השמש הפנימית

כשהייתי בשירות הקבע שלי, אי שם בשלהי שנות השמונים, תפסתי טרמפ בדרך הביתה (אז עוד היה מותר). ברכב נוגנה מוזיקה מדהימה. שאלתי את הנהג מה זה הדבר הזה והוא אמר שזו להקת Police. הגעתי לחנות המוזיקה היחידה בעיר הקטנה בה גרתי, אגף במשביר לצרכן, ורכשתי את התקליט, שהפך לקסטה מוקלטת (משתמש במונחים המקוריים). שמעתי אותו המון, לימים את דיסק המיטב של הלהקה, ובמשך השנים הוא הפך להיות דיסק פופולרי בטכניון, ולאחר מכן דיסק ברכב. גם כשהאוטו נפרץ, הדיסקים נלקחו ואז נאלצתי לחדש את הארסנל, להקות כמו Police ו-Dire Straits תמיד חזרו להשמע. כשהתחלתי עם הריצות, Dire Straits היו כל המוזיקה שהייתה לי ב-iPod בזמנו אבל אני סוטה מהנושא. עם הופעת רשימות ההשמעה והיתרבות בני המשפחה המוזיקה ברכב הפכה להיות או ילדותית (טיף וטף), או אביב גפן מהילד המתבגר, או כשאני לבד אז מוזיקה מתוך הסמארטפון.

לפני מספר ימים גיליתי ברכב לגמרי במקרה את הדיסק של Police, מאובק ושחוק. את מרבית השירים מערכת השמע לא מצליחה לזהות וכבר לא ניתן להשמיע אבל את השיר שאני הכי אוהב “Every Little Things She does is Magic” זה כן מנגן.

אני מצרף לינק ל-YouTube עם העטיפה המקורית (אללה ירחמה) של הדיסק. 

בדרך לאיסוף הילדים אתמול מבית הספר התעקשתי לנסות ולשמוע יותר ואז גם השיר הבא אחריו נוגן “Invisible Sun” – “השמש הסמויה”. הקשבתי לשיר אותו לא שמעתי זה עידן ותוך כדי האזנה התגלגלו הרהוריי: איזה שמש פנימית סמויה נותת לי את האנרגיה להמשיך כאילו כל המחלה הזו היא לא חלק ממני?? האם זה טבעי? מהו מקורה? האם זה תמיד ככה או שאני בר מזל שזה עובד כך אצלי.

זה היה שיאו של תהליך שניצת ביום רביעי בבוקר, עת ביקרנו את ד”ר זיגמן, אורטופד ותיק שכבר שנים רבות אנו מטופלים אצלו. אני – כדי לבדוק את כאב הברכיים שלי; הבן הגדול שלי – שמאז והחל לעסוק באימוני כושר קרבי לקראת הגיוס סובל מכאב רגליים שנראה כרגע כשברי מאמץ. בשבוע הבא נבצע מיפוי עצמות ואז נדע יותר. כשסיימנו צחקקתי עם הבן שלי שאני מתפלא שהוא לא זיהה אותו שהרי ביצע אצלו US של פרקי ירכיים כשהיה בן חצי שנה. אלא שאני הגעתי לרופא לבדוק את הכאב בברך שמאל שהפכו לכאבי ברכיים עזים. הברך עוד החלה לכאוב באשפוז – עת קיפלתי את הברך הרגשתי כמו צריבה באחת הרצועות. השתדלתי שלא לקפל אותה יותר מדי ולתת לכאב לחלוף. בתחילת השבוע העליתי את הבן הקטן שלי לישון על הידיים ובדרך למעלה הרגשתי כאב חד שכאילו פיצח את ברך שמאל לשתיים. ניסיתי לטפס עוד מדרגה והרגשתי שאם לא אעצור עוד אאבד את שיווי המשקל ואפול יחד איתו. לאחרונה הברכיים כואבות יותר בעיקר בטיפוס מדרגות, גם אתמול, גם היום. לעיתים מדלג שתיים-שלוש מדרגות בקלילות ולעיתים אחת אחת ואף זקוק לעזרת המעקה בכדי להתגבר על הכאב. הבנתי שאי אפשר להזניח יותר וציפיתי לפגוש את ד”ר זיגמן בכדי לשמוע את דעתו. אבל כמו שקורה רבות, כשמגיעים לרופא פתאום מרגישים נהדר.. פתחתי בהקדמה על הסטטוס שלי: חולה מיאלומה אחרי השתלת מח עצם עצמית, על ה-DVT ועל כאב הברכיים שמתעצם. אבל גם בתחושה וגם בבדיקה באותו הבוקר הכל היה בסדר! לא חשתי באף כאב אף לא בבדיקה. הרופא פסק שהכל נראה בסדר והודיתי על כך שאני שמח שזה מסתדר ושזה ככה. קיוויתי שהתעוררתי לשחר של יום חדש והנה הכאב חלף. עברנו ממני לבן שלי ואז הוא פתאום שלף ושאל אותי “מיאלומה אמרת, מה?” הקליד והמשיך.

כשסיימנו ונפרדנו לשלום הוא פתאום שלף ומבחינתי ירה לעברי: “ואתה, לא להפסיק להלחם”. הבנתי שמשהו בשאלה המקדימה שלו הזיזה לו משהו אבל זו הייתה הסחה לירייה הזו שחדרה אצלי וממש הזיזה משהו, בין אם בגאווה ובין אם בחוסר הבנה של “הרי אני כל הזמן נלחם” או “איך אתה לא רואה שאני כל הזמן במלחמה”. זה ישב וקינן אצלי עד שהופיע השיר הזה על השמש הפנימית, הבלתי נראית, שנותת את חומה כדי להמשיך ולהלחם, ולשמור על האופטימיות, ולדעת שלא טיפולים ולא השתלות ולא קרישי דם ולא כאבי ברכיים ימחקו לנו את החיוך מהפנים. גם לא השכחות הקטנות הללו, אותם דברים שכנראה שפעם זכרתי טוב יותר ומחכה שיחזרו למצב תקין שוב, כמו לאחל אתמול לבן דודי בהצלחה במרתון טבריה המלא שרץ מוקדם הבוקר, או לזכור לקנות עוגה ליום הולדתה של אשתי שחל היום. מזלי שיש לי אישה שאוהבת אותי מאוד ואם אני מתלונן שאני לא תמיד זוכר אז היא למזלי מחייכת ושוכחת.. את יום ההולדת ציינו כל המשפחה בארוחת שבת מהנה. מאז כולם הלכו לישון ורק אני כמו בימים הטובים נשאר אל תוך הלילה לסיים את הפוסט שאני כותב בחלקים מזה מספר ימים.

מוקדם יותר השבוע גם ביצעתי שיחה שיזמתי עם משאבי אנוש במקום העבודה. בקרוב מאוד ימלאו חצי שנה מאז התחלתי את הטיפולים והמשרה שלי נחתכה בחצי לטובת הטיפול הרפואי עד שסמוך להשתלה היא 0%. רציתי לוודא שמקום העבודה מודע למצבי ושאין ביננו אי הבנות לגבי כושרי התעסוקתי העתידי. הבירור הזה היה חשוב לי מאוד בכדי להסיר את הדאגה החשובה הזו של בטחון תעסוקתי. בתום השיחה הבנתי שלא בכדי מקום העבודה הזה ידוע כמספר אחד. שבת שלום.

 

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 54, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

One thought on “השמש הפנימית

  1. אוי… פס הקול של צעירותינו 🙂
    איזה כיף זה לשמוע מוסיקה של פעם ולהעלות זכרונות…
    גם הפרשנות למילים משתנה עם הגיל.
    זה כמו לקרוא ספר שקראנו בגילאים שונים (למשל: הנסיך הקטן) ולגלות כל פעם שאנו רואים משהוא אחר, לפי המקום בו אנו נמצאים באותו הזמן.
    זו גם הגדולה של אותם יוצרים שאנו רואים בהם כל פעם משהו אחר – מעבר לזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *