עדיין נפוצה

יום שלישי, 18 באוגוסט 2015, שתיים וחצי בלילה. לא צריך דקסה כדי להשאר ער. ואם כבר ער, לפחות לכתוב.

היא עוד כאן, המיאלומה. אני חושב שאת רוב הדברים עשיתי נכון, אבל אם יש משהו שאני יכול להודות שלא ציפיתי לו זהו שובו של הטיפול התרופתי בשלב כה מוקדם. עבדתי עם עצמי כ"כ קשה להתרכז בלהחלים, לקחת את התרופות, לחזור לשגרה, לקבל בסיפוק רב את הבשורה שאין צורך בטיפול אחזקה אלא רק במעקב שבעצם אולי כדי לחפות על הכל טמנתי את הראש בהסתמך על כך שיש כאלה שנמצאים במצב זה כבר שנים ולכן גם לי מגיע, למרות שיש גם כאלה שהם לא.. כמו אלה שכן בטיפול אחזקה. לכן היה צריך אולי לצפות שזה יקרה. אני בחרתי להרגיש בריא בכל מאודי וגם להאמין שזה ישאר ככה. אלא שבדיקות הדם שיקפו אחרת וגם האינסטינקטים שלי נתנו לי להרגיש והיה עוד משהו שטרם אגע בו. לכן לא שהדבר כ"כ מפתיע אותי אבל הידיעה הייתה לי לא פשוטה למרות שהייתה די צפויה. פרופ' בן יהודה מאמינה שהנסיקה ב-FLC מצריכה לעצור את הגידול בערכים גם כשהם קטנים ע"מ שלא נצטרך לקבל את אותה ההחלטה כשהערכים יהיו גדולים. ואני נוטה די להסכים.

אז שני דברים מעכירים לי: העובדה שאני חוזר לטיפול מוקדם מהצפוי מחד ומאידך תופעות הלוואי. אני והדקסה לא חברים טובים. והנה שוב הולכים להצמיד ביננו. וגם לחשוב על התמודדות עם עבודה ועם טיפול תרופתי לא מבשר לי טובות ומצטרך להתמודד גם עם זה.

ביננו, אני לא ממהר לרופאת המשפחה להתחיל את התהליך. עוד כמה ימים לא ישנו. אבל אני מבשיל עם המחשבה שזה הדבר הנכון. בעבודה אני מאוד עסוק וזה יתרון בכך שהראש בעבודה. לפחות רוב הזמן זה ככה. בחוץ כ"כ חם גם בלילה שאין חשק לצאת ולרוץ ולשוף את המחשבות. כשחזרתי מהפגישה עם פרופ' בן יהודה יצאתי לרוץ למרות החום כי הייתי חייב לצנן את הבעירה הפנימית. האמת הייתי בשוק וגם לאישתי זה עדיין לא קל.

בעבודה אני אשתף לכשאתחיל את הטיפול (רבלימיד ודקסה – זה הקו הבא). אנסה גם לעבוד פחות באמצע השבוע כדי לאפשר מנוחה לנפש. מספר מידידיי באמ"ן מזהירים אותי תדירות שאני לוקח על עצמי יותר מדי בעבודה ואני מתחיל להאמין שיש בזה משהו. הרצון לחזור לשגרה הוא דבר אחד אבל אין צורך להשתגע כדי להוכיח שהכל בסדר. אפילו אם הרגשתי שיצאתי מהתהליך הכי חזק בעולם.

חזרנו מחו"ל לפני למעלה משבוע וכל יום כשאני מרדים את שני הקטנים (עולים לכיתות ב ו-ה) אנו עושים חידון על נושאים מהטיול. אתמול והיום הם ראו (ואני חלקית) את הסרט צלילי המוזיקה גם מתוך צורך לאיתור מקומות שהיינו בהם בעיר זלצבורג ובסביבותיה. יומיים אחרי שחזרנו הבן הגדול שלי נסע עם מספר חברים לברלין לטיול סוף י"ב. חבר ילדות שלו התגייס וזה מדהים לחשוב שהפספוס שהיה איתו בגן וביסודי כבר חייל. כשחזרנו מחו"ל הדבר שהכי חשבתי עליו זה איך ומתי יוצאים לעוד טיול כזה כי הילדים גדלים מהר וכמה עוד הזדמנויות יהיו לנו.. זה אמר לי חבר טוב לפני שנה וזה ממש הרגשתי על בשרי. מצד שני אני זקוק לנופש לבד עם האישה. הטיול היה עילוי אבל מאוד אינטנסיבי; דרש הרבה עיסוק בילדים. מצד אחד הנאה מהחוויות שביחד ומאידך ניהול המשברים של הדרישות והריבים שלא תמיד התרחשו בזמן הנוחות שלי.

קרן הפנסיה שלי סוף סוף העבירה בתחילת אוגוסט תשלום ע"ח ינואר-אפריל. זה ממש מזעזע איך שהם מושכים את הזמן. כמו כן הם שלחו לי מכתב הביתה שהוחלט להעלות לי את דמי הניהול למקסימום האפשרי (עבור כל הפקדה ומסך הצבירה). נראה שלחוצפה אין גבול. גם בזה צריך לטפל.

כפי שכתבתי, גם הערב ערכתי "חידון על הטיול" כדברי הילדים עם השכבתם לישון ונרדמתי יחד איתם שזה כיף בפני עצמו. כמו אתמול ככה גם היום אישתי העירה אותי אך בזמן שהיא הלכה בכיף לישון אני איבדתי את זה. מעט לפני שהתחלתי לכתוב לקחתי כדור שיעזור להרדם. גם הסוללה של המחשב תיכף תתלונן ולכן מוטב לעצור כאן בתקווה להמשיך ולדווח בקרוב. לילה טוב.