עיסוי סיני

יש בטאייואן את הקסם שאני לא מוצא בשום מקום אחר. הגעתי לטאיוואן בפעם הראשונה לפני עשור. המראתי ב-30/4/04, ביום בו מכבי ת"א שיחקה את משחק הגמר ביורוליג שנערך באותה שנה ביד אליהו, מעט אחרי נס ז'לגיריס המפורסם.כשקבעתי את הטיסה לא עלה בראשי שזה יהיה חופף למשחק. הטייס היה נחמד ומסר עדכון בתום כל רבע.  כשנודעה לי תוצאת הסיום ידעתי שאפשר ללכת לישון ולדמיין במעט את תחושת הטירוף במדינה בכלל ובהיכל בפרט. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלי למזרח ומעט נסיעה אל הבלתי נודע. ידעתי שטאייואן לא מפותחת כמו יפן אבל גם לא מדובר בשדות האורז של וייטנאם. עד מהרה מצאתי שזה סין, אבל יותר מערבי. פחות מטריד מיפן, אנשים יותר חמים, מחייכים וצוחקים בלי הפסקה. תרבות שונה לחלוטין מזו שלנו. ישבתי בדיונים והלכו שם צחוקים בסינית אבל לא ממש באוירה של הומור וזה שאנשים מחייכים ומתגלגלים מצחוק ללא הרף לא אומר שמספרים בדיחות וכאן נזהרתי שלא להסחף כדי לא להתפס לא נכון. התקשורת לא הייתה ישירה, לא אומרים כל מה שחושבים, ובלי להציג עצמך ללא הצגת כרטיס ביקור אתה לא קיים. ככה שבתוך כשעה פשוט אזלו לי כל כרטיסי הביקור שהבאתי עימי ובאופן מפתיע עד הצהריים כבר ארגנו לי כמות מספקת לכל השבוע. זה הדהים אותי. אכן, לקח לי זמן לפצח את התרבות וההתנהלות באי הזה. אציין שעזרה לנו מאוד סדנה להבנת השונות התרבותית שנטלתי בו חלק זמן מה לאחר מכן. המלון בו התארחנו באותו ביקור היה מפנק כמו שלא ראיתי בשום מקום אחר עם חדרים ענקיים, מאובזרים כהלכה, ארוחת בוקר מפנקת עטורת פירות טרופיים ובריכה ענקית על הגג, לכאורה מדינה לא מפותחת אבל עם הרבה מבנים ישנים שמזכירים את דרום תל אביב, צפיפות שמזכירה את עזה, כמות עצומה של אופנועים, אך מחוץ לעיר תשתית כבישים, גשרים ומנהרות שניתן רק להתקנא, משהו לא מפוענח. הרשים מאוד מאוד הבניין המפורסם טאייפיי 101 שמתנשא לגובה 509 מטר והיה באותה תקופה הרם בעולם. מאז אותה נסיעה פקדתי את המקום אחת לחודש חודשיים. לא אהבתי אותו אבל הרגשתי בו נוח. אני בררן מאוד באוכל – לא נוגע בפירות ים, בבשר לא כשר, בטח לא אוכל מרוכלים שמציעים סוגים שונים של אוכל שמבושל במקום, ברחוב: סוג של גרסא מפותחת של תירס חס אבל לכיוון של חלקי עוף, פירות ים, פירות בכלל ועוד שלל דברים לא מזוהים. ויש פה הרבה כאלה. שוק הלילה זה דבר מדהים ויש כמה כאלה ברחבי הבירה טאייפה. השוק מאוד מסקרן, חגיגה של צבעים וריחות. בהתחלה הייתי יוצא מהשוק עם הרגשה של בחילה מהריח השולט של הטופו המסריח, ה-stinky tofu המפורסם, כשהציעו לי לטעום משהו הרגשתי שצוחקים עליי, אבל הם ממש לא. כשהציעו פוט-מסז', מסג' לכפות הרגליים, הרגשתי לא בנוח. באחד הביקורים חבר מהעבודה מישראל גרר אותי פנימה לפוט-מסז' ומאז אין ביקור שאני לא עובר בשוק לצורך העיסוי. זה עיסוי משחרר, מעט מהנה אבל מאוד כואב – לוחצים במקומות שונים לאיתור כאב וכשמוצאים כזה או אז לוחצים חזק שכואב עד שהנשימה נעתקת ולעיתים המעסה פשוט מבסוט עד השמיים.. אבל בתום העיסוי הרגליים קלילות. לעיתים המעסה מצביע על האזור בגוף שלטענתו יש בו פגם שגורם בעקיפין לרגישות בכף הרגל. אצלנו קוראים לזה רפלקסולוגיה, אבל לא מכאיבים.

אם הנסיעה הראשונה לטאייואן הייתה מעט לאחר נס ז'לגיריס הנסיעה האחרונה הייתה מעט לפני חנוכה של שנת 2005, בדצמבר 2005, ובסופה קרה לי נס חנוכה. כתוצאה מהטיסה איבדתי שמיעה כמעט לחלוטין באחת האזניים. בדרך לעבודה החלטתי לדווח לרופא המשפחה שאני מרגיש מעט מוזר ואולי איני בקו הבריאות. אמנם אני בג'ט לג אבל קרה לי דבר מאוד מוזר שכשהסעתי את הילדים לבית הספר טעיתי בדרך באחת הפניות מה שמעולם לא קרה לי. אני מרגיש לא מאופס. בחושיו החדים החליט לשלוח אותי לא.א.ג ועד הצהריים מצאתי את עצמי שוכב בתל השומר. אושפזתי לשבוע עם סטרואידים ונאמר לי שלמזלי הגעתי בזמן אחרת התופעה של אובדן שמיעה פתאומי (Sudden Hearing Loss) קשה לריפוי עד כדי בלתי הפיכה. ממש נס חנוכה. הטיפול עזר ומאז השמיעה חזרה להיות תקינה. יחד עם זאת לאורך זמן הבריאות התרופפה עקב השפעת הטיפול בסטרואידים, והיציבות חזרה רק לאחר מספר חודשים. הייתי במעקב MRI בנסיון להבין את הבעיה שלווה במאבק בקופת החולים לאשר את הבדיקה מפאת קמצנותם של הגופים נותני השירות. כשגוייסתי בקיץ של 2006 למלחמת לבנון השנייה הייתי עדיין במעקב אבל לא העזתי לעשות בזה שימוש כנגד הצבא. אבוי לי היה לברוח מאחריות בסיסית כזו של לשמור על הבית. אחרי המלחמה ההיא קיבלתי קידום בעבודה ביחידה אחרת בארגון, ואז גם נסיעות העבודה התמקדו מערבה יותר. כך שמאז עברו מספר שנים בהם פסחתי על טאייואן, עד לפני כשנה וחצי בה הזדמן לי לנסוע שוב ולתדהמתי גיליתי מקום שונה לגמרי, מערבי ללא היכר. התחבורה השתפרה בתוך העיר – רכבת תחתית ורכבת עילית (כזו שנוסעת על גבי מערכת גשרים תלויים מעל הרחוב) כבישים מהירים בינעירוניים תלויים לאורך עשרות קילומטרים מעיר לעיר שנתנו מענה לדרכים הפקוקות, מסעדות טובות ומעוצבות להפליא בטוב טעם בכל פינה ומכל סוג: מערבי, אירופאי, אסייאתי; בתי קפה ואספרסו היכן שתפנה, פשוט תענוג. הודות לשיפור בתחבורה העומס בכבישים ירד וקל להגיע ממקום למקום. יחד עם זאת המוניות נותרו זולות ואף שוק הלילה נותר כשהיה, עם אותם הדוכנים, אותם הריחות ואותן החנויות: צבעוניות, המוניות, פשוטות, זולות. בכל ביקור מאז התמדתי להנות מבילוי ערב בשווקי הלילה. עם הגיעי לעיר באותו ביקור נוכחתי שתקף אותי כאב חזק מאוד ומשתק בצוואר ובמשך כל היום שהיה בבחינת הכנות לפגישות העסקיות שלמחרת לא יכולתי להניד את ראשי ובכלל לתפקד. ידעתי שהסיכוי היחידי שלי הוא חנויות העיסוי ואני בכוונה לא מציין מכון עיסוי בגלל האסוציאציה השלילית שהמקום מקבל בארץ. ואכן, האגרסיביות בטיפול עזרה להפחית את עוצמת הכאב שהחזירה אותי לתפקוד חלקי אבל מספיק. לצורך העניין אציין שהכאב ליווה אותי משך חודשים בעוצמה זו או אחרת וכשגילו את המיאלומה היה זה אך טבעי להסביר את הכאב כתוצר לוואי ישיר של המיאלומה מה שהופרך לשמחתנו בבדיקת MRI ונפתר באמצעות מספר טיפולי פלדנקרייז.

כבר בלילה הראשון בביקור הנוכחי רצתי לקבל את המסז' המפורסם, עיסוי ברגליים, פוט מסז', ועיסוי גוף, באדי מסז'. צריך להבין שעיסוי סיני אינו דומה לשום עיסוי אחר. הוא עמוק, לוחץ כואב – מאוד! לקח לי זמן להבין שאפשר גם עם שמן ולא רק לחיצות "על יבש" (טווינה). את המסז' מעבירות בד"כ גברים או נשים, ע"פ בחירה. הנשים המבוגרות מנוסות מאוד עם הרבה שנות נסיון מה שאומר שהן בהחלט יודעות איך להכאיב, אלא שאת הנסיעות האחרונות אני מבצע מה לעשות עם כרטיס חבר באמ"ן, עם המיאלומה שנעוצה בגופי וקיים חשש סביר ממסז' שובר עצמות, תרתי משמע לצערי. הדבר האחרון שארצה הוא להגיע לביקורת אצל פרופ' בן יהודה עם נזק בעצמות כתוצאה מטיפולי גוף מסוג זה.

גם בכתיבת חלק משורות אלה אני יושב במלון בטאייפה, אחרי יום ארוך ומעייף, עמוס פגישות ונסיעות. אחרי ארוחת ערב עם לקוח בעיר מרוחקת (HSinChu מרוחקת מהבירה טאייפה כמרחק חיפה מת"א וגם מרכזת הרבה ממפעלי ההייטק שאט אט זולגים לסין) הייתה לנו נסיעה ארוכה חזרה לטאייפה והיה מספיק זמן לדבר עם קולגה מקומי על דא והא ולשאול לפשר המסז' האגרסיבי. מסתבר שעל פי התורה הסינית כאב יש לפתור על ידי כאב. המסז' עצמו מאתר נקודות כואבות ומנסה לשחרר על ידי כאב נוסף, בלחיצה. לפיכך הרגשת השחרור אינה מיידית. יחד עם זאת קיבלתי טיפ: נאמר לי תמיד לבקש מטפלות צעירות, הן בדרך כלל פחות מתעקשות להכאיב על פי העקרון המסורתי ומבינות את הצורך בעיסוי קליל ולאו דווקא אגרסיבי. כך שמייד עם חזרתנו למלון עליתי על בגדים נוחים, הפכתי מאיש עבודה לתייר ושמתי פעמיי לשוק הלילה. החלטתי לפנק את עצמי במבחן השעה. הגעתי לשוק האהוב עליי ולחנות המסז'ים צופה בשורה של טאייואנים, בחורים ובחורות מכל הגילאים מקבלים עיסוי בכפות הרגליים, שותים תה סיני, צופים במסכים הפזורים, קוראים, או מפטפטים עם המעסה. למזלי בדלפק היה בחור דובר מעט אנגלית וביקשתי סט של עיסוי רגליים וגוף אבל מבחורה צעירה. לא עשה רושם שהוא הבין הכל. הוא ביקש שקודם אשלם ואמתין. המתנתי והבטתי במטפלים הנמרצים ובמטופלים האדישים שכאילו יושבים על כסא הספר ואז.. הגיעה מטפלת מבוגרת דווקא והורתה לי לעקוב אחריה. חששתי ממבחן מרפי.. מחפש את נפשי קלטתי בחורה נחמדה צעירה עסוקה בעיסוי כפות רגליים. פניתי אל הבחור בדלפק: אותה אני רוצה! קראתי. את מי, שאל? אותה! הצבעתי. בסדר אמר.. אבל בדק את שעון העצר שלה וציין שזה יקח עשרים דקות, מאחר והיא באמצע העבודה (אציין שבתחילת כל עיסוי מפעילים טיימר, מציגים בפניך את השעון לאימות. ברגע שהזמן פוקע והשעון מצלצל העיסוי נגמר מיידית). העדפתי לחכות. החבר'ה צחקקו ובטח זרקו לה משהו בסינית אגב הסיטואציה אבל לי לא היה אכפת. הבחירה וההתעקשות הייתה משתלמת. בפעם הראשונה העיסוי ברגליים (שחייב להודות שיש בו אלמנט מהנה) לא היה כל כך כואב, לרוב בכלל לא. אני מאוד אוהב את הטקס של שטיפת הרגליים בדלי גדול מלא מים חמים וסבון לפני שמתחילים, של שתיית התה הסיני תוך כדי, של עטיפת הרגליים במגבת חמה. מרגיש כמו שייח'. הרגשה שבהחלט משילה את העומס המצטבר בתחתית גופנו מעומס היום יום. לאחר מכן עולים קומה השנייה לאזור מלא מיטות מופרדים בוילונות וגם שם החוויה הייתה חיובית. למי שדמיונו פרוע ומחפש אקשן אציין שגם מחשבה זו הטרידה אותי. אלא שכל המקום מרושת מצלמות אבטחה, ככל הנראה כדי לוודא שהמטופלים לא מתלהבים יותר מדי.. כבר בשלב הראשוני הרמתי את הראש וביקשתי באנגלית פשוטה "בעדינות בבקשה". "כן בבקשה" הגיבה באנגלית דקיקה וחשבתי ששיחק לי מזלי שהיא מדברת מעט אנגלית ככה שהיה גם ניתן לדבר ולתקשר מדי פעם ולא לבלות את השעה בשתיקה ממושכת. אכן שיחק לי מזלי בבחירתי זו.

למחרת במשרד יצאנו לאכול יחדיו ארוחת ערב במסעדה צמחונית למהדרין. אם אצלנו במסעדה כשרה למהדרין ניתן לפגוש אוכלוסיה חרדית הרי שבטאייואן מסעדה צמחונית למהדרין ניתן לפגוש נזירים בודהיסטים שהם צמחוניים למהדרין. אפילו דגים הם לא אוכלים. הקולגות מטאייואן העלו חוויות מטבילה בים המלח בעת ביקורם בארץ הקודש ואני מצידי העליתי את הסוגייה של הפוט מסז' בשנית. מסתבר שמרביתם מעולם לא חווה את העיסוי מאחר והוא ידוע ככואב. הם החמיאו לי על האומץ לנסות שוב ושוב אך מצידי הסברתי שזה היתרון כתייר, להתנסות באטרקציות תיירותיות מקומיות שלמקומי יוצא בממוצע פחות להתנסות. לשם השוואה הבאתי את הדוגמא של בילוי על חוף הים, שאת חוף הים אני פוקד הרבה פחות לעומת אורחים שלי שמגיעים מחו"ל לנסיעת עסקים ולא מחמיצים בין אם לינה בחוף תל אביב או ביקור בחוף הים. בדרך חזרה מארוחת הערב קלטתי חנות GNC. נדלקו לי הנורות לגבי הצורך בכמוסות כורכום במחיר מוזל.. באחת מפגישות ה”חברים לדרך” של אמ"ן העלנו את סוגיית המחיר הגבוה של הכמוסות בישראל יחסית לשאר העולם. כבר חשבתי על קניית כמות לאורך זמן. אלא שלהפתעתי המחיר הרבה יותר יקר מישראל. קרוב ל-300 ₪ למאה כמוסות (יותר מכפול מאשר בארץ).

הבוקר שלמחרת היה האחרון בביקורי הנוכחי ולווה בתוגה מסוימת. מצד אחד מסתיים לו ביקור מוצלח ומהנה ומצד שני נזכרתי שעליי לעבור בביקורת אצל נוירולוג במעקב בהדסה אחר בעיה נוירופתית כתוצרה מדיקור המח העצם האחרון. הצורך לגשת לקבל טיפול רפואי הינו בבחינת סתירה פנימית אצלי. אנשים חולים צריכים רופא; אבל מדוע אני זקוק למעקב רפואי, כמי שמרגיש כל כך בריא, פעיל ונמרץ, ושבכל פנייה רק מרגיש יותר שמהווה מטרד לרופאיי ע"ח אלה שלכאורה באמת זקוקים לו. את המחלה אני מנהל או ליתר דיוק מתנהל די בהצלחה רוב השנה, אבל לא היום. תחושת המועקה מהמציאות שברקע לא תפתר על ידי פוט מסז' היום. גם לא על ידי מטפלת צעירה. עליתי על הטיסה ופינקתי את עצמי בקלונקס. קצב של כדור אחד בכמה חודשים זה משהו שאני יכול להרשות לעצמי מבלי להחמיר עם עצמי יותר מדי. עוד מעט ננחת והבית הוא הפינוק האמיתי. נוכחות האשה והילדים הם עיסוי הראש האמיתי, הן של הקרקפת והן את מה שהיא עוטפת. ואת המועקה שתוותר אדרוס בריצת בוקר. שתי דקות לנחיתה..

פוט מסז' בשוק הלילה

שבועות שלי

בחג השבועות של שנת 2000 הייתי בסן דייגו, בנסיעת עבודה. הנסיעה לשם ריפאה אותי, הצילה לי את הנפש. מספר ימים לפני כן, נמכרה חברה שהייתה מקום העבודה הקודם שלי בכמה מיליארדי דולרים לחברה אמריקאית גדולה. שתי החברות הללו נפחו משכבר את נשמתם אך הייתה זו שיאתה של הבועה והיה לי קשה להתנתק מהמחשבה כמה הרבה כסף זלג לי מבין האצבעות לו הייתי עדיין עובד שם. ואז הגיעה הבקשה לנסיעה, שבימים כתיקונם אולי הייתה מקוממת מעצם הבקשה לנסוע ולעבוד בחג. המטוס המריא כשבמערכת השמע התנגן לו השיר החדש של יהודית רביץ "געגוע" וככל שהמטוס נסק, ככה הרגשתי שאני משאיר מאחור, פשוט נוטש את התחושות של הימים האחרונים ומפליג ממקום חדש, רגוע יותר. מוזר, אך מאז בשום המראה לא הרגשתי כל כך ב"היי" כמו ההמראה ההיא.

את הכעס שהיה לי על ההפסד "על הנייר" מחוסר המימוש של האופציות שמעולם לא הבשילו לי, השלתי בקורס נהיגה במזחלות שלג, בהרי הרוקי בקולורדו, במסגרת נסיעת עבודה ממקום העבודה הבא שלי. די השתוללתי עם הכלי, וכל כך נהניתי מהאתגר, מיכולות הדהירה שלו בין אם במישורים כמו גם בעליות התלולות, מהנופים והאווירה, כך שהשלמתי לתומי עם בורא עולם והחלטתי שרגעי האושר האלה עולים על החטא הגדול של הטינה שצברתי באובדן של האופציות שמעולם לא הבשילו לי. וכך החלטתי להשאיר את ההיסטוריה מאחור ולהמשיך קדימה, כמו ששועט ה-Snow Mobile ברגע שסחטת לאחור את ידית התאוצה.

מקום העבודה הזה החל לטרטר אותי בנסיעות, לעיתים מהיום להיום, אך למזלי הייתה זו עדיין תקופה שהוצאת ויזה לארה"ב הייתה פשוטה ומהירה, ככה שלאחת הנסיעות צרפתי את אשתי. בתוך פחות משבוע הוצאנו לה ויזה וטסנו לשבועיים גדושים של עבודה ובילויים – כי כשטסים עם האישה, העבודה הופכת לכזו אופטימלית שהיא תמיד משאירה זמן לבילויים. הטיסה חזרה נקבעה לתאריך שבו חל חג השבועות של שנת 2002, בטיסת אייר קנדה מטורונטו לתל אביב. באותה התקופה נהגתי לטוס הרבה עם אייר קנדה ואהבתי את העובדה שבכל טיסה הייתה דיילת ישראלית דוברת עברית, לנוחיות הנוסעים הזקוקים לכך, וגם לנוסעים המשועממים שזקוקים לקשקש עם מישהי, אחת משלנו, במהלך הטיסה הארוכה.

אז את הטיסה הזו בשבועות של 2002 לא אשכח, ובטח גם לא ישכח אחד הנוסעים, בחור שעמד בתור ל-boarding בעלייה למטוס. תוך כדי המתנה בתור האיטי הבחנתי בבחור בעל חזות מזרחית, בלבוש של חרדי ועם כיפה שחורה, מבקש לעלות על מטוס ועוד בעיצומו של חג יהודי דתי. הוא פשוט לא אמור להיות כאן!! הימים היו ימי הפיגועים הקשים והרדארים שלי עברו לדריכות גבוהה. הסבתי את תשומת ליבה של אשתי והסכמנו שזה חריג לחלוטין. עכשיו לך תסביר לגויים, אבל הרי בשביל זה קיימת דיילת ישראלית על המטוס, איתה ביקשתי לשוחח. שמעתי את הצוות אומר שיש נוסע שאינו "יודע" אנגלית שמבקש את הדיילת דוברת העברית. אך כשזו הגיעה הסברתי לה בעדינות שאין לי את בעיית השפה אך ששנינו לא היינו מצפים שביום חג יעלה אדם חרדי לטיסה ובמציאות הביטחונית הרגישה של ימינו עלינו לפקוח עיניים ולוודא שמדובר בנוסע תמים. היא קלטה במהירות במה מדובר ואמרה שתחזור אלי. לאחר מספר דקות חזרה אלי ושאלה אם אני מזהה את הנוסע. הוא ישב מספר שורות מאחורינו. לאחר מספר דקות שבה אלינו ועדכנה שבודקים את המטען בשנית. הייתה לי תחושה של סיפוק עצמי גבוה גם מהעובדה שלפחות יש אירוע שמפיג את השעמום בהמתנה לעוד טיסה ארוכה. ואז הקפטן דיווח בקשר לנוסעים שעקב בעיה טכנית הטיסה מתעכבת. זו אולי הפעם הראשונה והיחידה שההודעה הזו לא הרגיזה אותי ואולי גם להפך. מדי פעם הגנבתי מבט לאחור לעבר הבחור שוודאי לא חשד בדבר. כעבור זמן מה חזרה הדיילת ואמרה שהמטען נבדק ונסרק שוב ואין חשש להמריא ואז ישראלים שישבו מאחור קלטו שמשהו מתרחש והחלו שאלות של סקרנים.. אך לא שיתפנו איש בדבר. בסופו של דבר המראנו בשלום ונחתנו בשלום וירדנו מהמטוס לתוך האוטובוס שמוביל מכבש המטוס אל הטרמינל הישן. ואז קרה דבר מוזר. בדרך כלל האוטובוס מתמלא ורק אז נוסע, אבל ברגע שנכנסנו לאוטובוס שהיה ריק ברובו למרות שהמטוס היה מלא נוסעים הנהג סגר את הדלתות ונסע. מופתע מהמהלך הבטתי לאחור ואז נעתקה נשימתי למראה הנוסע החרדי מוקף במספר לא מבוטל של אנשי בטחון ולעולם לא אשכח את מבטו החיוור והנבוך כשהאוטובוס מתרחק במהירות מזירת האירוע.

חג השבועות של 2013 לא היה בלתי נשכח, אך ביום שלמחרת, ב"איסרו חג" נודע לי על קיומה של המיאלומה בגופי. ובחג השבועות של 2014 אני יושב וכותב שורות אלה. אביה של אשתי נולד בשבועות ומחר נחגוג לו 76, מה שאומר שבפעם הרביעית התאריך העברי והלועזי מצטלבים. ואוו, כמה אכלתי הערב.. הפשע הזה הצדיק ואף חייב ריצת לילה..

אכן רציתי לרוץ הלילה, מה גם שמחר צפוי שרב, אך הכתיבה הייתה חזקה מהרצון לנעול את נעלי הריצה. במוצאי שבת הייתה הפעם האחרונה שיצאתי לריצה. מצחיקה אותי המחשבה שהודעתי לאשתי שזו תהיה ריצה קצרה של רק 10 ק"מ כשלפני שנה לא הייתי מסוגל לרוץ רבע שעה ברצף. במשך כל יום השבת הייתה תחושה חמוצה של שיגרה, של מתח פנימי שאותו לא יכולתי להסביר, הרגשה לא שגרתית שהעיקה על סוף השבוע. יצאתי לריצה בתחושה שאת הכעס אני אדרוס עם הרגליים. הבטחתי לעצמי עם החימום שבתחילת הריצה, שמהסיבוב היום אני חוזר כמו חדש ותוך כדי נזכרתי בהליכות הליליות ברחבי הקמפוס בטכניון, בזמן הלימודים, כשהייתי יוצא כדי לפתור בעיות באלגוריתמים.. אך התחושה המרירה לא עזבה אותי. באורח מקרי בדיוק כשהסתיימה חצי ריצה, מיד כשביצעתי פרסה והתחלתי לחזור, התחיל להתנגן השיר של יהודית רביץ "געגוע" שנמצא אצלי בפלייליסט של רשימת הריצה. הרהרתי בשיר וחשבתי על כך איך שלפני שנים שמעתי אותו עם ההמראה ההיא.. ואז קלטתי את השורש לבלאגן בראשי באותו היום – היה זה ה-31 למאי, יום השנה למכירתה של החברה ההיא בכמה מליארדי דולרים.. ואז הבנתי שככל הנראה ההחלטה ההיסטורית ההיא על אחת מפסגת רכסי הרוקי בקולורדו להשאיר את היגון מאחור לא הייתה פשוטה ולא סופית. יש משקעים שלא מתכלים אף פעם.

 

כל הזכויות שמורות ©