הרבה דברים טובים קוראים כשאני בבית: ברור שיש את האשה והילדים; אפשר לישון יותר, לצפות בסדרות, לפתור את הסודוקו הקשה ושאר החידות היומיות בעיתונים עוד לפני שאני קורא את העיתון. יש זמן לסידורים, לקופת חולים ולשבת על הראש לפקידים אם זה בבנק או בכל מקום אחר מה שבימים כתיקונם עושים על רגל אחת. מיום ראשון גם קיבלתי הקלה נוספת: לחזור לריצות אך על זה אכתוב מאוחר יותר. הדבר שעושה לי הכי כיף זה ביקורים. בסוף השבוע שמעתי את אישתי מזמינה חברה שלה בטלפון לבוא לבקר אותנו כי לדבריה כשיש פה אנשים זה עושה אותי מאושר.

ביום שני שעבר הגיעה משלחת של 5 חברים מהעבודה. אני כותב “חברים” ונזכר שזה מאוד ישראלי.. לפני שנים רבות עבדתי בחברה אמריקאית. הגיעו אלינו שני מנהלים צעירים לעבוד בישראל. באחד מהימים חיפשתי אחד מהם ושאלתי את השני “איפה החבר שלך” – “?Where is your friend” הוא הביט בי בהשתוממות, חייך ושאל באנגלית “איפה היא?” ואני שלא הבנתי מה לא בסדר ציינתי במפורש את שם ה”חבר” שלו ואז הוא אמר: “אה, הקולגה שלי”. ואז נפל לי האסימון מה זה בין היתר פוליטיקלי קורקט.

אז ביום שני שעבר הגיעו 5 קולגות מהעבודה, סתם.. חברים 🙂 לשלושה מהם זה לא היה הביקור הראשון מאז ההשתלה. מתי שהוא הסלון שלי הדהד מצחוקים וחיוכים ובאמת הרגשתי מאושר.

מאז שהוצאתי מכתב לארגון שהסביר את מצבי ושכולם מוזמנים לבקר אז באמת הסכר נפרץ בצורה רחבה יותר. כולם מגיעים ורוצים לשמוע על המחלה, על הטיפול, על תופעות הלוואי ועל איך אני מתמודד. יש מי שבורר את השאלות ויש מי ששואל שאלות נוקבות, ישירות, ומעט שואל שאלות קשות (כמה זמן נשאר לך) ולי אין בעיה להתמודד עם אף שאלה, להיפך. ביום חמישי אמורה להגיע משלחת – מאלה שארגנו את התרמות הדם ביום התרמה מרוכז במקום העבודה במקום בשיבא. זו הייתה תרומה משמעותית לקהילה כי זה הגביר את כמות תרומות הדם.

אז מבקרים מהעבודה עושים לי טוב, ומבקרים בכלל עושים לי טוב (שכנים, משפחה, חברים). מה שעושה יותר טוב וזה פחות שכיח אלו שיחות עם עמיתים למחלה. איתם אפשר לדבר בגובה העיניים על כל מה שאי אפשר לדבר עם מי שאינו במחלה: על תופעות הלוואי וכיצד להמנע, עד דרכי התמודדות, על מה שבסדר ומה שלא בסדר, על הסטטוס של המחלה ועל חוויות מהדרך, על הקשיים, על חוויות ועל תובנות. מהם אני יונק כל פרט בקשב רב ואיתם אני יכול לחלוק פרטים ששמורים לחברים לדרך.

בשבוע שעבר קרה לי משהו קוסמי ששווה לכתוב עליו. לפני כשבועיים החלטתי לטפל בסלולרי שלי שעבד בצורה זוחלת ובלתי נסבלת. רגע לפני שנכנסתי לסלקום התקשר חבר לדרך אותו פגשתי במסגרת מפגשי החברים לדרך של אמ”ן. הוא עבר השתלה בקיץ האחרון ועל כן יש הרבה מן המשותף ועל מה לדבר. ביקשתי ממנו שאחזור אליו מאוחר יותר, אלא שהטלפון נלקח לתיקון וחזר כעבור יומיים כשהרבה מאוד מספרים ואנשי קשר נמחקו (לא ישבו על הכרטיס זכרון בניגוד למה שנאמר לי בעת המסירה) וככה שגם את המספר שלו לצערי איבדתי וכבר לא היה אל מי לחזור. אז בתחילת השבוע שעבר שלחתי מסרון לחברה לדרך מאמ”ן בבקשה שתשלח לי את המספר שלו ובתוך פחות מעשר דקות צלצול טלפון.. הבחור היה על הקו. שאלתי אותו אם קיבל מסר לחזור אלי ומסתבר שלא.. זה לא היה קשור למסרון שלי אלא צירוף מקרים קוסמי משוגע. אם זו לא אנרגיה חיובית אז מה כן?

משום כך אני די מחכה למפגש החברים לדרך שיערך מחר בגבעתיים. לא הסתדר להגיע כבר מספר מפגשים מפאת ההשתלה.. ופתאום אני מתגעגע לאנשים ולתכנים. לבן שלי קבעתי מחר תור למיפוי עצמות בגלל החשש לשברי מאמץ וכשהסתבר שזה מתנגש במפגש דאגתי לגייס את המשפחה שיסייעו בכדי לפנות לי את אחר הצהריים.

ביום ראשון הייתה ביקורת מוצלחת בהדסה. מתחילים לראות את האופק של תום תקופת המנוחה בבית ומתחילים לדבר על חזרה לשגרה. ההמוגלובין שלי טיפס ל-13.3 ולכן ביקשתי וקיבלתי אישור לחזור לרוץ. אתמול ביצעתי את ריצת הבכורה. 4 ק”מ שהם חמישה סיבובים בספורטק של רחובות. לאחר מכן עוד סיבוב בשביל הכיף. היום בערב הייתי חייב עוד סיבוב אז שיפרתי את המרחק ל-5 ק”מ, וגם את הזמנים. עכשיו אני יושב וכותב אחרי מקלחת חמה ועם רגליים כואבות אבל לשמחתי לא מנרופתיה. והאמת, שהתגעגעתי לכאב הזה. אני מקווה שהחזרה לכושר גם תקזז מהמשקל הטופח. השהות בבית תורמת להגדלת השיעורים של שעות חיפוש המתוקים במזווה. עד כאן.