11.5.2021, אחת בלילה שבין שני לשלישי. מתודלק בסטרואידים ובחוסר שינה. יושב לכתוב על התאריך הזה – שהיום לפני שנה בפועל אני באובדן כושר עבודה. שיחה עם הרופא התעסוקתי שמה למאמציי סוף. עוד ניסיתי חודש אחד בחצי משרה אבל אז הסתבר שלא יכולתי עוד.
איזה שנה זו הייתה.. התחלנו במרתון צפייה משותף בסרטי גיבורי העל של מארוול, כל סרט ע”פ שני ערבים. משהו שלא היה לו סיכוי בתקופה בה עבדתי. ברקע עוד התנגן החשש מתשובת חברות הביטוח – אך אלה אישרו את התביעות די מהר להפתעתי, בניגוד לסחבת העצומה בתקופה של השתלת מח העצם העצמית. יחד עם זאת הן עשו לי את המוות פה ושם וצריך לעקוב ולהבין מהות העקיצות וסעיפי המצליח שהן מנסות מפעם לפעם. מזל שיש לי את הזמן, לא תמיד יש לי את האוויר. לקראת הפרישה היו תכניות מגירה. היו לי המון תכניות אך רובן נגוזו בגלל הסגר של הקורונה ואני הרי הקפדתי על ריחוק חברתי במשך רוב המוחלט של התקופה, אני והמשפחה. רק בשבוע שעבר עדו הצעיר הזמין חבר מהכיתה הביתה, חגגתי להם בהזמנת מקדונלדס. יואב היום (בעצם אתמול – שני) הלך לבקר חבר מהכיתה. אפילו נסעו באוטובוס. בימים האחרונים ממש עודדנו את הילדים ליצור מפגשים פיזיים אחרי הלימודים. הם גילו הבנה אצילית לדרישות מבית ונראה שלקח להם זמן להתניע – אך זה קרה.
עוד אני כותב ומטוסי חיל האוויר ממריאים עמוסים לכיוון עזה.. איזה ערב היו לנו היום! הגעתי לתור הרבעוני שלי בהדסה. התור נקבע לשש וחצי אך הקדמנו לצאת מתוך חשש למהומות ביום ירושלים, פקקים, חסימות וכד’. ידענו שהחמאס איים על ירי למרכז בשש. לי זה לא נשמע אמיתי אך נירה נתנה תדרוך לבני הבית לפני שיצאנו. הגענו בדיוק בשש לחניון של מכון שרת, טיפה התעכבתי עם חנייה מיושרת (תודה לאל שגרם לי להיות כזה איכפתי) וביציאה מהרכב החלו אזעקות. זה נשמע הזוי ואלו אכן אזעקות עולות ויורדות. הצצתי בשעון – 18:02. חשנו לכיוון מרחב מוגן בבניין מכון שרת. בדרך אספתי מהרכב זוג ערבי שלא הבין מה קורה ועוד זוג חרדים שגם היה קצת המום ובדרך מבקש מאנשים לתפוס מרחב מוגן מאחר ויש אזעקה. בזמן מצוקה כולנו מאוחדים. אך הקטע ההזוי באמת היה כשהגענו למאבטח בכניסה לבניין – הוא נראה קצת המום – שאלתי אותו היכן המרחב המוגן – יש אזעקה – אז הצעיר ההזוי הזה טוען שזו צפירה לרגל יום ירושלים. נירה טענה בתקיפות שזו אזעקה לטילים – איפה המרחב המוגן – והוא טען שהוא לא יודע. מיפיתי בראש היכן בטוח וחשנו אל המדרגות. אני שהשתדלתי במשך שנים שלא להשתמש במעלית בכדי ליצור ריחוק חברתי גם לפני הקורונה והשתדלתי תמיד להשתמש במדרגות – פתאום השתלם לי בלקבל החלטה ולדעת מייד היכן ללכת. במדרגות היה שלט “מרחב מוגן”. ירדנו חצי קומה ושם המתנו כולם. היו שני “בומים” חזקים ואז החרדי שאל אם יש צפירת הרגעה. הסברתי לו שלא, ממתינים קצת שיפלו השברים. ואז כפריק של טכנולוגיה יצאתי לחפש שובלי כיפת ברזל מלא גאווה ביכולות המבצעיות של המדינה המדהימה הזו. שובלים לא היו כי למרבה התדהמה כיפת ברזל לא נורתה: סיפרתי לנירה מרחוק שאין שרידי כיפת ברזל ומישהי נסערת אמרה שיש – בואדי למטה. חשנו חזרה לחניון למצוא את השובלים ונדהמנו לגלות שיש שרידי נפילה של טיל בואדי שמתחת לשכונת יפה נוף. אין ספק שירושלמים חסרי נסיון בכיפת ברזל והתנהגות בעת כזה ארוע. והאמת, שלא ידעו. עבר ועובר על העיר הזו מספיק.
אחרי הפגישה עם פרופ’ בן יהודה עליתי לבקר חברה שעברה טיפול קאר-טי ונמצאת במחלקה להשתלת מח עצם. שנים לא הייתי שם. היא נראתה נפלא וזה מאוד מעודד. זה היה ביקור קצר והבטחתי לחזור.
היום גם התחלתי מחזור 75 של הרבלימיד במינון 25 מ”ג. לכן גם הדקסה. הגעתי לפרופ’ בן יהודה עם מכתב מהאנדיקרונולוג שמבקש להוריד מינונים ולגמול אותי, גם אם זה אומר לפרוס את השימוש למנה יומית במינון נמוך יותר. נעניתי בשלילה עם ההסברים המתאימים והמפורטים – אותי כבר לא צריך לשכנע. בעבר כל נסיון להוריד מינונים גרם להתלקחות של המחלה.
שני אירועים כיפיים קרו בשבוע האחרון:
- ביום שלישי הקודם בת של חברים התחתנה. אביה למד איתי בטכניון, גרנו בשכנות במעונות של הנשואים ונירה מדי פעם עשתה בייביסיטר לתינוקת. אז בשבוע שעבר התינוקת התחתנה. התלבטתי מאוד אם ללכת עקב בעיית הריחוק החברתי. בשבוע שלפני הארוע פקדתי על עצמי להחליט כבר והחלטתי שכן. בדיעבד החלטה מצוינת. הייתה אווירה קסומה – משהו שלא טעמנו מזמן – אירוע מרובה משתתפים עם אנשים, מוזיקה ואוכל. חשתי בהתרוממות רוח מדהימה. מאוד הערכתי שבכניסה הקפידו על התו הירוק. לקחתי קולסטיד באותו היום אבל זה לא עזר אך ונזקקתי בדחיפות לפעילות מעיים אך כוחותנו שבו בשלום לשולחנם.
- כך גם היה במוצא”ש באמפי קיסריה בהופעה של החברים של נטאשה. קודם כל הקפידו על התו הירוק בכניסה. לא היו פקקים למרות הציפייה. חשבתי שזה בגלל מגבלה על תפוסת הקהל – אך לא הייתה כזו. נשארנו משך כל ההופעה עם מסיכות. מספר שירים שמעתי מתוך תא השירותים וגם כאן כוחותינו שבו בשלום למושבם על טריבונת האבן. מההופעה מאוד נהנינו והיום בדרך להדסה הקשבנו למחרוזת משיריהם.
שיהיה לנו ערב שקט והלוואי שאוכל גם לישון ממש בקרוב. מחר אין צורך לקום להסעות – אז באמת בתקווה ללילה טוב.