New Frontier

סיאטל, ארה”ב, 29 ליולי זמן מקומי.

חודש מלאו היום לטיולנו בארה”ב. זה באמת לא יאומן, אבל אנחנו כבר חודש מטיילים. ומהיום נותרו עוד שבועיים לטיולנו. הערב טיילתי עם אישתי ושני הילדים שאיתנו ברציפים של סיאטל ואמרתי לה שלכאורה נשארו רק עוד שבועיים, אבל לרוב שבועיים טיול בחו”ל זה טיול מכובד בפני עצמו – והסכמנו. רציתי מאוד לגולל חוויות מהטיול העצום הבלתי נשכח הזה, אבל תקפה אותי היום תופעת לוואי שעדיין מטלטלת אותי ונראה שגם מצירה במשהו על היכולת לכתוב.

אתמקד אם כן ברגעי הקיצון של הטיול, לכאן ולכאן. מזה זמן מה החלטתי שהפוסט הבא יקרא בשם שלעיל, אלא שמה שקרה היום העיב על זה. מקווה שלא אבחר לשנות.

את הטיול הזה כבר סגרתי בינואר השנה. אישתי שסיימה שנה ראשונה בקריירה החדשה כמורה בתיכון צדדה בתכנון של טיול ארוך. מאחר ובאינטל זכיתי לחודש חופש ע”ח הבית עם פז”ם של 7 שנים (בכל 7 שנים זוכים לחופשת “Sabbatical” של חודש), צירפתי ימי חופש צבורים והרי טיול שהתארך לחודש וחצי..! התחלנו בניו יורק, המשכנו בטיסה למפלי הניאגרה, משם לוושינגטון הבירה, לאורלנדו לפרק זמן שכלל את דיסני, ומשם לסן דייגו, ללוס אנג’לס וכעת אנו בסיאטל. כל כך נהנים פה שהארכתי כאן את השהות ביום ונעזוב לוונקובר שבקנדה בעוד יומיים במקום מחר.

זהו גם טיול הבר מצווה של יואב, בני השלישי מבין הארבעה. לפני 12 שנים היה טיולנו הראשון לארה”ב. יואב היה תינוק זוחל. ביקר בהרבה מקומות אך מן הסתם לא מודע לכלום. החלטנו לחזור על הטיול בפארקים של דיסני באורלנדו – זהו הגיל המתאים לשני הצעירים להיות שם ולי וליואב לסגור מעגל. מאוד רציתי שגם שני הבנים הגדולים יצטרפו, אך נדב היה בחופשת בחינות. לאיתי שמשרת בטייסת קרב זה נראה בלתי אפשרי אך הוא ביקש, אנו לחצנו, וכשכבר התברר שיקבל אישור חיובי להתלוות לחלק מהטיול היה זה הוא דווקא שביקש לוותר. הסיבה ניפחה לי את החזה מגאווה. לטענתו החוויות שהוא עובר בשירות הן כ”כ חזקות ולעיתים בלתי חוזרות שהוא מעדיף שלא לפספס אותן מאשר להצטרף לטיול למקומות שכבר היה, וגם אם טרם היה – יוכל להשלים בעתיד, מה שלא יוכל בשירות שהוא נמצא בו. הייתי כלכך גאה לשמוע זאת שמייד אמרתי לו שאחרי הצבא – כרטיס עליי לארה”ב. איזה מורעלות ואיזה ציונות. ואכן במהלך הטיול היו האירועים בעזה שהגבירו את הפעילות ואת הכוננות.

לצורך הטיול נפרדתי זמנית מפעילות רשמית בקו התמיכה של אמ”ן אותו אני מאמץ בגאווה רבה מדי יום ראשון. מדוע “רשמית”? כי במהלך הטיול היו מספר טלפונים והתקשרויות ממטופלים או בני משפחה שכבר הייתי איתם בקשר בעבר. כואב במיוחד היה קשר שנוצר עם בני משפחתו של מטופל שחטף את המיאלומה בצורה באמת קשה. הייתי באותו היום בדיסני באורלנדו בפארק ממלכת החיות (Animal Kingdom). קיבלתי דיווח על מצבו והבנתי שזה באמת לא פשוט. זה העיק עליי. כאב לי מאוד. גלגלתי בראשי לאורך היום את הסיפור, מנסה לחשוב כיצד לתרום את חלקי בלהקל מעט, בלתת את העצה הנכונה, בקריאת כיוון. ולא יכולתי לעשות כלום. העיקה עליי התובנה שאין לי באמת איך לעזור פה. אמרתי לעצמי שזה בסדר – שלא תמיד יש את הכלים בלתת פתרון – בטח לא בבעיה כזו מורכבת. אך זה כאב לי וחנק את גרוני. החל לרוץ בראשי השיר “ולא יכולתי לעשות כלום” שברגע מסוים פשוט פרשתי להיות לבד עם עצמי ושחררתי בכי קצר שפרק את הכל. זה היה רגע קיצון אחד בטיול.

בלוס אנג’לס יש חוף ים מקסים בשם סנטה מוניקה. לפני שנתיים בטיול הקודם הייתה תחושה של החמצה – הביקור שם היה קצר מדי וקר מדי ושילמתי הון תועפות על חנייה שלא מוצתה בגלל הביקור הקצר. החלטתנו שהפעם מתקנים את זה 🙂 אז קודם כל לידיעת הקמצנים: תו נכה מקנה חנייה חינם וזה כבר יתרון גדול. יש חוף רחצה נהדר וזה מצחיק כישראלים לראות איך כולם עומדים בתור לרחוץ את הרגליים והכפכפים ביציאה מהחוף. לנו הרי אין את זה. בחוף עצמו יש לונה פארק מפורסם. הילדים מאוד רצו להיות ברכבת ההרים (זה די עלוב אחרי הפארקים שהם היו אבל לך תתווכח איתם) ואישתי מאוד רצתה סיבוב בגלגל הענק כדי לראות את האוקיינוס והחוף המקסים מלמעלה. ואני? הייתי שרוי בתובנה שמה שעושה לי הכי טוב זה לראות את כולם נהנים! ברקע התנגנה מוזיקה נעימה נהדרת ואז זה הושמע..!!

לפני מספר שנים יצאתי עם הבן הגדול נדב לסיבוב לילי ברכב באזור המרכז. האזנו ל-88-FM ואני ממש זוכר שבזמן שהסתובבנו ברמלה התנגן שיר מדהים שלא יצא לי לשמוע מאז. זה מצחיק לאמר שבמשך מספר שנים השתוקקתי לגלות את השיר הזה ולנגן אותו שוב. כשחשבתי על זה מדי פעם, ידעתי שאני יכול לגלגל צלילים מהשיר בראשי (כפי שקורה ממש עכשיו), אך לא לספק שום מידע מסודר אודותיו. זמן מה לאחר מכן מצאתי שניתן לגולל רשימות השמעה שהיו ברדיו, לפי ערוץ ולפי תכנית, אך התאריך היה כבר רחוק מדי. ככה שנותרתי עם כוונות נסתרות אך כפי שאני מכיר את עצמי – הצלב היה על המטרה ובסבלנות הלא ברורה שלי רק חיכיתי לרגע הזה.

וזה היה מבחינתי הרגע המכונן של הטיול – לשמוע על המזח בסנטה מוניקה את השיר מתגלגל ומתערבב ברעש שמייצר ההמון שמבלה שם, שולף את הסמארטפון, מתקרב לאחד הרמקולים, מפעיל את ה-Shazam ומתפלל שזה יקלוט. וכשזה קלט, מפעיל שוב לוודא גם שזה אכן השיר הנכון וגם שיהיו שני תיעודים – על בטוח! וזה היה זה. הבטתי בממצא – מנסה להבין שם השיר והמבצע ולא יודע את נפשי מרוב שמחה.

אחר כך ברכב שולף את השיר מה-Spotify ושומע ומפזם את New Frontier של Donald Fagen. נשמע מוזר? כמאמר המשורר:  “בְּעֵינֵיכֶם הִיא פְרוּצָה וּבְעֵינַי הִיא בָרָה”

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, פעילות המעיים הבלתי נשלטת הגיעה לשליטה. זה היה חשוב מאוד בנסיעה לכזה טיול ובמיוחד עם טיסות ארוכות. מחר אני מתחיל את המחזור ה-40 של הרבלימיד. לא אפרט על תופעות הלוואי שפקדו אותי, על התקררויות שתפסו אותי ועל זה שנאלצתי לקחת דקסה בכדי לבלות יום בלי כאבי עצמות בפארק של Six Flags בלוס אנג’לס. ידעתי שאשלם מחיר, אך היה יום של ביקור בלתי נשכח שהרים אותי על הרגליים ואיפשר להפיק הנאה מירבית. גם כתבתי בעבר על השבוע הזה שבין התרופות שקראתי לו בהומור “השבוע של המחזור” (לגברים שביננו: גלולות לויסות המחזור נשים לוקחות 28 יום, כמו הרבלימיד, ואז יש שבוע הפסקה שבו.. יש מחזור). אתמול והיום הנחתי שמאחר ולא היה צריך לקחת את התרופות האלה שגורמות לפעילות ש-ל-ש-ל, אז גם לא צריך לקחת את התרופות שמנגד. אוי כמה טעיתי..

נפגשנו הבוקר עם חברה של אישתי שבעבר עבדה איתה וכיום חייה פה כבר ארבע שנים. שתינו יחד קפה ואחרי שנפרדנו הרגשתי ברכב שאני חייב שירותים ומהר. הגעתי לתחנת דלק הכי קרובה – לא היה להם שירותים בנמצא. משם הגענו לשוק האיכרים – כבר היה יותר לחוץ אצלי. מזל שהמבנה מסודר וחניית הנכים הקרובה הייתה פנויה. רצתי לשירותים שהיו יחידים ופנויים ובא לציון גואל. משם ניצלנו את המצב שאנו לבד ונסענו אל הדאון-טאון, אל שוק ה-Pike Place Market המפורסם של סיאטל. חנינו, טיילנו.. ריחות עזים של זרי פרחים עצומים, פירות ים ודוכני פירות וירקות. והכל כל כך מסודר בתוך המוני אנשים שרובם תיירים שמטיילים בשוק המקורה הזה. חלפנו על פני שוק בווארי שאותי עניינו הבירות הגרמניות- אמרתי לעצמי שאחזור. פושטת יד ישבה בקרבת מקום ונגנה על כלי לא ברור ואמרתי לעצמי “עניי עירך קודמים”. דוכן פירות אורגניים הסב את תשומת לבנו וקנינו כוס משותפת גדולה של ברד פירות יער אורגניים אותו גמעתי בשקיקה, כשהוא מעורב מארבע טעמים של תות, פטל שחור ואדום ואוכמניות. תענוג. אך כנראה שזו הייתה טעות כי מספר דקות לאחר מכן הרגשתי שאני צריך שוב לשירותים וזכרתי שיש אחד בקרבת החנות של השוק הבווארי. כבר התרחקנו משם והצעתי להתקרב וכאן החל הסיוט. הרגשתי שהבטן ממש מתכווצת ושאני חייב לסגור פערים ולהגיע מייד. החלתי בהליכה מהירה במורד הרחוב, יודע שאני חייב לבחור נכון ומהר בין פנייה ימינה ושמאלה. כשהגעתי למורד הרחוב, מביט ימינה ושמאלה בין המוני האנשים, מזהה את פושטת היד יושבת לימיני, עובר מהר לידה וחושב על זה שאני קצת אסיר תודה שעזרה לי לבחור נכון וצריך להודות לה כשכל זה יגמר. מגיע לחנות הבווארית ומנסה להגיע לפסג’ שם יש את השירותים. מרגיש שכוחותי אוזלים. כאן כבר מבקש סליחה מאנשים שעומדים במעבר בשלוותם וקצת דוחף אותם לתדהמתם. עובר למצב ריצה ומרגיש שכוחותי יותר אוזלים. מביט בפחי האשפה ורצה מחשבה האם ניתן פשוט להכנס פנימה ולפרוק את זה כאן. מחשבה איומה. מפה לשם מגיע אל השירותים ורואה בחור סיני מטיל מימיו אל האסלה. חשבתי פשוט לשלוף אותו משם. אך לקחתי כמה נשימות והרגשתי שקיבלתי בונוס של כמה שניות. כשהוא יצא מישהו עמד להכנס אך ממש נדחפתי פנימה ומביט בשפת הגוף שלו ששדרה תנוחה נכנעת. גם מזה יצאתי הפעם בשלום, אך בתחושה שנתתי יותר ממאה אחוז וכשיצאתי משם, חיוור מזיע וחלש, הייתה ספק תחושה ספק תובנה שכשאני מגיע עד הקצה – אני מוציא אקסטרה כוחות ונאלץ לשלם על זה לאחר מכן. בדרך החוצה גם מגלה שהדרך פנימה אינה כזה ארוכה. שעות של חולשה לאחר מכן.

כשחזרנו הביתה ניגשתי מייד לקחת את הקולסטיד ובעצת אישתי גם שני קלבטן. את התאבון איבדתי לשארית היום אך החלטתי שלא מוותרים ויוצאים לסיבוב ערב נוסף בדאון טאון של העיר. אז גם החלטתי שאני חייב לגולל הלילה מעט מחוויות הטיול ואף לחשוף את החוויה המטלטלת של היום שהייתה שכיחה במשך מספר חודשים, עד שהגיע הקולסטיד ונתן מענה סביר לבעייה.

והנה, גם בארה”ב הגדולה הגיע ה-30 לחודש ואני יכול לציין מחר 4 שנים מהפיכתה של המיאלומה מזוחלת לפעילה וארבע שנים מאז תחילת הטיפול במחלה. וכאן חשוב להדגיש שלמרות כל התופעות, והבעיות, והתרופות, ולעיתים גם הדמעות (אני לא כזה בכיין אבל זה מתאים לסיפור 🙂 ) – הנה אני מטייל בארצות הברית עם המשפחה ונהנה מהחיים וצובר חוויות כפי שמרבית האנשים הכי בריאים על הגלובוס לא זוכים. אתמול היה טוב ויהיה גם מחר. לילה טוב.