עייפות גדולה תקפה אותי בסוף השבוע. בדיעבד מסתבר שעשיתי שטויות.

החדשות הטובות והשמחות של היום הן תום עידן הזריקות לעת עתה. כותב את זה ונזכר ששכחתי לקחת את הכדורים של הבוקר.. את הליריקה, האציקלוויר והכדור החדש לדילול הדם שמחליף את זריקות הקלקסן. הפסקתי לכתוב ורצתי לקחת בשמחה ובששון. בשבועיים האחרונים הבוקר נפתח בטקס הזרקה יומית: מציאת מטרה בבטן התחתונה, חיטוי המקום, נסיון דקירה שאם כאב אז מחפשים מקום בסמוך לו שבו לא מרגישים את הדקירה ואז מסיימים את התהליך. נשמע אולי כואב אבל ממש לא כשדוקרים במקום הנכון. הבעיה שהחומר כואב – אט אט הוא צורב במידת מה. לאחר מכן הכאב מטריד. כותב וחושב כמה טוב שזה מאחוריי. לשם השוואה המצב שונה בתכלית עם זריקות הנויפוגן, לידיעת כל מי שיצטרך להזריק בעתיד Velcade, או נויפוגן (לפני ההשתלה). אלא שכפי שכתבתי שבניגוד לקודם, קלקסן כואב!

זו התוצאת העיקרית של הביקורת באשפוז יום מח עצם מאתמול – מציאת תחליף לזריקות. הסימנים מהזריקות בבטן ממש הבהילו אותי והייתי משוכנע שגם את הרופאים. מאוד רציתי שהביקורת הזו כבר תגיע ולו בכדי למצוא תחליף לזריקות הכואבות הללו. כשיצאנו מהדסה אחרי שיחה עם ד”ר אבני הודעתי לאישתי שאני מאוהב. וזו לא הרופאה הראשונה 🙂 וזה לא ששבעתי נחת בפגישה, היא גם לא חסכה את שבטה ממני. מצד אחד שמחנו כולנו לראות שהמדדים משתפרים וההמוגלובין חצה את רף ה-13, שנראה ששנים הוא לא היה שם. שיתפתי אותה שזה מסביר את היכולת שלי לרוץ יום אחרי יום ואת השמחה שלי שהייתי מסוגל לזה לא יום אחד, אלא יומיים רצופים. פה היא ממש כעסה עליי, גערה בי שבמצב של קריש דם ברגל אני משחק עם זה, כמו גם עם מצבי היציב לכאורה אך גם השברירי. טענתי שזה מסביר את העייפות הגדולה שאפפה אותי בסוף השבוע. ד”ר אבני ביקשה ממני לשכוח מריצות לשבועות הקרובים. יחד עם זאת הסימנים בבטן שלי ממש לא גרמו לה להתרגשות; להיפך – לחיוך. היא שיתפה שהתלונה הזו ממש שכיחה בקרב מטופלים שמקבלים את הזריקה הזו ונוטים להלחץ מהסימנים שזה משאיר. זה מאוד הרגיע – אם היא רגועה אז גם אני. נראה גם שהזריקות בסך הכל עשו את העבודה כמו גם השימוש בשרוול האלסטי שעל השוק ובבדיקה השוואתית נראה שהנפיחות בשוק ירדה. תובנה נוספת מהשיחה היא שפומליות, אחד מהפירות האהובים עלי, יוצא מהתפריט. הפומלית, שנמנית על משפחת האשכולית, איננה מומלצת כלל כשנוטלים מדללי דם..

באשפוז יום מח עצם קיימת שגרה קבועה שאחרי שלוקחים דמים לבדיקת מדדים יש להמתין לפחות שעה וחצי עד שחוזרת תשובה ואז ניתן להכנס לשיחה עם הרופאה. לרוב זמן זה פנוי. אתמול ניצלנו אותו לביקור במחלקת השתלת מח עצם. כשאני הייתי מאושפז הגיעו מספר מושתלים (לאו דווקא רק חולי מיאלומה) שהיו מאושפזים זה מכבר לביקור עידוד (בבואם לביקורת) והחלטתי שגם אני רוצה להעביר את זה הלאה. ביקשתי להפגש עם מאושפז בהשתלה עצמית שזקוק לעידוד (אין לי הכלים והנסיון לדבר גלויות עם מושתל מתורם). הפנו אותי למושתלת עצמית אותה לא מצאנו בחדר אלא פגשנו בחדר המשפחות. זו אינה חולת מיאלומה אלא חולה במחלה אחרת שמקבלת כימותרפיה במינון גבוה מזה מספר ימים כשההשתלה מתוכננת להיום. פגישה לא קלה לטעמי. היא הייתה מעוכה לגמרי, שכובה על אחותה שתומכת בה. כאב לי עליה; הזכירה לי אותי ביומיים הקשים שלי, אך נראה שעוברת עליה תקופה לא קלה. ניסינו לעודד אותה שזה חולף והנה אני לראייה לפני פחות מחודש הייתי שם. הסכמנו כולנו שהצוות נפלא ומסור ושהיא בידיים טובות. איני יודע מה מידת ההצלחה של ביקור העידוד הזה, אבל אני יודע כמה ביקורים מעין אלה תרמו לי ולדעתי צריך להמשיך עם זה. כשנפרדנו לשלום היא פקחה את עיניה וחייכה. זה הספיק.

התאפקתי לא לכתוב מספר ימים. אם היה נכתב משהו אז הוא היה מלנכולי לגמרי מתחילתו ועד סופו כי יש גם מצבים שלא הכל בסדר. אז הנה אני מוציא את כל מה שלא בסדר ונעבור הלאה: דבר ראשון, הקריש דם הזה מציק (או לפחות עד אתמול מאוד הציק). במוצאי שבת לקחתי את שני הבנים הגדולים לסיבוב בשרונה בתל אביב. ישבנו בסושיה ואני רק התקנאתי וכמובן לא טעמתי. הודעתי למלצרית שאני מנוע מטעמי בריאות ומבטיח לחזור כשההגבלה תסתיים. ירד גשם שוטף ובאחת ההפוגות מיהרנו חזרה לרכב שחנה בקרליבך. בדרך הבנים רצו שירותים אז נכנסנו למקום מסודר: הסינמטק. בזמן שהם היו בשירותים עמדתי והמתנתי ולפתע כאב עוצמתי חזק וחד פילח לי את השוק. הייתי המום. עצמתי את עיני והתחלתי בנשימות. ניסיתי להזיז את הרגל בכדי להרפות אך חשתי שמה שלא אעשה לא יועיל. תחושה של חוסר אונים מוחלט. לא היה אכפת לי אם מביטים בי או לא. רציתי רק שיחלוף. אחרי מספר שניות הוא חלף. חזרנו הביתה ולקחתי את הזריקה של הערב ואת הכדורים: ליריקה במינון שהוכפל בתום האשפוז מפאת כאבי הנרופתיה ברגלים שהתחזקו לפני ובמהלך אשפוז (אם כי לא מצאתי קשר להשתלה וגם לא הרופאים) וכמובן אציקלוויר שלוקחים 3 פעמים ביום מאז האשפוז ועד שיגידו לי לחזור לפעם ביום (שיגידו כבר, אני שונא לבלוע אותו!).

עם הזריקות זה נורא: בניגוד לוולקייד ולנוירופן הן כואבות!! הן גם משאירות סימנים והבטן התחתונה כבר מלאה סימני דקירה. מאחר והן מדללות דם הבטן מלאה חבורות ואף יותר מכך אימתי שהדקירה פוגעת בכלי דם, שהרי אין קרישה.

כאבי הרגליים פחתו מאוד הודות לליריקה. זה לקח מספר ימים. אך לא הצריבה באצבעות הרגליים. זה צורב מאוד מדי פעם. גם היום. גם עכשיו.

השרוול האלסטי ישב בקביעות על הרגל עד הערב. הוא מגרד לעיתים וזה מרגיז. הערב החלטתי לקחת הפסקה מאחר ובאמת השוק כבר לא כואבת מאתמול. האם הקריש התמוסס? ביום שני כאבה לי ירך שמאל וחששנו שהוא טיפס במעלה הרגל. אישתי ביקשה שאתייעץ עם הרופאה מה-BMT אך נמנעתי לזעוק לעזרה כל כך מהר. לאחר זמן מה חזרה לכאוב השוק ונשמנו לרווחה. נו, באמת שלא צריך על כל פיפס לטרטר את הצוות הנפלא.

עד כאן הוצאת קיטור.

כששואלים איך המצב ומה נשמע התשובה תמיד חיובית ביותר. אני גם באמת מרגיש ככה רוב הזמן וגם כשזה לא אז הגישה היא לקחת אחריות מלאה על המצב ולשדר חיובי. ואם יש בעיה אמיתית אז יש צוות רפואי ואין מה להוציא דיווח לשאר העולם. מי שלא חולה גם ככה לא יוכל להבין.

ביום שני וגם היום ביקרו אצלי חברים מהעבודה. כולם מגיעים כנראה בסוג של ציפיה לפגוש חולה אנוש במצב סופני אחרת קשה לי להסביר מדוע כולם טורחים להחמיא שאני נראה ממש בסדר.. אני לא יכול להאשים כי אם זה היה הפוך ודאי שגם אני הייתי חש אותו דבר בבואי לבקר חולה סרטן לאחר טיפולים כימוטרפיים והשתלת מח עצם בהדסה עין כרם.. (אוי אוי אוי :)). אני מסביר שלהשתלה הגעתי לאחר הכנה מסיבית פיזית ומנטלית שעוזרת לי מאוד להתגבר על התהליך ולהוביל אותו במקום להיות מובל בו.

אחד הדברים הטובים שקוראים לי הוא קריאת הספר “סרטן כנקודת מפנה” שקיבלתי מאחת מידידותיי באמ”ן לקראת ההשתלה. במהלך האשפוז כבר כתבתי שלא היתה לי סבלנות לקרוא. הספר חיכה ליד המיטה כמו ספר הברית החדשה שבד”כ מוצאים במגירה שליד המיטה במלונות בחו”ל. אלא שבספר זה אני כן התחלתי לקרוא ונסחפתי לתוכו. מה שאני אוהב בספר הזה הוא התמיכה באינטואיציות שלי בהתייחסות למחלה ולגישה להרפא ממנה. הקריאה הביאה אותי לקבל החלטות כנקודות מפנה. האחת, החלטות פיננסיות (בתקווה מועילות) עליהן אכתוב בעתיד; השנייה עליה אכתוב להלן.

היה לי יום עמוס היום: חברים ביקרו בשעות הצהריים המוקדמות, משם לאסוף את הילדים מבית הספר. לאחר שחיממתי ארוחת צהריים האחד עשה שיעורים ועם אחיו הצעיר שיחקתי בהנאה זמן מה. אחר כך התחלפנו ועזרתי לגדול יותר בשיעוריו. הלכתי לנוח שנת אחה”צ מאוחרת וכשקמתי יצאנו לספורטק כפי שהבטחתי לא לפני שעליתי על אימונית ונעלי ספורט (בין לבין שמתי לב ששיער נעלם גם מרגליי. לא רק מהראש, גם הזיפים בפנים בקושי מבצבצים וגילוח הפך פחות שכיח. כעת גם אזורים ברגליים הופכים חלקים. בקצב הזה נראה שבקיץ אוכל להסתובב עם ביקיני בגאווה). כבר מספר ימים שאני מתכנן הליכה אך מצד אחד לא בשעות היום (בגלל השמש) ומצד שני הכאב בשוק התיש אותי ומנע פעילות חשובה זו. לא עוד. גמלתי בליבי לבצע הליכה בספורטק אם לא יותר מזה. הקריאה בספר הותירה בי חותם לעשות מה שטוב לי מתוך אמונה עצמית בדרכי וכך שאחרי חימום קל הפעלתי את התכנה של הסטופר בסמארטפון ופצחתי בריצה קלה. כל סיבוב של הספורטק הוא 800 מטר. בלי מוזיקה אליה אני רגיל, לאחר חודש וחצי בלי ריצה ותוך שכנוע עצמי תוך כדי ריצה השלמתי חמישה סיבובים, כלומר ארבעה ק”מ של ריצה רצופה. לא היה מאושר ממני. חזרנו הביתה מיוזעים כולנו לשם שינוי. הרגשתי את הצריבה באצבעות אך לא היה אכפת לי. חשתי כיצד בלי שום תרופה הערב בתוך המלחמה הגדולה ניצחתי בקרב אחד את המחלה.

יום חמישי, 18 לדצמבר 2014, חודש מאז ההשתלה..

סוף סוף אני כותב! ביום ראשון האחרון גמלה בליבי ההחלטה שאני חייב לעשות משהו שונה. מאז שחזרתי הביתה תחת “תנאי השחרור המוקדם” רבצתי רוב היום מול הטלוויזיה, צפיתי במספר סדרות והרגשתי שהמוח שלי מתייבש.. בסוף השבוע הרגשתי שמיציתי אבל לפניי עדיין תקופת החלמה לא קצרה, דיקור מח עצם בינואר (אוף!) ולאחריו סבב VCD נוסף.

תוצאות בדיקות הדם בביקורת באשפוז יום מח עצם ביום ראשון האחרון היו חיוביות ביותר (המוגלובין מעל 12, טסיות כ-230 – אציין שבשחרור היו רק 38; תאי דם לבנים בספירה תקינה, שרשראות קלות תקינות) ככה שהוחלט על מספר הקלות ובינהן שאני יכול להתייצב לבקורת נוספת רק בעוד שבועיים. שמחתי מאוד.

בסך הכל אני חושב שהתקופה עוברת בצורה חיובית, ציפיתי להרבה יותר גרוע הן באשפוז והן בתקופה שאחריה. בביקורת הראשונה הוציאו לי את ה- PICC line. זה גרם לי סוף סוף להתקלח כאחד האדם. אני מקפיד על ההנחיה שלא להיחסף לשמש ולוקח את התרופות בזמן, נמנע מאוכל לא טרי ומלאכול מחוץ לבית. בשבוע האחרון הרשיתי לעצמי לטעום יין בקידוש אך נמנע מבירה ואלכוהול. קרח הס מלהזכיר.. רק המחשבה מעוררת עדיין בחילה. אפילו מים קרים לא באים לי טוב. על פי האמונה הסינית זה אפילו תקין לגמרי.

אני מאמין שצריך להודות על הטוב. לא מספיק להגיד “הכל בסדר חמסה חמסה” או “טפו טפו הכל בסדר”.. לפיכך ביום שני האחרון עליתי שוב לירושלים, חניתי ליד קניון ממילא ולמרות כאב קל ברגל שמאל צעדתי לכותל, מתוך מטרה להתפלל “הגומל”. יהיה מי שיאמר שאין צורך להגיע עד הכותל בשביל זה אבל הרגשתי בצורך והלכתי על זה..

כשהגעתי לכותל כבר סיימו שחרית. חיפשתי אחר חתני בר מצווה שעולים לתורה עם ספר פתוח.. לקח מעט זמן ומצאתי משפחה אתיופית נחמדה שבדיוק הייתה בסוף התפילה. לילד (לחתן הבר מצוה) היה רב צעיר ונחמד שצרף אותי למעגל הריקודים (זרמתי איתו למרות הכאבים ברגל) ואז גם שילב אותי בתפילה בכדי להתפלל הגומל. התרגשתי מעט. חשבתי לעצמי שזה מאוד סמלי ונחמד שמשפחה שעלתה מאתיופיה זכתה להביא את הילד להתפלל בכותל והנה גם לי הזכות לצעוד לכותל, להצטרף אליהם ולהוקיר את הטוב שעובר עלי בתקופה לא פשוטה זו. תמיד אפשר להשתומם מהצד מה כל כך טוב, אבל לא אצלי – צריך להפיק מהלימונים לימונדה.

חזרתי לרכב ומשם החלטתי לשבור את מחסום הגוש ולנסוע לגוש עציון. בדרך כלל בנסיעה על כביש 60 הייתי נעצר אחרי המנהרות בצומת של חוסאן (ימינה לביתר עלית) ושם תמיד מקפל את הזנב ומבצע פניית פרסה. לא הפעם. המשכתי בנסיעה דרומה ונסעתי על פי ה- Waze עד לדרום הגוש. התרשמתי מהנוף היפה ומהישובים המטופחים וחזרתי לירושלים להפגש עם ד”ר מעיין, ההמטולוגית המופלאה שלי והסנדקית של המיאלומה שלי (ראה פרק 1 בבלוג).

חזרתי הביתה והלכתי לישון. מאז שהתאשפזתי אני מקפיד לישון צהרים, אחרת הגוף שלי מאוד עייף בערב. כשהתעוררתי נחרדתי לגלות שיש לי כאב עז ביותר בשוק רגל שמאל. ברוב שעות הערב פשוט דילגתי על רגל אחת. זה היה בלתי נסבל!

פניתי לרופאה שלי מה- BMT ונתבקשתי להגיע למחרת למחלקה. אחרי בדיקת US הסתבר שמדובר ב-DVT, כלומר קריש דם בוריד עמוק בשוק רגל שמאל. מאחר וקיימת דאגה שהקריש יטפס אל הריאות, קיבלתי הנחיה והתחלתי ליטול זריקות לדילול הדם ואף רכשתי שרוול אלסטי – מגן לשוק שאמור לשמור על תקינות פעולת הורידים אגב הקריש.

מאז שחזרתי המשקל ירד. באחד הימים מצאתי שהוא בדיוק כמו ביום שהתחילו הטיפולים. אך אפילו ירד מתחת לזה. הקפדתי לאכול מכל הבא ליד בכדי לעצור את זה: מצד אחד מזון בריא אך גם פירות, עוגות, אפילו סופגניות כשבשנה שעברה לא טעמתי אפילו אחת. מבקרים כשמגיעים זה עושה לי טוב, מרים אותי למעלה וכמובן שביקור מגיע עם אוכל ומכאן הנגישות למתוקים. מתישהוא נעצור גם את זה. בינתיים אנחנו פה בשביל להנות.

יום שני, 1 בדצמבר 2014, Day 13 (היום ה-13 מאז ההשתלה).

חדשות מפתיעות, מרגשות, מעודדות: מחר אני אמור להשתחרר!!! באופן מפתיע הספירות שלי עלו באופן מעודד ביותר: בשישי 0.2, בשבת 0.3, בראשון 1.6 והיום.. 5.9. כן, זו לא שגיאה ואני מציין כי כשעיינתי בדף הנתונים הייתי בטוח שזו שגיאה ולאחר מכן טענתי שזו עלייה מהירה מדי. אחד האחים במחלקה הסביר לי שבהשתלה עצמית אין עלייה גבוהה “מדי”; אלו טענות קבילות במקרה של השתלה מתורם זר ששם המדדים שונים. בהשתלה עצמית הגוף קולט חלק טבעי ממנו ולכן מתייחס אליו בצורה טבעית. ועל כן אין שום הפתעה בתוצאה.

יחד עם זאת יש כן אלמנט של הפתעה בהתאוששות המהירה שהובילה אותי אל השחרור המיוחל: כל הסימנים חיוביים, ההרגשה הכללית מצוינת, המצב רוח טוב כרגיל ואם יש משהו שעדיין שלילי זו הנרופתיה שהורגת אותי כשאני עומד או יושב אבל זה לא קשור להשתלה ולכן כששאלו אותי כיצד אני מרגיש הפרדתי בתשובתי. והאמת, כשהרגשתי כ”כ טוב וזה גם מה ששידרתי, נמנעתי מלציין זאת והפנמתי את הכאב. בסך הכל לא באתי עד הלום להרפא מזה.

דבר טוב מאוד שקרה היום בעקבות ההחלטה: ניתקו אותי מהעמוד עם הנוזלים שהיה צמוד אליי 24 שעות מאז היום הראשון. זה היה כל כך משחרר.. הסתובבתי כמו חייל משוחרר שנפטר מהנשק. הייתי מחויך מאוזן לאוזן. אין כמו החופש..

במשך היום שוחחתי עם מספר רופאים שניסו להבין מה הסיבה לקיצור הפז”ם. להלן תמצית השקפתי:

• הכנה מתאימה שכוללת לימוד הנושא והתהליך
• למידה של תופעות הלוואי הצפויות וכיצד להמנע מהן
• תזונה נכונה וכושר גופני.
  • רופאה אחת אמרה לי שבכל ריצה שרצתי הייתה תרומה אשר קרבה במעט את השחרור
• אופטימיות אופטימיות אופטימיות – להגיע אופטימי ולשדר אופטימיות גם פנימית וגם חיצונית
• הקפדה על פרוצדורות (היגיינת הפה, טיולים רגליים במחלקה ומחוצה לה, וכד’)

ודבר נוסף שישמע ילדותי אך היום בערב הסתבר כמאוד שכיח במחלקה: היה לי מאוד מאוד חשוב לקבל חדר עם נוף. הנוף הזה להרי יהודה משכר אותי מאז ומתמיד ובפרט עתה. מספר פעמים ביום הייתי צופה בו וממלא את ראותיי בסיפוק. הערב נודע לי שמרבית החולים מבקשים להחליף חדר לכזה עם נוף לכשמתפנה באם אינם מקבלים כזה בעת אשפוזם.

היגיינת הפה עזרה לי להמנע ממוקוזיטיס (פצעים בפה) מה גם שבעת קבלת המלפלן מצצתי כ”כ הרבה קרח וארטיקים (המלצה שקיבלתי בספר שקראתי). יחד עם זאת כיום רק המחשבה על קרח או קרטיב מעוררת בי בחילה…!!

בשבת האחרונה היו לי לא מעט מבקרים. אחד הגיסים שלי הגיע להחזיר את הבן שלי איתי שנשאר ללון איתי בשישי והיה מאוד יעיל. הבן הגדול שלי נדב הגיע איתו כי מאוד רצה להפגש ומפאת בריאות לקויה נמנע מלהגיע עד כה. הבטתי בו בגבר הצעיר מלא געגועים – כבר המון שנים שלא נפרדנו לכ”כ הרבה זמן. מצד שני אני הרי ב”מרחק נגיעה” ואי אפשר לחבק אותו. הרגשתי יותר ממוזר, אפילו מתוסכל. המחנק הזה בגרון חזר ביתר שאת והציף אותי בערב. אז גם הרגשתי כמה אני מתגעגע לילדים אותם לא ראיתי שבועיים. זה הרי ממש לא טבעי..

היום אישתי הגיעה בהרכב מלא עם כל הילדים וזאת למרות שאני מחר משתחרר. שניים מהם ויתרו על חוגים כדי לא לפספס את החוויה של לבקר את אבא והמקום בו הוא נמצא. כולנו הלכנו לחגוג את יום ההולדת שלי בבית קפה בקניון המקומי. אחרי קינוח של גלידה וביקור בחדר המשפחה של המחלקה שכלל הליכה על ההליכון הרגשנו שהביקור היה מאוד מוצלח, הוריד את מפלס החרדה וגרם לבן הקטן שלי להצמד אלי בניגוד לתחילת הביקור שבו התבייש להביט אליי. הקטנים ביקשו לחזור לחדר ולצפות בטלוויזיה כאילו זה מלון. שמחנו שזה הרושם שטבוע בהם. אין שום צורך להשאיר חותם אחר.

במשך האשפוז תהיתי מתי ינשור השיער ובכל פעם שהבטתי בשיער הקצוץ שלי לא ראיתי בו שינוי. בימים האחרונים כבר התחלתי להתעודד שלי זה לא יקרה. בררתי, ונאמר לי שזה קורה בתוך שבועיים שלוש מאז האשפוז. היום לפתע שמתי לב שהכרית שלי מלאה שערות. הרגשתי שהנה זה מגיע. אשתי ביקשה שאבדוק האם במשיכת קווצות שיער קורה משהו ונדהמתי לגלות שאיפה שאני מושך.. זה פשוט תולש ומותיר קווצת שיער בידי. הגעתי להבנה שאין מנוס. בערב החלטתי שמחר לפני היציאה אגלח את השיער – עוד שירות שמוענק במחלקה להשתלת מח עצם. שיתפתי אחות מהצוות בחדשות המרעישות. היא חיש מיד התגייסה לגלח אותי במיידית..

וככה, תוך כדי כתיבת שורות אלה, פרסנו סדין ברחבת הכניסה לחדר, ישבתי מול המראה וראיתי כיצד השיער שלי נפרד ממני. להפתעתי זה לא כזה רע. נדב, בני הבכור שנשאר ללון איתי טען שזה אפילו נחמד. עברתי גם את זה.

בערב גם עברתי מה שאני מכנה “הדרכת חתנים” – מדריך למאושפז המשתחרר מהשתלת מח עצם כיצד לנהוג בחייו החדשים. האמת, מזכיר טיפול כמו ברך הנולד (גם לרך נולד אסור דבש בגלל מערכת חיסונית מוחלשת..). והרי כבר מזמן טענתי שאני בסוג של חופשת לידה. רב הדמיון על השוני. שיהיה במזל!