על תקווה ואמונה

שתיים בלילה של תחילת יום שישי, Sunnyvale, CA, תחילתו של העשירי לאוגוסט.

לילה ללא שינה "הודות" ל-10 מ"ג של דקסה שגרמו ל"צרות" משלהן מוקדם יותר הערב. התפרצות רגשית מאלה שהדקסה יודעת להגביר בחוסר פרופורציות משווע. הגענו לראות משחק Football אמריקאי של קבוצת SF 49ers באיצטדיון Levi's Studium שנמצא בסנטה קלרה, פה ליד. זהו משחק הקדם עונה הראשון לעונה זו. הגענו באיחור מאחר ובני המשפחה של נירה שהם המארחים שלנו בחרו להצטרף ברגע האחרון. נסענו יחד. לנירה לא אישרו בבדיקת הבטחון להכניס את התיק והייתי צריך להחזיר לרכב, אלא שבן הדוד שלה לא רצה לתת את המפתח והציע שאאחסן בשמירת החפצים. זה כבר הרגיז במיוחד שכשמצאתי את המקום הסתבר שיש איזה חצי שעה המתנה בתור שלא לדבר על תשלום מופקע. התפוצצתי. פשוטו כמשמעו. העובדה שאני על סטרואידים הריצה אותי כמו עכבר מורעל (שועל שמשון) וגם גרמה לפתוח את הפה חזק. כשנרגעתי הבנתי שהגזמתי. לנירה אני יכול להסביר, אבל בן הדוד שלה שחש לא נעים השארתי עם התחושות. לא הכל אני צריך לקחת עלי. מאידך אני עם תחושת אובדן השליטה נותרתי – הנה אני כותב על זה.

במוצא"ש טסים הביתה. בראשון בלילה נוחתים. בדיוק חברים התכתבו ושאלו על על התחושה.. מתרגלים לעובדה שטיול בן שישה שבועות מסתיים. כתבתי שהטיול פצצה וכל אמירה נוספת תהיה קלישאתית ככה שאין מה להוסיף. בטח לא בתיאור ב-WhatsApp.

בפוסט הקודם הרחבתי על קטע מכונן בטיול שבו איתרתי על הרציף בסנטה מוניקה (בלוס אנג'לס) שיר שחיפשתי לשמוע הרבה (הרבה) זמן. נחמד שקרה אבל לא היה קורה כלום אם זה לא היה קורה. יחד עם זאת יומיים לפני כן קרה משהו הרבה יותר דומיננתי..

נסעתי לטיול הזה שהוא ארוך ויקר (והרבה יותר יקר ממה שתכננתי מסיבות שונות) גם מידיעה שבמצבי, כל עוד ניתן, צריך לבצע ולאלתר. הדחקתי מחשבות "רציונליות" שהנה הפעם האחרונה שאני מבקר כאן וכאן וכאן. יש מקומות שמיציתי. דיסני למשל.. אורלנדו, מפלי הניאגרה. פעמיים זה מספיק. אבל זה השתרבב מדי פעם שמי יודע אם אחזור לארה"ב כלל, לקנדה (שם פגשתי חבר מהצבא שלא ראיתי הרבה שנים), ואם יהיה הכח לתכנן ולבצע כזה טיול. שבשנה הבאה אני מכוון לאירופה אל האלפים הקסומים ועד אז אלוהים גדול. הדחקתי כל מחשבה מלנקולית והיו הרבה סיבות לראות את זה מתבשל בקרקעית. בין אם סיבות "פולניות" ובין אם אחרות. אני במחזור 40 של רבלימיד שעושה עדיין את העבודה, נחשב חולה בסיכון גבוה. ומה יהיה ואיך יהיה בשלב הבא? ועם המטען הזה הגעתי לסן דייגו.

סן דייגו זו עיר שביקרתי בה מספר פעמים בשנים 2000-2001 בחברה שעבדתי בעבדות כמעט מלאה שבסיסה היה בעיר הזו. היינו מגיעים לסבבים של שבועיים בתדירות יומית של עבודה-מלון-עבודה-מלון. ובתום השבועיים חוזרים לארץ. זכורני יום א' אחד שנסענו ליוניברסל סטודיו בלוס אנג'לס (כל הישראלים שהיו בסניף באותו סבב) וקיבלנו על הראש.. וככה יצא שעם כל הביקורים בסן דייגו – לא הכרתי את העיר. וזו עיר שטוענים שיש בה הרבה קסם. כעבור מספר שנים הגעתי אליה לביקור בסניף של מוטורולה בזמן שעבדתי ב-TI לפני שאינטל רכשה את היחידה העסקית שלנו (לפני בדיוק שמונה שנים). הגעתי עם (בדיעבד) 40 מעלות חום ועם מוטיבצית שיא להצליח בביקור השיווקי. (רק כשחזרתי רופא המשפחה טען שיש לי שפעת חזירים ושלח אותי שבוע למנוחה) אני זוכר שמחוץ לשעות העבודה לא תפקדתי – ככה ששוב החמצתי את העיר. בכדי לסגור מעגל הוספתי את סן דייגו למסלול טיול זה. לא הקצבתי הרבה: נחתנו ב-19 לחודש מאורלנדו, למחרת יום ארוך ב- Sea World ואז יום טיול בעיר ואז המשך ל-LA. ובמשך היום לקחתי את המשפוחה לאי קורנדו, נסענו על הגשר המפורסם, ושוטטנו לחפש את הקסם.. נירה רצתה לראות חופים עם אריות ים ואני רציתי למצוא חופים יפים שזכרתי מימי העבדות בסן דייגו – באחד מימי הצהריים לקחתי את הרכב ונסעתי דרך La Jolla מטה לכיוון החופים בואך Sea World ומשם ל Cornado. מאוד רציתי לנסוע שוב לאורך החופים. מה רבה הייתה ההפתעה לגלות ששם מסתתר (או שממש לא מסתתר) הקסם של העיר – חופים זהובים מלאים בגולשים, רחובות ובתים ציוריים מתוקתקים, בתי קפה, חנויות בלי סוף. אוירה של אושר עושר ושלווה. נותר רק לפזם את אחד משירי ה-Beach Boys, שעוסקים בגולשי קליפורניה. היינו כ"כ המומים שחשנו שאיך שמצאנו את הקסם – צריך להשאיר אותו מאחור. ואז חשתי כמה אני רוצה לחזור לכאן שוב!! חייב לחזור שוב!! ויהי מה! ומתוך כל הכמיהה הזו נולדה לה תקווה. הנה מה שאני צריך כדי לגייס כוחות ולהמשיך הלאה.

ומנקודה זו המחשבות המלנקוליות ששכבו בקרקעית התחלפו במחשבות הרבה יותר נעימות. לא ברור איך וכיצד אעשה זאת, אבל מה זה חשוב כרגע – יש תקוה ויש למה!

בביקור בונקובר נפגשתי עם חבר טוב מהצבא. כמה דברים מטורפים עשינו יחד בזמנו. אבל גם כשנפגשנו לבירה בלילה – לא דיברנו על זה. (פעם אולי אכתוב על זה, אולי לא. בורכתי בשירות מטורף וטוב שכך. אני והמדינה רק הרווחנו) הוא רק זרק על זה בנוכחות המשפחות שבשירות הצבאי עשינו דברים מטורפים ואני צחקתי עם הילדים שהנה עד לחוויות הסוערות מהשירות ומהקצת שסיפרתי. בערב האחרון לחצנו ידיים, התחבקנו ואצלי כבר לא הייתה המחשבה שזו פרידה לתמיד כפי שהייתה בתחילת הטיול. כבר בראש התמלאה אופטימיות מלאת תקווה שאדאג שנפגש שוב. אגב, גם שם לא מיצינו את הביקור 🙂 וואו, איזה מקום וונקובר.

מוקדם יותר היום טיילנו בעיירה מקסימה בשם Sausalito שנמצאת צפונית לסן פרנסיסקו, בדיוק אחרי שחוצים את גשר הזהב. ביקרנו בה כבר לפני הרבה שנים אבל הייתה תחושת חוסר מיצוי. קיבלנו הרבה המלצות לא לפסוח. רציתי גם להגיע לתצפית מפורסמת בגבעה הצפונית שאחרי ומאחורי גשר הזהב ולצלם אותו. כשהגענו מסתבר שהוא כמו גם העיר טבעו בעננים. כמובן שבכל ביקור בגשר הזהב יש סיכוי לזה – שזה רע אם אתה תייר שכמה להגיע ובפעם היחידה שהגעת הגשר נעלם כולו או חלקו (כמו היום) בתוך ענן סמיך ולבן. עצרנו לצילום ב Vista שנמצא מייד כשעוברים אותו. צילמנו והחלטתי שלתצפית הגבוהה נעלה מייד אחרי הביקור בעיירה. כרגע מעונן ומאוחר יותר יתכן ויהיה בהיר, על כן יש יותר סיכוי מאוחר יותר. בתום הביקור הבטתי לשמים וראיתי שבהיר אלא שאחד הבנים תיקן אותי שהעיר הגדולה עדיין מואפרת בעננים. שמנו פעמינו אל התצפית ואכן הגשר מעונן חלקית. ואז הגיעה אותה מחשבה מלאת אמונה שעד שנגיע למעלה – יהיה בסדר. יהיה בסדר. לא להתייאש. ומה עם לא? אין לא – יהיה בסדר.. ארחיב ואומר שבמעלה הדרך יש מספר תצפיות. בדיעבד מסתבר שהשתיים התחתונות הכי נאות ומרשימות. הבנו את זה כשהגענו לגבוהות יותר. ביצענו פרסה, חזרנו לנמוכות יותר ובזאת שנעצרנו סופית – זה קרה – נעלמו העננים כליל גם מהגשר וגם מעל העיר. ידעתי שזה עלול להסתיים כל רגע וחשתי החוצה לסדרת צילומים. ואני טובע מאושר על כוחה של אמונה. יש מי שיקרא לזה תזמון. אני מפרש ככוחה של אמונה. הרי יכולתי להריץ סרטים אחרים בראש. הבן הצעיר שלי עדו שבתחילה ראה בנסיעה בזבוז של יום, ביקש את מצלמת הוידאו כדי לתעד בעצמו את המראות המרהיבים. ככה הם שניהם – "לא רוצים": לא רוצים לנסוע לשם (לא משנה היכן) ואז לא רוצים לצאת משם.. 🙂

משם חשנו פעמינו חזרה הביתה בכדי להגיע בזמן למשחק הפוטבול שנערך הערב.

כמה מרומם נפש לשמוע ממספר ישראלים שחיים פה את התובנה הפרטית שלהם שאין כמו הקסם של ארץ ישראל. ביום שני בבוקר אני בהדסה ב-IVIG החודשי, שלא קיבלתי כבר חודשיים. ויש לבקר חברים לדרך – דברים שיש רק אצלנו. גם אני וגם נירה מסכימים שכיף לחזור הביתה.

ועם שני העוצמות האלה אני חוזר הבייתה: תקווה ואמונה. שבת שלום!

 

גשר הזהב מתצפית ה-VISTA, מוקדם יותר היום:

תצפית ממעלה ההר:

גשר הזהב מהתצפית המתבקשת (ברקע סן פרנסיסקו):