתי לגלות שבשתיים בלילה יצאו מיילים עם תירוצים שונים למה זה לא יקרה היום. כמובן שכעסתי אבל זה היה מעבר לזה. הנושא הזה עדיין פצע פתוח ולא ארחיב עליו כי אני מתרכז בי ולא ברכילות ממקום העבודה מה גם שאני מעורב רגשית במקרה שמוכיח שה-DNA של ההייטק בישראל שונה מזה שאצל ידידנו מעבר לים. ביום ראשון נשארתי לנוח בבית.

ביום שני השבוע הייתה לי שיחת מעקב תקופתית עם הרופא התעסוקתי. פתחתי את העניין. זעקתי לעזרה. הוא היה בהלם לדעת על כמות השעות, על האנרגיה שאני מוציא. מבחינתו זה סוג של הפרה: שאני אמור בפועל לעבוד לא יותר מאשר 80-100% מהמשרה. ובטח שלא יותר. הסברתי שהאשמה בי. שאני פשוט לא יודע אחרת. והרגלים של למעלה מ-20 שנה קשה לשנות. החלטנו שהוא ידבר על זה עם המנהלים שלי. הבעתי את החשש מאיך שזה יתפס מצידם. בדיעבד עשיתי נכון. מייד סימסתי על כך למנהל הישיר שלי והוא חזר אליי שכבר יצרו איתו קשר. למעשה הוא די נבהל, חשב שיש החמרה במצב הרפואי שלי. התחלנו לדבר על איך מורידים עומס ודווקא הוא בא בגישה מרגיעה שהכל עניין של תפיסה ולא צריך להרגיש רע עם לעשות פחות, ראה דוגמת אלה שמרגישים עם זה בסדר שהם עוזבים מוקדם גם בעיתות של לחץ. יש משהו חכם בזה. מאז אני קצת יותר רגוע גם כי אני לאחר השיתוף הזה מפסיק לשחק ולשדר לכאורה "עסקים כרגיל" כאשר בחלק מהשבוע מצבי באמת לא רגיל.

בשבועות האחרונים גם החלטתי לקחת את עצמי בידיים בשמירה על כושר גופני. היה לי את היעד של ריצת הלילה אתמול. התמדתי בלרוץ כל יומיים, מסלול קבוע של 8 ק"מ, הליכה וריצה לסירוגין. ראיתי כיצד אני משיג שיפור בכל פעם. לאחר מספר ריצות העליתי ל-10 ק"מ. בשלישי יצאתי בחמש וחצי בבוקר לסיבוב מסכם והרגשתי מוכן. אתמול בריצה ממש נהניתי. לא היה קל בחלק מהדרך שאת חלקה עברתי בריצה וחלקה בהליכה – הקפדתי להמנע מאלמנט התחרות ולהרכז בלהנות. בקטע מסוים בכיכר בדיזינגוף אף עצרתי וצילמתי ושיתפתי.

לאחרונה עלו בי מחשבות כפירה של לשים הכל מאחור, לפרוש, לנוח ולדאוג לעצמי. בכל פעם ששיתפתי את אישתי היא טענה שזה מה שיהרוג אותי. שזה הדבר האחרון שאני צריך. כשאני בחצי הכוס המלאה שבה האנרגיות למעלה אני בתוך בועה אופטימית שהנה אני נהנה ממה שאני עושה ובימים שהאנרגיות למטה ויש ב"ה לא מעט כאלה אז עולה השאלה. לא פעם עולה השאלה מדוע ללכת מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת וכנראה התשובה שאני כזה. וגם זה הפחיד אותי כי אם אדבוק באחד משני המצבים ובאמת משהו רע יקרה אז למה זה מגיע לילדים..

היום בצהריים קפצנו לניחום אבלים של אחד מהחברים לעבודה שאביו נפטר. הוא שיתף שאביו עבד בדואר ופרש צעיר, בגיל 52, כאשר שכשעבד – עבד מאוד קשה וכשפרש כפי שפרשו בזמנו עובדי המדינה אחרי 25 שנה, לא ידע כיצד לנהל את הזמן הפנוי שנוצר ומכאן החלה התדרדרות איטית וממושכת לאורך השנים. הקשבתי לסיפור והגלגלים בראשי כבר אמרו לי שהפתרון של ניהול העומס בעבודה חייב להיות ברמת ביניים ובטח שלא ללכת על ערוץ קיצוני. כשחזרנו למשרד גם הגיע המייל עם תוצאות בדיקות הדם שמראים את השינוי החיובי של רמות ה-FLC. ככה שכמו בסיומת שבשיר של קולדפליי – אסור אף פעם לאבד את התקווה. לילה טוב.