סוף השבוע האחרון לווה ברגשות מעורבים מאוד כשהמציאות טפחה בעוצמה על פניי. ביום חמישי הייתה לי שיחה ארוכה עם לקוח יפני, כזה שאיתו בניתי יחסים אמיצים ארוכי טווח. ביקרתי אותו בהירושימה בחורף האחרון, ביקור מאוד מוצלח והם מצידם הגיעו לביקור גומלין לישראל לעבוד על מוצר שאני מנהל את הפרויקט במשותף. מטבעם של פרויקטים המוצר חווה שינוי ובתום הדיון הארוך פנה אליי המנהל הראשי מטעם הלקוח בבקשה להיפגש ולדון בארבע עיניים כיצד מלבנים כל סוגיה פתוחה “בכל מקום שאבחר: יפן, הודו, אירופה, ארה”ב”. הפנייה האישית אלי מאוד החמיאה לי ואני במרירותי לקחתי אויר והצעתי בהומור את ישראל כאפשרות. מעבר לקו פצחו כולם בצחוק גדול. מה אגיד להם? שיבואו ושיש מרחב מוגן בהדסה?

כל כך רציתי לנסוע.. הפגישות האלה הן כור ההיתוך של ההנאה מהעבודה שאני עושה. לפני מספר חודשים נסעתי לפגישות איתם בהירושימה (טוב, לצערי באיזה חור כשעה מהעיר עצמה, ובאמת שנורא סיקרן אותי להגיע למקומות ה”היסטוריים”, או יותר נכון, ליחידי ששרד). נחתתי בטוקיו אחרי שתי טיסות ארוכות מת”א, הגעתי למלון ומייד התחלתי לעבוד במרץ להתכונן למחרת. שעתיים שינה הספיקו כדי להתעורר, לפגוש במלווה שלי ולנסוע יחדיו לשדה קרוב לטיסת ההמשך להירושימה. לאחר יום ארוך של דיונים על טהרת האדרנלין, נסענו כולם לארוחת ערב, “party” כלשונם, ושם הטקס מקבל גינונים משלו, המחיצות מוסרות. חוויה תרבותית. ערכו לי מבחן שתייה כשמצד אחד עמדתי בו בגבורה, במיוחד לאור מצב הערנות שלי ולעצם העובדה שאני לא שתיין בכלל, ומצד שני ממש פחדתי למעוד במדרגות בסוף הערב. בסיום יום העבודה שלמחרת הגדרנו את הפגישות כמוצלחות ואז גם המשכנו את פגישות ההמשך עם הצוות בישראל. כציוני אמיתי פינקתי אותם בסיור ערב בירושלים, הפרויקט צבר תאוצה, הנסיעה לטאיוואן עליה כבר כתבתי בהרחבה הייתה גם כן קשורה לעניין והיה זה אך טבעי שארצה להמשיך בתהליך הרציף הזה.

שאיפות לחוד ומציאות לחוד. נאלצתי לשתף במצבי את מנהל השיווק שבאופן טבעי התדהמה הכתה על פניו. שנינו ידענו שההצגה חייבת להמשך, שנסיעה חייבת להתבצע ולכן שוחחנו על מחליף זמני שימלא את מקומי. המחליף בנסיעה הוא מכר ותיק מהעבודה, אך למרות הכרותינו לא שיתפתי אותו שבעוד שבועיים אני מתחיל טיפולים. חסכתי זאת משנינו.

מייד לאחר מכן הייתה לי שיחת טלפון עם רופא תעסוקתי מטעם החברה. עדכנתי אותו בסטטוס החדש. הוא היה אמפתי לחלוטין ואף טען שהתקופה הקרובה לא תהיה קלה עבורי. זה רק הוסיף עוד שמן למדורה.

התחושה הקשה הזו שאני נאלץ לסגת מפעילויות ועוד דווקא עכשיו – זה ישב עלי כל היום והרגשתי מאוד נסער מבפנים. מתישהו לקחתי כדור הרגעה ע”מ להפסיק לטייל במשרד כמו אריה בכלוב. רציתי כבר שיגמר היום הזה. בשבוע הבא אני בחופשה כך שחפפתי ביתרת היום את ממלא מקומי.

ביום שישי הקצתי לטלפון מאסותא. ביקשו ממני להקדים את התור ל-PET CT באותו יום. המלחמה בעזה מונעת מהתושבים להגיע לבדיקות ולכן ניתן להקדים את הבדיקה כבר לצהרי היום מהתור שנקבע לאחה”צ. לעומת הפעם שעברה הבדיקה עברה די בקלות. כחולה מיאלומה אני מוגדר כרגיש ליוד ולכן אין צורך לשתות את נוזל הניגודיות שמכיל יוד בין הזרקת החומר הרדיואקטיבי עד לבדיקה עצמה. לפני למעלה משנה בבדיקה הקודמת כן שתיתי מהנוזל הזה, כוס בכל עשרים דקות ותחושת הבחילה ישבה עליי למשך שעות לאחר מכן. מיעוט הנבדקים היחסי הוציא אותי מוקדם יחסית מאסותא מרגע הקבלה. רופאה יפה ואדיבה קיבלה את פניי במכון, הכניסו את המחט לווריד, משם לחדר הטיפולים שם הזריקו את החומר ומשם למנוחה. דאגתי להביא איתי אוזניות כך שהאזנתי למוזיקה רגועה במקום להביט בשידורי החדשות הבלתי פוסקים. ועוד קוראים לזה חדר מנוחה. הבדיקה עצמה כחצי שעה וכהרגלי אני הולך לישון ומעירים אותי בסוף הבדיקה. זו דרכי להתמודד עם הבילוי במכונה הזו. הרופאה היפה העירה אותי בהשתוממות ואני מצידי פתרתי את עצמי ב”אמרתי לך”. כך שתוך פחות משלוש שעות הייתי בחוץ עייף ורעב ומאחר והייתי בצום ואנחנו כבר ב”עתידים” בתל אביב, פינקנו את עצמנו בארוחה טעימה באחת ממסעדות של רחוב הברזל. דרך נאה לציין ביחד עשרים שנות נישואין.

אז היום ציינו את הארוע של עשרים שנות נישואינו בחיק המשפחה, בהכנות לחופשה המשפחתית מחר, ובהמשך בניית הפאזל בן 2000 החלקים שמתקדם בצורה מעוררת התפעלות. כל בני הבית מגויסים וכל אחד מנדב מזמנו ע”פ בחירתו. מאוד רציתי לרוץ הערב אך ירי לשפלה שיורט מעלינו גרם לרסיסים ליפול בחצר בית בשכונה ממש לידינו ולגרום לדליקה. ארוץ ביום אחר. חופשה נעימה.

אלו הימים האחרונים בהם אני תחת הקטגוריה של “מיאלומה זוחלת”, מאחר והמיאלומה הפכה פעילה ומצריכה טיפול על כל הכרוך בכך. באמת שהייתי מעדיף להמשיך שתזחול ושארגיש בריא תחת תווית של “מתי שהוא תהיה חולה”, אבל דברים השתנו. מצד אחד פרופ’ בן יהודה התקשרה ודיווחה לי על תוצאות מדאיגות ביותר ממח העצם. תור שנקבע שרירותית לאוגוסט הוקדם בצורה בהולה לתחילת יולי. כשנכנסתי לחדר כבר די היה ברור מה שעמדתי לשמוע, אך בחרתי גם להשמיע: שאני יודע. שגופי אינו כתמול שלשום.

אני אדם די תחרותי. כל הישג הוא נפלא אבל הוא בבחינת אבן דרך לשיפור ממוקד. גם בספורט, גם בריצה, כמו גם בחיים. ריצה של 10 ק”מ הפכה לשגרה אחרי שתרגלתי 8 ק”מ ואף לעיתים העליתי מרחק ל-13 ק”מ וחלמתי על חצי מרתון ת”א כיעד. אך לאחרונה שמתי לב שאיני מסוגל להעלות קצב. שהריצה הופכת להיות יותר ויותר מעייפת ואיטית במקום להגיע להישג הפוך: מהר יותר, רחוק יותר.. ואם אני מתאמץ להעלות קצב אני “שורף מנוע”. בדיקות הדם האחרונות נתנו אינדיקציה לכך: של אנמיה מתגברת, של מדדי כדוריות הדם האדומות וגם הלבנות מתחת הקו האדום. החמצן בדם אוזל.. אז מצד אחד אין פלא שקשה לרוץ. אלא שהצד האופטימי שבי אומר שבמצב כזה להתמיד בריצה של 10 ק”מ זה באמת לא מובן מאליו!! עקב המצב הביטחוני נמנעתי מלצאת לריצה בימים האחרונים ובאמת הרגשתי כמו אריה בכלוב. אך היום החלטתי שזה ניתן ויצאתי והיה באמת כיף. זה היה חסר! די מצחיק לחשוב שכל הדרך חיפשתי בשמיים יירוטים של כיפת ברזל ותרתי אחר מקומות מסתור על כל צרה שלא תבוא.

אבל כל הכתיבה הזו הינה בבחינת מיסוך לסטטוס החדש שלי: חולה סרטן אמיתי, אוטוטו מתחילים טיפולים. כימותרפיה, השתלת מח עצם.. קשה לי להאמין שאני כותב זאת על עצמי.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על חרדות, במיוחד על התקופה שבה נודע לי על המחלה, על תקופת אי הודאות, על העייפות הגדולה, על הסיפור שבו נרדמתי תוך כדי שיחה טלפונית עם לקוח.. והתעוררתי הרבה אחרי.. אז כנראה שחלק מזה חוזר. למרות שאני שלם עם עצמי ואני יודע שזו הדרך, שאני נפרד מנסיעות העבודה לחודשים הקרובים, ולא ברור גם אם מהשיער.. אבל ברור לי שזה טבעי ביותר גם לחשוש, גם לדאוג, אם כי דאגות אינן מנת חלקי.

ביום שישי ארחנו משפחה. חלקם חששו להגיע בגלל המתיחות הביטחונית אך התעקשתי. גם התרגזתי על ההתקפלות וגם כי חשוב לפגוש אנשים ולהספיק כמה שיותר לפני.. כי מה שקורה “אחרי” לא ממש ברור.. ואז גם בחרתי לשתף מספר בני משפחה שהייתי בטוח שהם כבר יודעים – ומסתבר שהם לא – והייתה תדהמה גדולה. אשתי הייתה המומה שסיפרתי כי אני ממש בונקר בנושא. וכן, שיתפתי גם בעבודה – שאוטוטו אני נעדר לעיתים ואז גם לתקופת היעדרות ממושכת.

ממש מאוחר. נמשיך מחר?