הבוקר יצאנו לאסוף מבית המרקחת את חפיסת הרבלימיד מספר 107. מחר מתחיל מחזור חדש וסופסוף חוזרים אליי כמה ימים עם אוויר בימים בהם לאף אחד מאיתנו אין אוויר. בגלל המצב בעזה כמובן. ולא רק..

משם המשכנו לארומה בקניון. החנייה הייתה חצי מלאה מה שבישר על כך שבארומה מלא והחנויות ריקות. עצוב. היינו צריכים לחזור מוקדם כי החברה של הבן שלי מיהרה לשדה התעופה. יש לה עוד מעט טיסה לברזיל.

לבן שלי יש חברה מתוקה שהיא עולה חדשה מברזיל. עורכת דין – יועצת משפטית לחברת הייטק. גרה במרכז תל אביב ומשלמת כמובן הון שכר דירה על משהו ישן שאין לו לא ממ”ד ולא מקלט. כך קרה שב-7 לאוקטובר כשבתל אביב צווחו האזעקות אני שומע אותה בוכה לבן שלי, בכי רועד מפחד. מה לילדה הזו ולסיטואציות שכאלה. היא גם לא גדלה לזה מה גם שאין לה היכן להסתתר. מתישהוא שאני הגדרתי “בין המטחים” הכנסתי את הבן שלי לרכב ולקחתי את הנשק האישי שלי (לא היה ברור אם מחבלי מעזה עושים דרכם למרכז) ונסענו לאסוף אותה. ביקשנו ממנה לארוז כמה דברים והבאנו אותה לגור אצלנו. פה יש גם מרתף וגם ממ”ד ומאז הילדים ישנים רוב הזמן למטה וכשיש אזעקה נכנסים לממ”ד לכמה דקות. ההורים שלה שגרים בברזיל היו מאוד לחוצים. ביום שישי גם שוחחנו איתם וניסינו להרגיע אך התברר שהם רשמו אותה לטיסת חילוץ מטעם ממשלת ברזיל. היא עולה על הטיסה הזו היום ותזכה לחופשת מולדת בחינם. היא תוכל לעבוד מהבית ומבטיחה לחזור בעוד שבועיים שלוש. כשנפרדנו נירה הזהירה אותה – שהיא חוזרת ישר הנה! ואני מאז מרגיש סוג של ריקנות, כי כבר התרגלנו שהיא חלק מהנוף. אני ממש מבין שהיה לה קשה – לגור בבית של מישהו אחר ולהתנהג בצורה שבאופן טבעי פחות משוחררת. ולראות אותי לעיתים בכאביי. אבל אני השתדלתי להדחיק ככל האפשר.

באוגוסט האחרון ההורים שלה היו בארץ. הם מאוד אוהבים את הארץ אם כי הסתבר שלא היו פה המון שנים. הצענו להפגש והם הסכימו. יום אחד לקחתי אותם לטיול ברמת הגולן. גילינו זוג הורים חמודים מאוד ובסוף ייחלנו לעצמנו שאם הזוג יקבל החלטה משותפת – לפחות יש כימיה בין ההורים. ואם לא – לפחות בילינו בחברת זוג יהודים נחמד והיינו ביום טיול ציוני נחמד.

אלא שיום אחד לא הספיק והצענו יום נוסף והם הסכימו. הכל היה טוב אלא שאני הייתי בנפילה מסטרואידים והייתי שקט מאוד. ממש חצי אילם. הרגשתי לא בנוח אבל זה הרי גדול ממני. התחלנו בארוחת בוקר קלה אצלנו, משם לסיבוב במכון ויצמן, ב”גבעת הקיבוצים” הלא הוא מכון איילון, לארוחת צהרים ב”עיזה פזיזה” שבישוב הציורי טל שחר (שאני מת עליו ועל סביבתו), משם לעוטף עזה בנתיב העשרה. בדרך עצרנו בארומה קריית מלאכי לקפה. שם ברכב הסברתי להם את מצבי ושלא ייקחו את זה בשום צורה שלילית ושזה מתישהוא יסתדר – אני לא מוכן לוותר. אביה הרגיש לא בנוח ואמר שזה בסדר אם נחזור. אמרתי שזה לא בסדר אם לא נמשיך. המשכנו ונהנינו ב”שביל לשלום” בנתיב העשרה. שם גם הרגשתי איך אני חוזר לעצמי – הרגשה נהדרת. הצטלמנו על גדר העוטף והמשכנו לתצפית על עזה, לקבר של אריק ולילי שרון בגבעת הכלניות. משם לארוחת ערב בשרית ודשנה ב”בילו גריל”, המסעדה האהובה עלינו. כמה אני מפרט פה.. ועל הכיף בטיול ברמת הגולן לא פירטתי כלל.. מן הסתם היה שם הרבה ידיעת הארץ (במקום שאני הכי אוהב) הרבה יין ואוכל ותחושה שחזרנו עייפים ומרוצים.

ואז הגיעה המלחמה הזאת שהפתיעה את כולנו וגם הרסו הרבה תכניות: איתי ביטל חופשה של טיול שלכת בצפון מזרח ארה”ב והתעקש להתנדב למילואים. כעת חזר מלילה, די מסופק חייב לציין. היינו אמורים לנסוע ביום שישי למינכן בכדי להתחיל במשחק של באיירן ולהמשיך לטיול בחבל זלצבורג עם הרבה ספא ומנוחה. ואז כשהוא חוזר אני נשאר לפגישות של ה-MPE, ארגון העל של ארגוני חולי המיאלומה באירופה שבו אני חבר דירקטוריון. כרגע גם זה בוטל ואני בספק אם לנסוע לפגישות. אני נוטה שכן אך ימים יגידו.

ביום שני הקודם נסעתי לאסותא אשדוד לבדיקת MRI לשם בחינת הממצא מה-PET CT אודות נגע ליטי באגן. הנסיעה הלוך ושוב מלחיצה משהו..

אני מזכיר שלפני חודשים מספר בעקבות כאבים בעצמות החזה (בצלעות) ועקב עליית ערכים – הרופאה שלי הסכימה לאבחון ב-PET CT. עוד לפני הבדיקה חזרנו מהקרוז המדהים.. המושלם.. ומאז לא כואב יותר בצלעות ובדיקות הדם מצוינות. ה-PET הראה ממצא בכיס המרה שיש לחקור ונגע ליטי בעצם של האגן. מאז ביצעתי US במכון של מאוחדת באשדוד ולא מצאו כלום ובשבוע שעבר MRI שגם הוא יצא נקי. כתבתי אתמול בחיוך לחברה שגרה באשדוד שאני צריך הכל לעשות שם – כי משם יש תמיד בשורות טובות.. רק חבל שהם כל כך הרבה מטווחים ושיגמר כבר.

ביום שישי הגיעה מישהי מקסימה מבאר שבע לאסוף רבלימיד שקיבלתי כתרומה מבת של חולה שנפטרה בפתאומיות בשנתה, ככל הנראה מדום לב. היום אני אמור לתת הדרכה לגבי השתלה עצמית גם כן לבת של תושבת הדרום. אבדוק מה קורה עם זה בתום הכתיבה שנפלה עליי פתאום. לפני יותר משבוע לחצתי על ה-MPE להוציא מזכר תמיכה בישראל. זה לקח קצת זמן וזה יצא. לטעמי חלבי משהו אך הפידבק מכולם הוא שבאירופה לא מבינים את ישראל. חברים טובים ייעצו לרדת מזה ולהמשיך קדימה – יש לנו מספיק במה להתעסק.

ביום שישי בלילה לקחתי קלונקס כדי לישון טיפה יותר טוב ואכן אתמול היה נחמד – שבת שקטה עם שהות בחיק המשפחה ושיחות מעניינות עם חברים לדרך שאני רק יכול לברך שהתברכתי בהם. מאחל לעצמי חברות אמת ממושכת.

אתמול החלטתי לקחת גם קלונקס, נדיר אצלי לקחת יומיים רצוף – בכדי לישון יותר טוב ולהתכונן לבאות. ואכן ישנתי 8 שעות שזה לא מובן מאליו. מחר מתחילים מחזור חדש כאמור- עם רבלימיד 25 ועם דקסה וקלרידקס ועוד ועוד מה שמבטיח יום מלא מרץ ולילה מועט שינה וימים שילכו ויהיו מתישים. וגם מסאז’ שתכננתי למחר ונורא רציתי – בוטל עקב המצב ואני מבין. נחכה לימים שקטים יותר. שבוע טוב.