סולחה

רגע של אושר ילדותי היה לי היום בעבודה: קיבלתי מסך מחשב נוסף. לא שיש כאן איזה נס גדול. לרוב המהנדסים יש שני מסכים מזה שנים. אני מהמיעוט שהחליט להסתפק במסך יחיד בטענה שאפשר להסתדר גם עם מסך יחיד. לפני מספר שנים אף קיבלתי מסך אחד נוסף אך תרמתי אותו לעובד חדש. חסכון לחברה. אך לאחרונה חשתי את הצורך במסך נוסף וביתרונות שבו. בצהרים הגיע איש מה-IT עם המסך, 3 דקות התקנה והנה הכל רץ.. ואני כמו ילד מתלהב מזיז חלונות ממסך למסך מתרגל לפלא החדש. לפני שירדתי לכתוב שורות אילו חלקתי את החדשות עם החבר'ה הגדולים שלי שעדיין ערים. אנחנו בהתרגשות לקראת הטיול הגדול שיתחיל בסופ"ש. במקום ללכת לישון (כבר אחרי 1 בלילה) החלטתי שיש את הדרייב לכתוב.. גם על זה.. ובכלל על הסולחה.. 😉

בערב הלכנו לקנות עוד מזוודה. מסתבר שיש לנו רק 4 מזוודות תקינות. שכנעתי את אישתי שניסע עם 5 מזוודות במקום 6 ובארה"ב נקנה עוד אחת. בין לבין קפצתי לבנקט להוציא מזומן למוניות ובדרך הרהרתי באושר השטותי של קבלת מסך נוסף ואיך התעקשתי להסתדר עם מסך אחד עד היום ועלה לי בראש ה- fx82..

לפני שנים רבות, ב1991, מייד אחרי מלחמת המפרץ הראשונה (הסקאדים של סדאם), למדתי במכינת הטכניון, חדור אמביציה לשפר בגרויות וללמוד מדעי המחשב. באחד מסופי השבוע באוטובוס בדרך הביתה פגשתי בחור שהכרתי, מישל שמו. מישל היה מבוגר ממני בכמה שנים, סיים זה מכבר לימודי הנדסת חשמל בעתודה בטכניון ושירת כקצין אקדמאי בחיל הים. הוא סיפר לי שאת כל הלימודים הוא סיים בלי להעזר במחשבון מתוחכם והסתפק ב Casio fx-82 שהיה מחשבון מדעי בסיסי. אני זוכר שבאותו רגע ניצתה בי אש התחרותיות שאם הוא יכל אז ככה גם אני ובכל התואר שבא אחרי המכינה לא ויתרתי לעצמי והסתפקתי באותו מחשבון. גם כשלאישתי (שלמדה הנדסת מזון) רכשתי במתנה מחשבון HP מתקדם לחישוב מטריצות וכו'.. אני העדפתי למקסם את השימוש בראש ולא להכנע לאתגר שהציב מישל בזמנו וללא ידיעתו. ככה ככל הנראה גם עם המסך.. אך כאן הגיעה כנראה הקדמה והצורך ללכת קדימה.

אך יש גם נמשל לסיפור הזה.. לאחרונה קראתי מסיפורם האישי של חברים לדרך על הצורך לעשות דברים טוב יותר: על ההתעקשות לחזור לכושר, לריצות ארוכות ועל הצורך להיות טובים יותר בדברים הקטנים. אם מישהו (אני למשל) הצליח להשתחרר מאשפוז BMT (השתלת מח עצם) לאחר 15 ימים, אז יש מי שהיה לו חשוב להזדרז וללכת הביתה  אחרי 14 יום בלבד, ולו בשביל הנצחון הקטן.. ולי זה עושה כ"כ טוב לחשוב שכל אחד מאתנו מחפש לנצח בדברים הקטנים. המוטיב החיובי שבתחרותיות.

ואני החלטתי שאת הדקסה אני לא מנצח  – עם הדקסה אני משלים. עניין של סולחה!

בפגישה האחרונה עם פרופ' בן יהודה נדון שוב עניין הדקסה. אזכיר שהקושי בתופעות הלוואי עלה לא אחת. ניסינו לשחק עם המינונים. פרופ' בן יהודה הציעה במפגשים קודמים לשחק עם מינון של 8-2-0-8-2 ואני ניסיתי גם 8-6-4-2 בסדר יורד. אך הנפילה בסוף תמיד קשה. קיבלתי הסבר שאינו משתמע לשני פנים שעל הדקסה לא מוותרים. שבשביל להרוג יותר תאי פלסמה צריך דקסה. וגם שאנשים עם מינונים גבוהים יותר חיים עם זה.. נוסיף לזה שיחות מקדימות עם חברים לדרך שטענו שהשימוש בדקסה איננו כזה נורא.. התלוננתי גם על המשקל העולה והתאווה למתוק עם דקסה. פה בתגובה של הרופאה נזכרתי במשפט המפורסם מסרטי ג'יימס בונד (Grow up 007!, או בתרגום חופשי: תתבגר, ילד) וקיבלתי הנחיה מפורשת להמנע מכל מה שמלוח או מתוק. ביחד או לחוד.

החלטתי לעשות שינוי בחשיבה. שיתכן והתופעות לוואי הינן בעיה שקיימת אצלי. גם מאוד הפריע לי שלאחרונה אני אדם פחות נחמד, שאישתי אומרת לי שבימים עם דקסה היא מפחדת לשתף אותי בדברים כי אינה יודעת כיצד אגיב. במיוחד אם אני מתפרץ (ואח"כ לא יודע איפה לשים את עצמי אם אני עולה לטורים כ"כ גבוהים על דברים כ"כ קטנים) ועוד האחרונה שמגיעה לה יחס כזה זאת אישתי.. שכ"כ שומרת עליי..

אז הסולחה יצאה לדרך ותרגלתי בראש את החיים הטובים עם הדקסה. בשבוע שעבר הלכתי בשלישי על מינון של 14 מ"ג ולאחריו ברביעי על 4 ואז בחמישי 2 מ"ג. סה"כ ה-20 מ"ג השבועי. בסוף השבוע אישתי אמרה לי שהשבוע הייתי אדם אחר, ולטובה. גם ההמנעות ממתוק ומלוח גרמה באמת לעלייה מתונה יותר במשקל. בשישי בצהרים הרגשתי את הנפילה מחלחלת. הזדרזתי לסיים את כל הסידורים והתפניתי למנוחה. אבל לא היו את סימני העצבנות הרגילים.. בשבת אחי הגיע לעזור בשיפוץ חדר הילדים. ביום רביעי ב"ה יגיע חדר ילדים חדש. הוא פירק את הכל: מיטות, ארון בגדים. צבע את החדר בשתי שכבות והכין אותו לריהוט החדש. גם הוא וגם המנקה למחרת שאלו אותי מדוע אני זורק ארון כ"כ גדול במצב כ"כ טוב. בכל פעם ששואלים את השאלה קצת רועדת לי הבטן – כי זה לכאורה נכון.. מדוע לזרוק ארון במצב טוב ולעשות חדש? התשובה תמונה בספר "סרטן כנקודת מפנה" – כי זה מה שעושה לי טוב. לך תתווכח עם הגיון רציונלי של חולה סרטן. מצד שני החבר'ה הצעירים שלי ישנו על מיטות בנות כ-20 שנה.. אז אם סוף סוף שדרגנו את המיטות, לפחות שגם הארון יהא תואם ומשדרגים את כל החדר.

אז אמנם הסולחה בת שבוע – ואני עם הפנים לשבוע זה. מחר אקח שוב מינון של 14 מ"ג וברביעי של 6 מ"ג ומקווה שאם יש נפילה היא תסתיים ביום שישי, לפני הטיסה הארוכה בשבת בבוקר.

ואגב הטיסה, פרופ' בן יהודה ביקשה שאקדים את הטיפול החודשי של IVIG ככה שיתקיים שבועיים לפני הטיסה, אז הקדמתי לחמישי באותו השבוע. איזה יום ארוך זה… גם הייתי צריך אישור מהרופא ב"טיפול יום" לקבל את הטיפול בפער של פחות מחודש מקודמו וגם הטיפול עצמו כ"כ ארוך…. והצוות אחיות שם גורם לך להרגיש שאתה בידיים כ"כ מסורות.. יצאנו משם וביקשתי מאישתי לנהוג כי משהו ביום הזה מאוד מתיש (ואולי גם משפיע בריאותית) והתנגן לי שיר בראש שהייתי חייב לשמוע.. רץ לי בראש "השיר של הארץ" של נורית גלרון שהשתלב מצוין עם הנוף המשכר שבין עין כרם למבשרת ציון. בעידן שלנו ניתן תוך דקה להשמיע כמעט כל שיר שרוצים. לא החלטתי עד היום האם זה שיר חיבה או שיר מחאה אבל אלה היו הצלילים שהביעו מעומק ליבי את הערכתי למסירות המטורפת של הצוות בטיפול יום בהדסה.