אתמול בחדשות דיברו על כך שזה כבר עשור לאסון הנגמ”ש.. זה תורגם אצלי לאסון הנג”מש בסג’עייה.. המבצע “צוק איתן” בעזה ב-2014.. ורגע.. מחר זה ה-30/7. היום בו התחלתי את הטיפול במיאלומה הפעילה.. היום בו קיבלתי לראשונה כימוטרפיה (ציקלופוספמיד) והרבה (מדי) דקסהמטאזון. בבוקרו של יום המחרת התחוור לי שבאותו היום גם נהרג בעזה גיא אלגרנטי ז”ל, (בנו של אייל, קולגה וחבר ממקום העבודה) לוחם מגלן שנהרג בפיצוץ במרפאת אונר”א בעזה עם עוד שני לוחמים.
המיאלומה עצמה אובחנה אצלי עוד במאי 2013. זמן מה לאחר מכן התברר שזו מיאלומה זוחלת. כבר התרגלתי אליה והייתי אף מעט שאנן וכשנה לאחר מכן החלו עליות משמעותיות בשרשראות. הייתי במוקד של קבלת החלטות לכאן ולכאן וההחלטה הנכונה הייתה להתחיל לטפל. כבר בתחילת יולי. אך מאחר ולא הייתה דחיפות וכן היה תכנון לנופש באילת, חזרנו מן הנופש והגיע היום הזה. מאז אני רשמית עם מיאלומה פעילה.
בעוד חודש גם, ב-30/8 אציין תשע שנים (!!!) לטיפול שלב שני עם רבלימיד 25 מ”ג וסטרואידים, איתם אני חוגג גם אתמול והיום, יחד עם סבב נוסף של רבלימיד במחזור תרופתי רצוף שמספרו בין 120 ל-130. כבר איבדתי את הספירה, אך למי זה משנה. למרות תופעות הלוואי ולכל מה שנגרם, העובדה שאני מטופל כבר תשע שנים בתרופה שעובדת ומאפשרת לי לחיות את החיים ולנהל אותם תחת האילוצים, לי זה נותן הרבה כח.
אך החודשיים האלה היו חודשיים ארורים.. כל כך רציתי לכתוב וכרגיל הכל נכתב בלב ובראש. חודשיים קיצוניים לגמרי עם חוויות שלא עברתי מימיי.
בסופ”ש שלפני חג השבועות חזרתי מפעילות ספורטיבית. לאחרונה הורדתי הרבה במשקל מתוך הקפדה על תזונה וכושר גופני. כל כך נהניתי.. אך באותה הליכה ששולבה בה ריצה התלהבתי מדי, התאמצתי עד כדי כך שהקאתי בסופה. חזרתי, התקלחתי, שוחחתי עם הוריי וכשעליתי לישון לא חשתי בטוב. ירדתי לשתות וחשתי סחרחורת.
אישתי העירה אותי בזעקות. לא הבנתי מדוע אני שרוע על רצפת המטבח ולא כרגיל על הספה בסלון.. הזעתי מאוד ולא סירבתי לשתף פעולה עם האמבולנס שהוזעק. לחץ הדם היה מאוד נמוך ולא הייתי מסוגל לקום על הרגליים. הובילו אותי לאמבולנס ובדרך יצר השרידות עלה ובשכיבה ניתחתי בראשי כל צומת שאנו עוברים בו עד שהגענו לבית החולים קפלן. בדיקת ה-CT לא יצאה נקייה והוחלט לאשפז אותי ולו בכדי להחיש את בדיקת ה-MRI.
נאלצתי להתאשפז למשך כמעט שבוע עד שקיבלתי את בדיקת ה-MRI. בסך הכל זה היה אישפוז סביר. מחלקה לא גדולה עם צוות מאיר פנים ומאושפזים נחמדים. הייתה לי שם סוג של סגירת מעגל.. תוך כדי האשפוז הגיע אדם חביב בן 81 וזכה לקבל את המיטה לידי. התחיל להתעניין בי ובקורות חיי. ולהיפך. כשהוא אמר שבעבר ניהל מלונות עבר בי רעד בגוף.
ב-1985 סיימתי את התיכון וחיכיתי לגיוס. במקור הייתי אמור להתגייס בפברואר 1986 כי רק בנובמבר אותה שנה מלאו לי 18. חיפשתי עבודה ופשוט לא יכולתי למצוא. הסתובבתי בבתי המלון של טבריה ולא ספרו אותי. באחד הערבים בשכונה היה דיבור שמחפשים שוטף כלים לבית המלון “צמרת” של קופת חולים מאוחדת, בית מלון ותיק בקצה השכונה. זאת משרה שאף אחד לא מסכים לקחת. עבודת פרך. החלטתי שאני הולך על זה. הגעתי לראיון אצל מנהל המלון שקיבל אותי לעבודה. “אתה מבין איזה עולם קטן” אמרתי לו, אני הייתי שוטף כלים אצלך מאחר וקיבלת אותי לעבודה מייד לאחר הראיון. זכרתי אותו כמנהל סמכותי וטוב לב. אוי איזה סגירת מעגל. באמת מאחל לו לאיש הרבה בריאות. צה”ל החליטלהקדים לי את הגיוס לאמצע נובמבר ככה ששבוע לפני כן נאלצתי לעזוב. מנהל המלון עוד ביקש שאשאר, מה שהחמיא לי, אך הייתי חייב לטייל בארץ ולפגוש משפחה בטרם אלבש מדים אכנס לעידן חדש.
הייתי מוטרד מהאשפוז מאחר ופחות משבוע לאחר שהשתחררתי היה מתוכנן טיול רכבות בשווייץ לאשתי ולי. הייתי שצריך להחליט עד יום לאחר חג שבועות (ב-13/6) כי החיובים של המלונות וכו’ היו ניתנים לביטול עד אז. וממש בתוכי לא רציתי. עשיתי חשיבה והחלטתי שיתהפך העולם אני אהיה בשוויץ במועד! בסופו של דבר ה-MRI יצא תקין ויצאתי הביתה שמח ומתכונן לנסיעה.
ההלם הגדול קרה לאחר מכן: ביום שני, במהלך שיחת תמיכה, אחותי הייתה על הקו בשיחה ממתינה ממנה לא הרפתה. ועוד פעם ולא מרפה. ביקשתי את סליחתה של מי ששוחחתי איתה שאני חייב לבדוק מה קורה. כשאחותי ענתה החלה לזעוק שהבן (הגדול והבן היחיד לאחיותיו) בטיפול נמרץ והוא לא ישרוד ומה תגיד להורים?? מה תגיד להורים?? לא הספקתי להגיב והיא ניתקה. הלם.
סיפרתי זאת לאישתי ולאחד הבנים שהיה בבית. התקשרתי לאחותי שוב וזו לא ענתה. התקשרתי לגיסי שאמר בקול חנוק שכעת הודיעו להם שהוא נפטר. ילד בן 28 שנפטר מדום לב פתאומי.
מייד התארגנו ליציאה כשאני חושב על נסיעה לטבריה לשתף את הוריי. אך בדרך לעפולה כבר קיבלנו עדכון שהם מעודכנים וכבר בדרך ל”העמק”. אחותי מיילדת בבית החולים ומששמעה שהוא באמבולנס לאחר שהתמוטט רצה למיון ופינתה כל מי שעמד שם על מנת לצמצם את זמן הפינוי מהאמבולנס. “צביקה הדר עבר את זה וחי – גם הבן שלי יחיה!” כך סיפרה ממררת בבכי שכל כך רצתה שגם אצלו זה יצליח. טובי רופאי בית החולים עבדו עליו ולא צלחו.
הגענו להפרד. הילד שכב שליו ויפה שזה פשוט לא יאומן. אחותי ובעלה האצילים תרמו מאברי גופו למען ינצלו אזרחים וחיילים שצריכים זאת: עור, קרניות, מסתמים וכד’.
למחרת הייתה הלוויה קשה ועצובה. המוני אנשים. ואף אותי הגיעו לנחם הרבה חברים וליטול חלק בהלוויה. בשבעה למדנו איזה בחור היה האיש הצעיר וכמה עזר נטו מתוך הלב לאחרים – שהגיעו לתמוך במשפחה ולספר דברים מדהימים. הוא גם גידל מספר כלבים, אחד מהם ננטש בעוטף אחרי השבת השחורה ויגל ע”ה התנדב לטפל ולשקם אותו.
אני סבור שגם בעיתות מצוקה ושבר כאלה יש לבחור בחיים. אחותו של יגל ע”ה סיימה י”ב ויום לאחר ההלוויה היה לה טקס סיום בביה”ס. החלטנו שעליה ללכת וליווינו אותה. היא גילתה תעצומות נפש בכך שגם הנחתה חלק מהערב. היא ריגשה אותי ואנו ריגשנו אותה בכך שנתנו לה גב בנוכחותנו.
עם כל הכאב זכיתי לגיבוי מלא מבניי, מאחותי, מהוריי – שלא לשנות תכניות. לפני שבוע גם חזרנו מקרוז חלומי אותו כמו בשנה שעברה לקחנו מברצלונה (ואליה). בהתייעצות משותפת עם הילדים בחרנו באותו הקרוז. ובאמת, זה היה נופש מדהים, של בריחה מהכל אבל כמובן שלא לגמרי.. המיאלומה שצריכה את מקומה אחרת תחזיר בחזרה (והיא מחזירה, במיוחד שאני על אוטובוס תיירים על כביש מהיר בדרך לפירנצה ומרגיש שאני תכף עושה במכנסיים – לחץ גדול). האבל הזה שתמיד היה ברקע. שעדיין זה עולה בצורה יומית, געגוע וחור גדול. ויומיים לאחר שחזרנו, אחד הבנים התגייס לצבא. הגענו נרגשים כולנו לתל השומר ולאחר שעלה אל האוטובוס ונפרד מן האזרחות, חזרנו כולנו לישון.. כי החום וההתרגשות עשו את שלהם. אתמול הוא התקשר בשיחת ועידה מהטירונות והתרגשנו כולנו. לאחר מכן כתבתי לו במשפט אחד כמה שאני מאוד מאוד גאה בו.
והנה היום אני כאן, משתף שבהליכת הלילה אמש (וזה יוצא מאוחר כי מאוד חם – ועדיין היה קשה) הרהרתי על כמה שאני מסופק מעצמי. שלא הכל חלק אבל מן הסתם נמשיך לחיות את החיים ולקושש קצת נחת מהילדים, להנות מהזוגיות ונמשיך לתת למיאלומה את מקומה שתתן לי בעזרת השם עוד כמה שנים.