פברואר 2019 - אני והמיאלומה שליאני והמיאלומה שלי

ביקור בלפלנד כבר רץ אצלי בראש למעלה מעשרים שנה. בכל יום שישי מדורת השבט שלנו הייתה לצפות בתכנית של דודו טופז “רשות הבידור” ולהתקנא במקומות והמשימות החלומיות ששלח אנשים מתכניתו ליעדים רחוקים בעולם. אחד מהם היה ללפלנד. כשאותו בחור חזר, סיכום המסע לווה בשיר “קח אותי לשם” של שרון חזיז. באחת מהתכניות אגב, על הבמה ובשידור אישה צעירה הציעה נישואין לבחור צעיר אחר שלכאורה נבחר באקראיות מהקהל אך במהלך שתוכנן היטב (ושלא ידע ממנו). הוא הסכים להצעה, הם נישאו ומסתבר שהוא נטל חלק במסע שעליו אני מספר להלן.

לפני שנה חבר מהעבודה טייל בלפלנד. אימו שהייתה חולה מאוד ממושכות נפטרה מייד עם חזרתו. בביקור הניחומים במהלך השבעה הוא תיאר את הטיול וקסם לי מאוד שניתן לבצע בלפלנד טיול באופנועי שלג. אמנם רק יום אחד, אבל מאז אותו קורס בסיסי באופנועי שלג שביצעתי בחורף 2002 בקולורדו, עליו סיפרתי בעבר, חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת.

והנה הגיע החורף, המחשבה הדהדה מדי פעם במוחי אך נאלצתי לגנוז אותה לנוכח התופעות הקשות עליהן כתבתי בפוסט הקודם (ואיזה כבוד היה לשמוע לא מזמן מאחד מהחברים לדרך ביקורת על כך שאני לא כותב – יש מי שקורא 🙂 ). אך הטריגר בה מבני הבכור נדב, ששאל על האפשרות. הודעתי לו שאני מאוד מעוניין והבה נעשה את זה יחד. עם איתי כבר ביצעתי נסיעה לפני הגיוס והנה עוד הזדמנות גם לטייל לבד עם ילד וגם ליעד מקסים כמו לפלנד. התחלתי למפות את היעדים וללמוד את החברות תחת אילוצי הלימודים שלו ובחששות הולכים וגוברים מפחד מהתמודדות עם תופעות הלוואי במהלך הנסיעה.

לבסוף סגרתי את הנסיעה עם חברת “פוטוטבע” ולו בגלל שהם מציעים טיול אקסטרים שכולל שלושה ימי רכיבה על אופנועי שלג. אני חושב שיותר משהתכוננתי לטיול, הייתי אובד עצות כיצד להתמודד עם מצבי הקיצון של הרבלימיד ושאר התרופות. בשתי הלילות שלאחר תשלום המקדמה סבלתי מסיוטים במשך כל הלילה. שנים לא ידעתי מזה! בבוקר שלאחר הלילה השני התעוררתי כשאני חש שאני מורט בכח את השערות של אישתי. קשה להביע את הרגשת הבושה והתסכול מהמעשה. נירה שהתעוררה מכך, ניסתה להרגיע אותי שבסך הכל היא חשה שאני נוגע בשערה ואולי בחלום חלמתי על משהו אחר אבל כאב מבחינתה לא היה שם. ניסיתי להרגיע את עצמי. בחברה הבטיחו שיהיה לנו אוטובוס צמוד עם שירותים (מה שהסתבר כנכון – ממש תא שירותים כמו במטוס עם מים, סבון, ונייר), נירה הציע להתחמש באופן חריג בחיתולים למבוגרים כי ככה מכרים מבוגרים שלנו עשו בטיול ללפלנד. הרהרתי בכך אך פסלתי. עצם העובדה שזה עלה מראה אולי שהיו חששות מלאים בנושא.

השקענו מאוד בביגוד חורף, הצטיידתי בכל התרופות ותוספי המזון ותרופות עזר אך.. ואולי בגלל.. – יומיים לפני הטיול התקררתי ואבד לי הקול. זה קצת הלחיץ וניסיתי להרגיע את עצמי. ביום שלפני נשארתי לעבוד בבית וביטלתי פגישות מתוכננות שבהן אני צריך להוביל ולדבר וצמצמתי לפגישות שבהן אני חייב להשתתף.

וככה שבבוקרו של יום רביעי, 13/2/2019 ארזתי את המיאלומה, את הרבלימיד, את הדקסה וכמויות של קולסטיד ויחד עם נדב הגענו לנתב”ג למסע בלתי נשכח עם חבורה מצוינת של חברים למסע, שני מדריכים מצוינים (ירין ומאיה) ועם מעט חששות והרבה ציפיות. דווקא המעטתי ציפיות לחזות בזוהר הצפוני אבל להרבה ביחד עם נדב (במהלך הטיול טענתי שבסוף הילד ילמד לסמוך על הנסיון של הזקן שלו) ולהרבה שעות של אופנוע שלג (snowmobile). הטיסה ישירה לרוביניימי, בירת לפלנד שזה מאוד עוזר ומאוד יעיל. מהשדה מייד נוסעים למרכז ההצטיידות (אותו כיניתי הבקו”ם של צד”ל משום שהוא מזכיר בקו”ם זעיר) שבו קיבלנו נעליים מתאימות, גרבי צמר כשכבה שנייה, כפפות וסרבל (חרמונית) – נדב ואני בחרנו כחול ולא אדום, בכל זאת אוהדי מכבי! למחרת השכם אחרי ארוחת בוקר מצוינת בחדר אוכל מדהים מוקף חלונות גדולים שמאחוריהם עצים עמוסים בשלג, נסענו לספינה, שוברת הקרח, בשם SAMPO שבמהלכה אף נכנסנו לחליפות ציפה של נאסא וצפנו בים הבלטי בין שברי קרחונים. משם לארמון קרח שנבנה בכל חורף במיוחד. בערב מחוץ למלון התחרנו בגלישה ע”ג מזחלת פלסטיק – כמו בחרמון, ואני החלקתי הכי רחוק! זה רק המחיש לי את הצורך לא לוותר על אף חווית ילדות!

בין לבין עדכנתי זוג מהמטיילים: קרלוס וניקול אודות המיאלומה שלצידי. קרלוס, רופא מרדים ומנהל מחלקת טראומה משערי צדק ואדם מדהים ונדיר בפני עצמו וניקול רעיתו אחות בטיפול נמרץ לב. הדאגה בעיניהם הסגירה את המצב שהם מביני דבר. מאז ועד סוף הטיול עדכנתי אותו בכל בוקר שלקחתי דקסה ולבסוף גם קיבלתי ממנו מידע שעזר לי לפתור עוד פינה בתשבץ והוציא אותי לריצה (יש!!) של 6 ק”מ. תוך כדי הטיול נוצרו חברויות כיפיות ככה שהרשיתי לעצמי לשתף ברקע הרפואי מספר מועט של חברים, מודע לסיכון שבריחוק מהידיעה עצמה, כפי שקרה לא מעט. ימים יגידו, אך הרגשתי שלם עם לשתף חברים אמיתיים למסע.

התקדמנו לצפון פינלנד ואל החלק האקסטרימי של המסע. בין לבין אני מבחין שבטיול הזה ישנם שני כוכבים: האחד קרלוס, הרופא המרדים שלא מפסיק לספר בדיחות ובצניעותו וחוכמתו כובש את כולם. וכן הבחור הצעיר בחבורה, נדב, שדווקא בשקט שלו כובש לבבות ומפתח חברויות, נשאר ער עד מאוד מאוחר מנסה לצוד את הזוהר הצפוני. נחת להורה הגאה 🙂

התחלנו את הפעילויות עם אופנועי השלג ונתתי לנדב לנהוג כשאני יושב מאחור. כשחצינו את האגם הראשון הסתבר שהקרח שבור ומים עלו למעלה ונעצרנו. אז גם התחלפנו ואני, מלא התלהבות חטאתי בחטא היוהרה והתהפכתי כבר בסיבוב הראשון כשהאופנוע שוכב עלי ומכאיב מאוד את השוק השמאלית. וידאתי שנדב בסדר וכבר צעקתי שירימו מעליי את הכלי הכבד הזה. הדבר הנכון היה למרות הכאב החד לעלות עליו ולהמשיך. וכך עשיתי. כואב לי בשוק השמאלית עד עכשיו אבל את זה לקחתי על עצמי. מאז תנאי השלג הלא פשוטים גרמו לכך שנתהפך עוד מספר פעמים על השלג העבה, אך ללא שום נזק. הרוח הישראלית גרמה לכולנו להחלץ לטובת כל אלה שהתהפכו. לא היה כלי שלא התהפך, כולל זה של המדריכים, אך מצד שני נדב לא התהפך אפילו פעם אחת! זה היה כיף לשבת מאחור ולדעת שיש על מי לסמוך.

בערבו של הלילה השני בלינה בבקתות בצפון פינלנד (במסע באותו היום אף חצינו את הגבול לנורבגיה) נדב התנדב כהרגלו להשאר ולחכות לזוהר הצפוני סוחף עימו מספר חברים. באחת בלילה הוא העיר אותי ואמר שנראה שזה קורה! מיהרתי להתלבש ויצאתי החוצה. בורא עולם החליט להבהיר את השמיים ולהגביר את הקרינה הקוסמית. בשמיים ערפילים לבנים שבצילום עם חשיפה ממושכת הראה שהם בגוון ירוק – זה זה! הערנו את השאר שמפוזרים בחדרים בבקתות שמסביב. כולם כולל כולם הינם חובבי צילום שממש ייחלו לזכות ולראות את הזוהר הצפוני בפעולה. בין לבין חשבתי על כך שכבר הכינו אותנו לכך, שאת הזוהר רואים לעיתים רק בצילום בחשיפה ממושכת, אך אם זה הקונץ, כיצד זכו לראות זאת התושבים הקדמונים, עוד לפני הופעת מצלמת הרפלקס?? עם החידה הזו הסתובבתי עוד מספר דקות עד שהדבר האמיתי קרה! נדב היה הראשון לקרוא בקול להביט למעלה ופס לבן שחצה את השמיים הפך לירוק וסילון עבה, חלק ומדהים בגוון ירוק נקי משולב פה ושם בסגול טייל ברקיע מצד לצד מותיר את כולנו פעורי פה צורחים מהתרגשות, עוצרים את הנשימה ולעיתים דווקא להיפך – נושמים עמוק את הרגע. לאחר שניות ארוכות של התבוננות נטולת מילים ברורות, ובצרחות רמות חשבתי על כך שחסרה לי מצלמת הוידאו שנותרה בחדר. עד שחזרתי הסיפור כבר נגמר. הוא חזר שוב למספר שניות מאוחר יותר, לזמן קצר שלא איפשר אף להפעיל את המסרטה. נותרנו עם הערפילים שנצבעו ירוק ע”ג המסכים בתמונות מרשימות למדיי ובמבטים מאושרים שהנה – יש לנו את זה. יש רגעים שאתה מרגיש הכי בריא שבעולם.

למחרת נסענו באוטובוס צפונה, לפיורדים הנורבגים, אל נופים צבועים בלבן ובכחול של ים, הים הנורבגי שהוא אף צפוני מהים הצפוני. ביקרנו בעיירה ציורית מאוד והרחפן אף סיפק תמונות מעולות. ידעתי ששיא הטיול מאחורי, שאני מתודלק בדקסה שדווקא שומרת עליי מכל אשר חששתי ואף הגברתי ופיצלתי את הכמויות ככה שהנפילה תבוא לאחר הטיול (וכך אכן קרה – רק שהפעם אודות לשיחה עם קרלוס גם הבנתי מדוע זה קורה – אבל זה לפעם אחרת – והפינה בתשבץ אותה הזכרתי עזרה לי להבין כיצד עליי לנהוג כדי לטפל במצב. זה לא פתור עדיין אבל הבנת הבעיה היא הרי חלק מהפתרון). טיפסתי על פסגתו של אחד הסלעים קרוב מאוד לשפת הים ויחד עם אחת החברות למסע קראנו בקול אל מול המצלמה לבקשתי: אין מקום רחוק מדי!