אמש התחלתי לכתוב על חוויות מכוננות בתוקף תפקידי המשולב כבוחן התחמושת וכהחבלן הראשי (האוגדתי) של רמת הגולן. זהו תפקיד אותו הצלחתי לספח באופן חוקי תוך ניצול שטח אפור בפקודות קחש”ר ופקודות קהנ”ר (קצין חימוש ראשי וקצין הנדסה ראשי, בהתאמה).

הקדמה ועדכון מיאלומה

אך עדכון קטן מגזרת המיאלומה: לילה לבן עבר על כוחותינו. הפוסט הקודם לקח הרבה יותר זמן שמציפיתי. רצון לישון לא היה. זאת לעומת כעת שאני די משרבט על המקלדת מתוך שאיפה לגולל את אחד הסיפורים ההזויים. אציין שחלק מהפרטים אאלץ להסוות מחשש שגילוי פרטים על דיוקם עלול חלילה לחקות את המקרה. מבחינתי זה מעט פוגם בפיקנטיות של הארוע אך מקווה שגם מה שאשתף ימחיש את המימד של הדרמה, דרמה קומית במקרה זה, של האירוע.

אז היה אמש לילה לבן מאחר שגיליתי שיש משחק פלייאוף בין הלייקרס לבין GSW האלופה הנוכחית. ניקרתי קצת אך היה בוקר מלא פעילות. זה החל בעיסוי על הבוקר. אם כי קדמה לכך מנה נוספת של דקסה על הבוקר עם כל שאר הטופינים. המשיך לביקור אצל רופא השיניים שבמקום עקירה נאמר שניתן להציל את השן. אולי להציל כן אבל להעביר הרבה כסף על שום הפעולות המורכבות. אך אני עדיין מעדיף להציל אותה מלעקור אותה. בצהריים עשיתי לילדים על האש על המנגל בחצר. מפגש הורים בבית הספר. בגלל הדקסה מחר יהיה שמח.

בינתיים אני כאן לגולל סיפור מספר 2 בטרילוגיית חוויות הנפץ מהשירות הצבאי אודות נסיון חבלה מכוונת בנמ”ת רוויה (שאיננה כבר קיימת).

מקרה ב’: נמ”ת (נקודת תחמושת) רווייה

בעת שירותי ברמת הגולן בשלהי שנות השמונים ותחילת התשעים היו מפוזרים מספר נקודות תחמושת (נמת”ים) שבהם תחמושת בקרבת היחידות לשעת חירום ולשגרה. מספר יפה של חיילים שמרו יום ולילה ומפקד דאג הן לאבטחה, הן למזון והן לאחזקה.

כשאני הגעתי לרמת הגולן ביקשתי לבצע ביקורות מעמיקות בכל הנמ”תים ע”מ להעלות את הכשירות ולוודא שכל תחמושת מנופקת הינה באיכות גבוהה ומובטחת לשימוש מיידי. אציין שבכובע האחר שלי (כחבלן) השתמשתי על מנת להשמיד כל תחמושת שנמצאה פגומה ומסוכנת להובלה. כשהגיע תורה של נמ”ת רוויה (שאיננה קיימת עוד כאמור) לביקורת ומאחר ומדובר במקום גדול שאינו מתאים לביקורת של אדם יחיד, הסתייעתי במשלוח של חניכים בהשתלמות של קורס בוחני תחמושת. השנה 89 או 90. הגענו במהירות יחסית ממחנה נפאח גם הודות לחייל בשם אלכס שהגיע עם רכב של אביו מהבית. פריווילגיה באותם הימים. היתר הגיעו עם הסעה. כבוד לפז”ם.

הלם!

תוך כדי עבודה אני נחרד לראות שבתוך משטחי תחמושת מתחבא רימון זרחן (עשן מתפוצץ קראו לו) מוצמד ללא נצרה! מישהו עשה עבודה, הטמין בין העירומים ושלף את הנצרה! ביצים גדולות – היה לו מזל שזה לא התפוצץ במקום. אך מאידך – תזוזה קטנה ותוך פחות מ-5 שניות הנמ”ת כולו עולה באוויר. ממש פעילות חבלנית עוינת ולא משנה כלל מי היוזם.

לאחר תכנון פעולה שלפתי את הרימון ביתר זהירות ובהמון נחישות כשאני לוחץ בחוזקה את המנוף אל הרימון בכדי למנוע שחרור ונקירה כשאני לא רוצה לדמיין את התוצאה.

בקרבת מקום נמצא שטח אש 120 צפון – אמש הזכרתי את שטח אש 120 דרום – זה החלק הצפוני שלו. טופוגרפית אציין שמתישהו לאורכו עובר ציר הנפט. בכל אופן ידעתי שזה המקום הנכון להפטר מהצרה. אך לשם כך יש להגיע בבטחה עם רימון ללא נצרה שאני מחזיק בידי.

אלכם המושיע

טוב, אלכס היה שם לא כל כך על תקן מושיע אלא יותר כצייתן. פקדתי עליו שכעת נוסעים יחדיו ברכב של אביו כקילומטר, אולי קילומטר וקצת לשטח האש. דיווחתי בקשר וקיבלתי את כל האישורים להגיע לשם ולטפל באירוע.

נכנסנו לרכב ואני מחזיק את הרימון עם המנוף חזק בידי. גם מבקש שיסע לא מאוד מהר כדי שחלילה מהטלטלות לא ישתחרר משהו או לא יפול לי מהיד והלך עלינו. מאידך אומר שאם משהו כזה כן קורה לתת דהרה מהירה כמה שיותר… הזוי.

יצאנו לדרך. לא אשכח. אני מחזיק בחוזקה את הרימון עם היד מחוץ לחלון. אני חושב שגם היינו יותר משניים בתוך הרכב אבל לא באמת זוכר. אני הייתי משועשע מהמקרה אך בטוח שאם אבא של אלכס היה שם – הוא היה הרבה פחות.

הגענו לכניסה לשטח האש שהיה בזמנו ממול הכניסה לגדוד 74. פה אני מנסה לחשוב כיצד סיימתי את האירוע.. האם פשוט השלחתי אותו כמו בכל זריקת רימון. או מאידך באמצעות איזולירבנד ליפפתי היטב את המנוף ואז באמצעות חומר נפץ העפתי גבוה באוויר על מנת להנות מהחיזיון של הפעלה באוויר. אני זוכר אירוע כזה אבל לא בטוח שזה היה אז.

לימים פגשתי את אלכס כששרת בתע”ש נצרת. הוא המשיך גם לשירות קבע. אני חושב שגם העליתי את הסיפור ואת הדרישה ההזויה להשתמש ברכב של אביו כדי לפנות את הרימון. נראה שהוא נותר משועשע מהמקרה.