והצנע לכת

הנה סיימתי לכתוב את הפוסט הקודם ומייד מתקדם לפוסט הבא. משני טעמים: האחד לסיים את הטרילוגיה. והאחר: מאחר ונכנסנו אל ה-11 למאי. יום השנה השלישי לפרישה לאובדן כושר עבודה. כותב וטיפה מצטמרר כלא מאמין.

היום בתאריך זה לפני שלוש שנים הרופא התעסוקתי החליט שמספיק – אני צריך לפרוש. את הפרטים גוללתי בפוסט בשם “השנה השביעית“. והנה בעוד חמישה ימים אני מציין עשר שנים מאז אבחון המיאלומה.

אך תחילה אני משתוקק לגולל את הסיפור השלישי שיש בו גם סוג של מוסר השכל שקורא לשמור על צניעות ולא לחיות בסרט שכן החיים אינם כאלה.

מקרה ג’: עלוקה 97

בחיל ההנדסה יש מספר סוגי מטענים תקניים שניתן איתם ליזום הנחת מטען חבלה כגורם התקפה. אחד מהם נקרא “עלוקה 97”. מוזר. חיפשתי בגוגל תמונה להמחיש ולא מצאתי (יתכן ויצאה משירות) ועל כן אשתדל לתאר במספר מילים:

העלוקה 97 היא למעשה פלטה מתכתית מלבנית כשבשני צידיה שני מגנטים חזקים. במרכזה היא מצופה בסקוטש חלק אליה ניתן להצמיד לבנת חבלה שגם היא עטופה בסקוטש נצמד. כששני הסקוטשים נצמדים מקבלים שהלבנה מוצמדת אל העלוקה. את העלוקה עצמה ניתן להצמיד באמצעות המגנט למשטח מתכתי מגנטי (למשל רכב). אציין שקיימת גם אפשרות להצמיד את העלוקה למשטח עץ באמצעות דוקרנים מגנטיים (שנצמדים למגנט העלוקה מצד אחד ולמשטח העץ מצד שני) אך לא אפרט על מנת למקד את הסיפור ביכולת של העלוקה להצמד כמגנט.

תמיד התרשמתי מהמטען ופיללתי שיום יבוא ואוכל להשתמש בו. אחד כזה היה תמיד אצלי בערכת החבלה.

ואכן היום הזה קרה.

בזמנו בקרבת מחנה נפאח שכן מחנה סינדיאנה שבו שכנה דרך קבע פלוגת צמ”פ של אחד מגדודי השריון. אהבתי את המקום ואת האנשים והייתי שם בן בית. באחד מביקוריי, המ”פ מספר לי שיש נפל של פגז 155 מ”מ לא רחוק משם ואם מתאים שניסע יחד לטפל בו. כמובן שמייד הסכמתי. נפל של פגז 155 מ”מ אומר פיצוץ גדול והדליק אותי גם שמאחר והראש מתכתי יהיה ניתן להצמיד אליו את העלוקה!

חזרתי עם תיק החבלה. עלינו על הג’יפ והגענו למקום. פעלנו מעט בשובבות. מאחר והמקום כשטח אש היה מוקצה לאחת היחידות לא ביקשנו אישור להשתמש בו. אותו מ”פ ידע היכן מיקום הכח ושזה בטוח לפוצץ את הנפל שנמצא מרחק רב מהכוחות. אך יתירה מכך, המקום הסתבר היה באותה העת שטח אש פעיל מאוד – יורים לכיווננו! לא התרגשנו. ידענו שזאת אש מקלעים מטנקים שנמצאים רחוק ככה שאפשר בבטחה ליזום ולפוצץ את הנפל. מטורפים משהו. אני טומן בחול את ראשי עם הידיעה שאתה נמצא בקו אש המקלעים וניגש להתרכז במשימה.

מתוך תיק החבלה שלי הוצאתי את העלוקה. הרגשתי כמו בסרט. הסרתי את הלוחיות שמכילות את המסמרים (שנותנים את האופציה להצמיד את המטען למשטח עץ) ככה שהמגנט נצמד יפה וחזק את הנפל עצמו. אושר גדול. הצמדתי לבנה של חצי קילו מכוסה בסקוטש אל העלוקה. יזמתי.. הדלקתי את פתיל ההשהייה, קפצנו אל הג’יפ ונמלטנו משם. נהנה מדהירת הג’יפ בשטח, מתכסה כולי בפודרת האבק שהשאירו הטנקים לאורך הזמן, מהרהר בכך שהרבה יותר פשוט לנסוע בג’יפ מאשר לעשות זאת בריצה כפי שאני רגיל לעשות בימים בתיקונם.

הגענו עם הג’יפ למקום שבו ניתן להמתין ולחזות באירוע. כבר היה קרוב לשקיעה כשלפתע עמוד אש אדיר התרומם ומספר שניות לאחר רעש מחריד של פיצוץ. כל כך מרשים עד שקל היה להקשיב שהכוחות שעסקו באימונים מייד הפסיקו את הירי באש המקלעים שנשמע למרחוק כי ודאי לא הבינו מאיין הפיצוץ הזה הגיע. בטח לא ידעו שיש כאן שני שובבים שמשחקים באש. תרתי משמע.

חזרנו לסינדיאנה מדושני עונג ונפרדנו לשלום.

התחקיר וההבנה

לי הייתה נטייה טבעית לחקור כל מקרה, כל התנהלות ובכך להשתפר לפעמים הבאות. עיסוק בחומרי נפץ מחייב תכנון, דיוק, משמעת עצמית ולמידה.

כשהלכתי לישון באותו הלילה פתאום התחוור לי שעשיתי טעות איומה! השימוש בעלוקה היא טעות איומה שעשויה הייתה לעלות לי בחיי, בחיינו.

בכדי להבין את גודל הטעות צריך להבין תחילה מהו נפל: זהו קליע שלא התפוצץ, שלא מילא את ייעודו. ומדוע? משהו בפעולה שלו לא פעל בצורה תקינה. בראשו של כל פגז תותחים קיים מרעום שיש בו גם הגנות מפני הפעלה שלא בזמן הנכון וגם מערכת מכנית שדואגת לדרוך אותו בעת היציאה מהקנה בזמן הירי, לחמש אותו ולהפעיל. ההפעלה היא בין אם בפגיעה ישירה, בין אם בפקיעת שעון טיימר ובין אם בגובה מסוים (מרעום שיש לו מנגנון קרבה).

כל העניין הוא שמשהו שהשתבש גרם לו להיות נפל ואת הנפל יש להשמיד במקום ולא להזיז מחשש שאותו גורם שתקע את פעולתו, יתעורר חלילה לחיים. ומאחר והמרעום חלקיו מתכתיים – השימוש במגנט זה הדבר האחרון שהיה צריך לעשות. חלילה והמגנט היה גורם להפרת האיזון של חלקי המרעום לכדי מיצוי פעולתו.

הייתי מזועזע. אני לא זוכר האם גם אז מהשוק הייתי כה נסער שלא הייתי מסוגל להרדם (כמו בתיאור של מקרה א’). אבל אני כן זוכר שלאחר מכן פעלתי לעדכן את הפקודות ככה שאסור להשתמש במטען עלוקה או בכלל במגנט מכל סוג שהוא בעת סילוק פצצות. הרצון הזה לפעול “כמו בסרט” יכלה לעלות לי בחיי ועל כן מעט צניעות הייתה מתבקשת פה.

אחרית

בכך גוללתי בשלושת הפוסטים האחרונים מעט מן החוויות שפקדו אותי בזמן השירות המרתק ברמת הגולן. זה החל אני מזכיר בילד שנלקח ממקלט (בבית הוריי) למקלט (בבית סבתי) במהלך מלחמת יום הכיפורים, מביט אל הגולן וחוזה במראות המלחמה, בכדורי האש ומחליט בליבו שיום אחד הוא יהיה גם חלק מזה. זה הצליח גם הודות לאירוע טרגי של פטירתו של חבר שהחלפתי בתפקיד ומשם לקחתי ומינפתי תוך כניסה לשטחים אפורים רבים.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בליל אמש. מאז עברה כמעט יממה שבמהלכה נפלה רקטה ברחובות וגבתה חיים של אדם. היה זה גם יום עמוס בקו התמיכה עם שיחות מדהימות שמצדיקות כל רגע במאמץ המתמשך הזה למשוך חברים לדרך למקום טוב יותר. מאחל לכולנו סוף שבוע שקט.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 55, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עד מגיפת הקורונה עבדתי בחברת הייטק עם אותם החברים למעלה מעשור איתם אני עדיין בקשר, נהניתי מאוד מהעבודה שפיצתה על השעות הרבות. אך בקורונה חלה החמרה משמעותית ביכולתי לחיות את חיי לאור ההתמודדות והייתה החלטה לפרוש שגובתה מקיר לקיר. עד להחמרה עסקתי גם בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי בעבר ואליו התמכרתי מחדש עד שהמיאלומה החליטה אחרת. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. כיום מקדיש את זמני לגלות ולהנות מחדש עם משפחתי, ליותר זמן עם חברים לדרך, לפעילות התנדבותית ובמרדף אחר כל חולה מיאלומה לוודא שהוא לא מרגיש לבד. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *