נדהמתי אתמול לקבל את הידיעה על לכתו של יוסי פריצקי ע”ה. ליוותה אותי תחושת מחנק מהולה בהחמצה – היינו אמורים לצאת לטייל יחדיו מתישהוא בקרוב. ידעתי שמצבו תנודתי – פעם למעלה ופעם למטה. דאגתי לו וחשבתי מה עשוי לעשות לו טוב. מתישהוא הצעתי טיול לצפון וקבענו שנדבר כשירגיש כשיר. הוא אכן התקשר מתישהוא והביע את רצונו להוציא התכנית לדרך. הבטחתי טיול מהול ביין וויסקי והוא מצידו דרש בשר איכותי. רמת הציפיות עלתה. מעט לאחר מכן ביקש שנדחה עקב עומס החום הגבוה של אוגוסט. זה היה נכון – בקצרין התחזית הראתה לפחות 36 מעלות – לא מצב של לצאת מהרכב ולטייל. חום יולי אוגוסט לא נרגע ולכך נוספו החגים מייד בספטמבר. בחגים זה לא זמן לנסיעות במיוחד עם העומס בכבישים. מהות הדחייה העלתה את רמת העצב. כבר רציתי להתקשר ולשאול אותו בכעס מהול בצחוק “מה אתה עושה בעיות??!!” פתאום חשתי כמה הוא חסר.
ב-14 לספטמבר היתה לו יומולדת – יוסי גם לא ענה לטלפון וגם לא הגיב לברכה – מאוד לא אופייני לו, אך לא הצקתי. אם היה מרגיש צורך היה חוזר, וזה לא קרה. בתחילת השבוע עוד חשבתי שאנו כבר אחרי החגים ויש לדרוש בשלומו ולשאול למה לא שומעים ממנו. הבשורה אתמול השאירה אותי עם תחושה של ריקנות.
את יוסי הכרתי מעט לאחר שחלה. יצרתי קשר ופגשתי איש חביב, עם שתי רגליים על הקרקע, סקרן לדעת על מחלתו ועל התהליך. נפגשנו לקפה על הים עם חבר נוסף והיה מפגש, איך לאמר: מצחיק. פגשתי באדם שנון, מצחיק, חד לשון, גאה בקורות חייו המיוחדים, במיוחד אלה מאז פרש מהכנסת ועבד במשרות מאוד מיוחדות בארצות הברית. קשה היה שלא לחבב אותו. לא היה בו שבב מתדמית השר הקשוח שהצטייר לי בעבר.
מאחר והיה לפני השתלה – הבאתי לפגישה ספר שקניתי בזמנו בארה”ב אודות השתלות מח עצם – שנכתב מנקודת מבטו של מטופל. ספר שהוסיף לי הרבה ידע ובדיעבד גם לו. לאחר ההשתלה הקפיד לשלוח לי אותו בחזרה. מאוד הערכתי את זה.
יוסי הצטרף לעמותת אמ”ן והשתדל לתרום מזמנו ומרצו לטובת העמותה. באחת השבתות נתן הרצאה בהתנדבות בבית ויצו שם ערכנו מפגשי צעירים באותה תקופה. סוג של מחווה למקום. נושא ההרצאה היה על תולדות הסכסוך החרדי-ישראלי. ידעתי שעשוי להיות מעניין ולכן אף הגעתי למפגש עם אבא של אישתי. למעשה קבענו שאולי נצא יחד לשתות משהו לאחר ההרצאה. אלא שבאותו הבוקר התעוררתי מעוך לגמרי מהסטרואידים, אך לא ויתרתי על ההגעה. ישבתי בשורה הראשונה ולמרות שהייתי די מעוך – הקשבתי בשקדנות אחר כל מוצא פיו. האיש בקיא בחומר, בעל יכולת הצגה מדהימה וסוחפת. את מילותיו גיבה בהוכחות מן העיתונות החרדית של סוף השבוע! למדתי מזה כל כך הרבה.. בתום ההרצאה ניגש אלי ושאל אותי בלשונו החדה: מה קרה אתה כזה קרעכצן?! אוי הוא קרא אותי כל כך נכון.. כבר לא זוכר מה עניתי, אם בכלל. חשתי כל כך נבוך כי הרי הייתה איזה מחשבה של לעשות משהו ביחד אחרי זה. אבל הוא שמבין עניין הציע שנשמור על קשר ונשתה מתישהוא תה ביחד.
מאז ערכנו יחד לא מעט סיעורי מוחות. עזרתי לו בליקוט מחקרים רפואיים רלוונטיים, תרופות חדשות – והוא דאג לאשר את קבלת התרופה או להריץ את המחקר. התפעלתי מיכולותיו של האיש לתמרן את דרכו ולהשיג את מה שחפץ בו. מוחו הקודח לא הפסיק לבחון אפשרויות של טיפולים מתקדמים וחדשניים בארץ ובחו”ל, בין אם בגרמניה ובין אן בארה”ב. יחד עם זאת משהחלו להגיע ניסויים בישראל – העדיף להתמקד כאן, סומך על היתרונות המקומיים: הרפואה המקומית, על הקרבה לבית, תקשורת עם הצוות ועל בכלל הפשטות בתהליך. אני ודאי לא אכנס למצבו הרפואי באותה העת אך האיש מעולם לא אמר נואש וחיפש פתרונות סופר יצירתיים. אני שמח ששיתף אותי בלהיות חלק מזה.
במקביל ה-carT קיבל בסוף מרץ האחרון אישור FDA והתרופה פורצת הדרך קיבלה את השם המסחרי ABECMA. היתרון הגדול באישור FDA שזה לכאורה מקנה תמיכה של הביטוח הרפואי הפרטי בביצוע התהליך בחו”ל, במקרה זה בארה”ב. ביטוח רפואי לא מכסה ניסוי קליני. מינימום הכרחי זה אישור FDA (או EMA באירופה). יוסי התקשר, תחילה בישר בחגיגיות שישי לו לינק חשוב מאוד לשלוח לי- זה היה על הכרזת האישור של ה-FDA שכל כך ייחלנו לו. זמן מה אחר כך התקשר וסיפר שהוא מתכונן לבצע את ה-carT בארה”ב. כפי שהוא הציג את זה – וואללה הייתי נוסע איתו. איזה כריש – איך שיצא האישור הוא כבר ידע מה הוא רוצה! ויוסי כמו יוסי לא בזבז זמן. שמחתי בשבילו שהוא אולי הישראלי הראשון לקפוץ על העגלה הזו של שימוש בביטוח לכיסוי הטיפול, מה שעד כה לא התאפשר וגרם לאנשים לגייס מאות אלפי דולרים על פי רוב במבצע תרומות לישום התהליך, ואף לבצע בסין, ששם זול יותר למרות רמת הסיכון, מה שבאותם ימים בכל מקרה נמנע עקב הקורונה.
אלא שזמן מה לאחר מכן התקשר מאוכזב וטען שחברות הביטוח מצאו דרך להתנער מזה ועל כן התכנית נגנזת.
לפני למעלה משנה פרשתי מהעבודה. במשך שנות מחלתי ניסיתי להמנע בכל דרך מפרישה; מאוד אהבתי את עבודתי ופיתחתי בה תלות גבוהה. אך במקביל הכנתי תכנית מגירה למקרה שיום יבוא ואקלע לסיטואציה. כשזה קרה כבר הייתי מוכן מנטלית, אך עדיין זה לא היה קל – מאוד חששתי מבטלנות. באחד הימים שוחחנו בטלפון, אני ממש זוכר את השיחה, על כביש 40 מלוד לכיוון רמלה. יוסי לא הבין ממה אני מוטרד. תשמע… אמר: אני בטלן גמור ואני מאושר מזה. יושב בבית, קורא ספרים בנחת, לא ממהר לשום מקום. ככה גם אתה צריך. מה אתה רודף אחרי עיסוקים לא פוסקים?? זה היה מסר כל כך מרגיע! מאז רכשתי ערימה של ספרים, משתדל לקרוא יותר ובכל פעם אומר לעצמי ש”יוסי אמר” אז מותר.
יוסי הפליא בטוב ליבו להציע את עזרתו בקבוצת הפייסבוק למי שקופת החולים סירבה לאשר לו תרופה כלשהיא. לעיתים ממש נוכחתי למכתב בוטה שהוציא לקופה כעו”ד שמייצג נאמנה את לקוחו, אלא שכאן עשה זאת הן בהתנדבות והן במסירות. מדי פעם שיתף במצבו את הקבוצה וניסה ע”י חוכמת ההמונים לקבל המלצות להמשך הדרך.
אמש היה לי ערב עצוב. תחושת ההחמצה של הטיול שלא יצא לפועל עורר אצלי את הצורך להוציא תכניות לאלתר. היו כל כך הרבה טלפונים. חלקם מחברים לדרך שחיפשו נחמה, חיפשו להבין מה קרה. עם חלקם כבר קבעתי מפגשים בשבוע הבא, טיולים לאנשהוא (רמה”ג, הרודיון), מקצתם אף התקשרו לנחם אותי על אובדן של חבר מאחר והיו מודעים לקשרי הידידות. כמה מהם היו מודאגים מן ההשלכות – כולנו מצפים לרמיסיה ארוכה ולשרידות רבת שנים והנה – שאם זה קרה לו אחרי תקופת מחלה לא מאוד ארוכה כפי שמצפים – מה יהיה עלינו. בלילה התכתבתי עם חברה קרובה ואמרתי לה שאני עצוב עליו – אני הפסקתי להיות עצוב עליי. כלומר אני כואב את לכתו ומנתק את הקשר שזה משליך על מצבי, בדיוק כפי שאין אנו משווים בין פרוצדורה רפואית או פרוטוקול רפואי בין שני מטופלים שונים.
מתודלק מן הסטרואידים עליתי לישון רק בשלוש בלילה ואז עלה בראשי אותו משפט מפורסם שכל כך התאים פה: “חבר, אתה חסר“. יהי זכרו ברוך.