ליריקה ותובנות אחרות

סוגר בבית כבר שבוע. מה שהתחיל כהתקררות קלה התדרדר והפך לאובדן קול, לכאב גרון ושרירים נוראי. אתמול פגשתי שוב את רופאת המשפחה שהביטה אל תוך הגרון ומייד רשמה עוד אנטיביוטיקה. גם היא וגם הרופא התעסוקתי עימו שוחחתי אמש טענו שעקב השימוש בסטרואידים מערכת החיסון חלשה מאוד ולכן חזרה לקו הבריאות תקח זמן. בעשה. מצד שני בימים האחרונים אני ישן כפי שלא ישנתי חודשים. מדהים. נשאלת השאלה מדוע צריך להיות חולה כדי להתנהג (מבחינת הרגלי השינה) כמו בריא.. למרות ההדרדרות ביום שישי לא ויתרתי על יציאה ל 8 ק"מ בקאמבק שלי. אמנם את הסיבוב סיימתי אבל היה מאוד קשה.. הגוף מאוד כאב, במיוחד הרגליים. רצתי קטעים קצרים גם כי אז כאב פחות. זה היה חשוב לי מאוד לנפש ולמרות שאולי גופנית זה היה טפשי אני שמח שהקפדתי על הוצאת האנרגיה הזו.

רופאת המשפחה המליצה לנוח כמה שיותר והטיחה בי שכפי ששמתי לב מקום העבודה מחזיק מעמד בלעדיי, שכמו שהיא מכירה אותי (והספיקה להכיר) אני בטח סובל מההרגשה שלא הלכתי לעבודה אז קדימה לדאוג לעצמי ולנוח.

השיחה משלימה שיחה קודמת עם רופאת המשפחה, בשבוע הקודם, שבה הרגשתי צורך לשבת לכתוב ולעדכן. שוחחנו על המחלה, על התרופות ועל שינוי מיידי של לקיחתן. זה התחיל בכך שעידכנתי אותה שפרופ' בן יהודה טוענת (ובצדק) שאסור להפסיק את הדקסה בשלב זה. היא תמכה בכך והביאה טיעונים משלה מדוע השימוש בדקסה חשוב וטענה שטיפול רפואי צמוד אקבל אבל לא סיבה לפינוק 🙂 . סיפרתי לה על כך שאני לוקח את הדקסה בלילה והיא נחרדה. לדבריה, אם לוקחים סטרואידים בלילה זה מונע ייצור סטרואידים ע"י הגוף כמו גם אדרנלין שהגוף זקוק לעצמו. לאורך זמן עשויות להיות לכך השפעות הרסניות. הורתה לי לקחת את הדקסה (אחרי הנוהל של לוסק על הבוקר) עד השעה 2 בצהריים. מאז אותו יום (וכך גם היום) אני מקפיד על כך. לדעתה גם צריך לקחת את הדקסה בשתי מנות של 10 מ"ג באותו היום (בוקר וצהרים) אך כאן אני חולק עליה ומעדיף יום אחרי יום, במיוחד לאור הנסיון המר לפני מספר שבועות (כפי שכתבתי בהרחבה).

בד בבד היא מספרת מנסיונה האישי על מה שעברה כשטיפלה בבעלה המנוח שנפטר מסרטן לפני מספר שנים. אני זוכה ממנה להרבה אמפטיה וכל פגישה מתארכת בשיתוף בחוויות שונות (חוויות מהשואה, מעולם הרפואה, וגם הסתבר שהבן שלה ואני עבדנו באותה החברה). היא רואה בכל משמרת כ"כ הרבה אנשים אז לפחות יש לה עם מי למצוא שפה משותפת. נחמד ומעניין לנו.

בסיומה של הפגישה הקודמת שיתפתי אותה על מספר המלצות שקיבלתי לצריכה של גראס רפואי. אמרתי לה שזה מאוד קשה לי: מעולם לא עישנתי סיגריות או צרכתי סם כלשהוא בדרך כלשהיא(לא אכנס לדיון משפטי של שימוש בקלונקס, אני חושב שהעניין ברור) והמחשבה על צריכה של גראס גם אם רפואי מהדהדת אצלי באור מאוד שלילי, סופני משהו. כאן היא קפצה ואמרה שלא רק שהיא שוללת, גם אם ארצה מאוד אישור שאחפש אותו במקום אחר. ואז גם שיתפה שבעלה ע"ה למרות סיבלו הרב בחודשיו האחרונים מאן להשתמש בגראס רפואי ואפילו באלכוהול – ע"מ שהילדים לא יראו. באמת אצילי מצידו! יחד עם זאת בבית החולים קיבל מנה אחת שגרמה לו לתופעות לואי איומות שכן היה אלרגי לזה. מכאן סירובה. קיבלתי את זה וכאן חשתי אני אמפטיה כלפיה.

ולעניין אחר: לפני זמן מה נפתחה קבוצת פייסבוק סגורה המיועדת לחולים צעירים. זוהי יוזמה מבורכת של אמ"ן לתת מענה ותמיכה לחולים צעירים. מיהו חולה צעיר? לטעמי רובנו מרגישים כאלה ואני גם איני סבור שהנושא נחתך לפה ולשם. יחד עם זאת דין חולה בשנות השלושים לחייו שונה מחולה בשנות השישים לחייו. קריירה, משפחה, קשרים חברתיים וכיוצב' נמצאים במקום שונה. אני סבור שההכרות עם חולים ותיקים ומנוסים נותנים דרייב רציני, נוסכים אופטימיות ומהווים נקודת משען מה שלי עושה את המפגשים החודשיים ליקרי ערך במובן הרגשי. היוזמה הזו של גיבוש קבוצת צעירים התחילה טוב! שמחתי מאוד לראות שהדחיפה קדימה ניתנת ע"י מירה שדה, שמי שמכיר מירה היא חברת אמ"ן וגם מנהיגה אמיתית שפגשתי כבר במפגש החברים הראשון שלי. בחכמתה הרבה פינתה לי מקום לגיבוש בקבוצה, הובילה את המפגשים וגם יזמה ותמכה בבלוג הזה. נתנה לי תחושה של שותפות עד כדי שנהניתי לתרום מזמני אפילו להצטרף לפעילות בירושלים ובחיפה יחד עם מירה ושני (אני זוכר בחיוך איך שלחיפה נהגתי מרוח מה-VCD ברוח הטיפולים באותה תקופה וטענתי שאני לא מסוגל לכלום מעבר לנהיגה. וגם זה היה בסדר). הפעילות של אמ"ן חשובה ויקרה לי אלא שבשלב זה נמנעתי מלהתנדב לחבורה המובילה של פעילות הצעירים. חוסר האיזון בחיי יופר עוד יותר ואם יש זמן פנוי יש להעניקו למשפחה שכבר מתלוננת לא מעט על שגרת העבודה הבלתי פוסקת שלי. בצדק! ככה שכשאני רואה את מירה בתמונה עם הדחיפה שהיא נותנת לפעילות, אני מרגיש בנוח, שהדברים ודאי יעשו כמו שצריך. שאפו!

אחד הנושאים שהועלו בדף של הקבוצה הצעירה הוא נושא הנרופתיה והטיפול בליריקה. מאחר והנושא הפך להיות סבל מתמשך עבורי והטיפול נותן במידה מסוימת את המענה, החלטתי להביא את קיצור תולדות הליריקה שלי, כדלקמן:

הפרעה עצבית ראשונה התגלתה אצלי אחרי דיקור מח העצם השני שעברתי. עקב פגיעה בעצב בזמן הדיקור הרגשתי נימול וכאב מהגב התחתון עד אצבעות רגל ימין. הגעתי לאשפוז יום בהדסה ולאחר בדיקת נוירולוג הומלץ לי על ליריקה 75 מ"ג. אני זוכר שזה לקח מספר ימים עד שזה השפיע אבל זה עזר. לקחתי את התרופה לאורך זמן ונהניתי מחסינות מהכאב. אלא שלאורך זמן שמתי לב שזה מתגבר, במיוחד שכבר התחיל ה-VCD. מעניינת במיוחד הייתה התופעה שבעוד שבריצות לא הרגשתי דבר, הייתי חוזר הביתה וצריך להעזר במעקה כדי לטפס במדרגות. סוג של פרדוקס. "זו התנהגות מובהקת של נרופתיה" כך נטען כששיתפתי את הנ"ל בזמן האשפוז להשתלת מח העצם, שאף הגבירה את הכאב. הליריקה במינון 75 מ"ג (פעמיים ביום) מסתבר לא הספיקה ובהמלצות בעת השחרור הועלה המינון ל-150 מ"ג (פעמיים ביום) שאכן עשה את העבודה. הסתבר לי שאף יש מינונים גדולים יותר. לאורך זמן נטלתי את המינון הזה ואף קופה"ח נתנה כיסוי יפה לתרופה היקרה הזו – צריך לבקש!

מתישהוא חשתי שאני יכול להסתדר בלי והורדתי את התרופה. ראשית, חששתי מאוד מפגיעה בכבד והעדפתי לסבול קצת כאב ברגל מאשר להתמודד עם נזק לכבד. שנית,  עם חזרתי לעבודה הרגשתי כמה שהתרופה מרדימה אותי ופוגעת לי בעבודה. לאורך זמן הכאב הפך קשה מנשוא. כשהגעתי בנובמבר להתייעצות עם פרופ' לוסוס מהדסה, הוא איבחן נרופתיה בעוצמה בינונית וגם הפנה אותי לבדיקת EMG שהראתה הפרעה עצבית קלה (לי זה מסביר כמה דברים..). אלא שבפגישה הודגש הצורך לקחת את הליריקה. "ולמה אתה נטפל דווקא לליריקה עם כל מה שאתה לוקח?" שאל פרופ' לוסוס, ובצדק.. מאז חזרתי לקחת כדור אחד ביום לפני השינה, לפחות שיעזור לישון ובהתנהלות היומיומית איכות החיים עלתה. עדיין הנרופתיה לא עברה לגמרי, אך היא נסבלת, וגם הישנוניות עדיין קיימת בבקרים עד שהתרופה מתפוגגת (חיים עם זה). פרופ' לוסוס גם הוסיף שלרבלימיד השפעות משלו ויש מצב בהחלט שעם הפסקת נטילת התרופה הנרופתיה תפחת מאליה. ימים יגידו (מקליד וחש נימול בזרוע ימין מהאזור שמאחורי הזרוע ועד שתי האצבעות הימניות בכף יד ימין. תקליד את זה גם..).

 

לומדת לעוף

כמה שאני אוהב את השבוע נטול הרבלימיד.. ממש מחבק אותו באהבה. הזדמנות להוריד מעט מהמשקל המצטבר, להנות מסוף שבוע רגוע, וגם מהרגשה כללית יותר טובה. בדרך כלל מסתכל ספק בחשש ספק באי רצון כלפי יום ב' הבא שבו יתחיל המחזור הבא אך כשהוא מגיע מקבל זאת כמובן מאליו, כחלק מעובדות החיים. אני חושב שזה חשוב להיות שלם עם זה. לא להחסיר אף תרופה, להשתדל לשלוט במצב.

ככה גם התחיל השבוע הזה, נטול הרבלימיד, וביום ראשון עם נטילת הכדור האחרון לאותו מחזור אני ממש יכול לברך: תכלה שנה וקללותיה,… כן, לאחר סוף השבוע האחרון ממש רציתי שבוע וסוף שבוע רגוע.

ויותר מכל ידעתי שזהו השבוע לחזור בו לפעילות גופנית. לתת את השוונג בהנחה שעם כניסתי למחזור הבא של הרבלימיד כבר אהיה כשיר להמשך פעילות. ואכן ביום שלישי השבוע התעוררתי מוקדם ויצאתי בסביבות השעה שש לשעה של פעילות. רובה בהליכה, מקצתה בריצה. 6 ק"מ בסך הכל. הקפדתי לא להגזים. נהניתי מאויר הבוקר ומהמרץ שאפף אותי. המחשבות החיוביות החלו לחזור ואז גם נתתי תשובה ואישור לעצמי שבסוף השבוע הקרוב נחגוג בביתנו את יום ההולדת (19) של בני הבכור נדב. אישתי שאלה אותי מספר פעמים אם זה מתאים ואני קצת חששתי מעוד סופש מדוכדך מה גם שמדובר בלהזמין כ-30 בני משפחה, הרבה הכנות, לארח חברה וכיוצא בזה. הפעילות הגופנית הזו תדלקה אצלי משהו שהיה חסר.

ביום שלישי בלילה חזרתי הביתה מיום עבודה ארוך (שהחל כאמור מוקדם בפעילות גופנית) והזמנתי את אישתי והבן הגדול לשתות איתי בירה בסלון. כשהלכתי לישון הרגשתי בכאב ראש עמום וביום רביעי התעוררתי עם כאב ראש חריף. אולי הייתה זו טעות ללכת לעבודה, לפחות ככה חשתי במשך הנסיעה לשם. מפה לשם משכתי את היום. כאבי ראש אינם שכיחים אצלי מאז שהתחלתי את הטיפולים (VCD), מאז שאני מקפיד לשתות כמויות סבירות של מים כמצוות פרופ' בן יהודה (ע"מ לעזור לכל החומרים לעזוב את הגוף). ובאמת, נראה שההקפדה לשתות המעיטה את כאבי הראש בשנה וחצי האחרונות. ביום חמישי הכאב המשיך. פחות אבל כואב. כשביום שישי בבוקר הבנתי שהכאב לא ממהר לעזוב לגמרי, לקחתי אקמול ושוחחתי עם אישתי שאני חש שיציאה להליכה תשרוף את הרעלים האלה שגורמים לכאב הראש הזה. ככה שהתרוצצתי מסידור אחד למשנהו וידעתי שאני חייב להכניס את הפעילות הגופנית לסדר היום.

הזמנו לחמש וחצי והרגשתי שהשעון דופק לאחור ושאני חייב להגיע כשיר מנטלית לארוח. בשלוש בצהריים יצאתי החוצה מלא אנרגיה לסיבוב. מייד כשיצאתי מהשכונה התחלתי לרוץ.. שאלתי את עצמי אם זה נכון אבל נתתי דרור לרגליי. וככה במשך 8 ק"מ, מאזין למוזיקה, נותן למשבות לרוץ לכל הכיוונים, שילבתי הליכה וריצה. נעזרתי בשעון היד שלי שמודד דופק כדי לשלוט בקצב וגם לדעת מתי ניתן לחזור לעבור מהליכה לריצה. כל כך נהניתי.. הרגשתי כיצד החיוניות חוזרת, האנרגיות עולות, מחשבות על החיים היפים. הרגשתי בריא. למרות שלא רצתי שבועות רבים ומן הסתם גם המשקל וגם הכושר הלקוי לא אפשרו ריצה רצופה לטווחים ארוכים, זה ממש לא היה לי אכפת. ואז ברגע אחד קסום השיר שהתנגן באותו רגע, לומדת לעוף של דנה ברגר, נתן לי להבין שאני לומד לעוף מעל המחלה ושהשיר מדבר עליי ועל המיאלומה שלי: מי מחכה למי באזור הנפשי מי לא קורא למי.. להסתכל אחד לשני בעיניים.. זה כל כך אני!

טוב, אולי לא כל מילות השיר מתאימות למצב, אבל כמה מהן כן, והן הכי התאימו לתחושות באותו רגע והרגשתי בתחושת עילוי שכמותה לא חוויתי הרבה זמן. חזרתי הביתה מבסוט, אצתי להתקלח והתחלתי להכשיר את המנגל לאירוע. היה כיף לא נורמלי ובניגוד לשבת הקודמת הייתי חי ונושם ומוזג ושותה וממנגל ומארח ונהנה. ולא מעט אנשים טרחו לאמר לי שאני נראה נהדר ולכמה מהם הזכרתי שהייתם צריכים לראות אותי בשבת שעברה (וחלק מהם ראו). ולעצמי כל הזמן אמרתי שאסור לי להפסיק עם הדבר של הפעילות הספורטיבית כי זה די מסביר הרבה מהדברים הפחות טובים שקראו לאחרונה. כשקמתי הבוקר נדהמתי שישנתי 8 שעות. זה גם דבר שלא קרה הרבה הרבה זמן!

לא התעקשתי להמשיך ולישון אלא התחלתי לבדי לסדר את הבית משאריות הבלאגן שהשאירה החגיגה של אתמול. רציתי מאוד לצאת אך התיישבתי וסיימתי סוף סוף את הבלוג הקודם, הקפדתי להתפנות לילדים ולאכול צהריים עם המשפחה, ולאחר מכן הקפדתי לישון צהריים מה שלקח בלי עין הרע אל תוך הערב. מפה לשם כשעליתי על בגדי הספורט כבר היה כמעט חצות. העדפתי לא לצאת אלא לשמור כוחות למחר. מבית המרקחת עדיין לא התקשרו לאשר שהתרופה הגיעה ככה שמחר בבוקר אגיע לשם לברר את הדבר. את התרופה אתחיל לקחת ביום שני כך שיש לי גם את מחר להשלים את המטלה הספורטיבית שהוכיחה את חיוניותה בטרם תופעות הלוואי ינסו לשכנע אותי אחרת. וכמו שאמרה לי פרופ' בן יהודה ביום הראשון של ה-VCD: שהפעילות הגופנית תהווה חלק מסל התרופות שלי. שבוע טוב!

 

 

 

אין חנינה

תגובה טובה. הכי טובה מאז ההשתלה. ככה סיכמה פרופ' בן יהודה את מצבי לאחר סקירה של בדיקות הדם שלי.

"הנה גליון ההתנהגות שלי" ציינתי בחיוך כשמסרתי לה את ערימת הדפים המודפסים עם פירוט בדיקות הדם שערכתי לקראת המפגש. זו לא הייתה פגישה ארוכה, אני ציינתי שהסטרואידים משפיעים לרעה על איכות החיים ובעיקר השלב של הנפילה. מצד אחד הליריקה החזירה שיפור מהותי (פחות כאבים ברגליים, יכולת לטפס מדרגות) אם כי הבקרים איטיים יותר עקב העייפות שהיא יוצרת, עד שהיא פגה. ומצד שני הדקסהמטזון על כל תופעותיו. סופי השבוע הופכים להיות בלתי נסבלים ומאוד הייתי מעוניין להרפות בכך. אני מבין שהרבלימיד חשוב אבל אם אפשר לשקול לחסוך ממני את הדקסהמטזון..

בטוח שלא קל לפרופ' בן יהודה עם הדיונים שהיא עורכת עם מטופליה. סביר להניח שמטופלים אחרים מגיעים אם צרות משלהם והיא צריכה לקבל החלטות שבהחלט משפיעים על חייהם ועל איכות חייהם. ככה גם במקרה שלי. יחד עם זאת הנסיון והראייה המערכתית הביאה אותה לתשובה שאיתה פתחתי את הפוסט הנוכחי ולנימוק כדלקמן:

לאור העובדה שניתן לראות את הירידה בערכי ה-FLC והתגובה הטובה שהטיפול הנוכחי משיג, אין שום טעם לשנות את אופן הטיפול בו. נמשיך לעקוב וכשנגיע ליציבות מינימלית יהיה טעם לדבר שוב. גם לי וגם לאישתי זה נשמע הגיוני לגמרי. מצד אחד החדשות הטובות שהירידה ב-FLC מציינת תגובה טובה ולא אחרת (שהרי יכלה להגיד גם: לא מספיק טוב, ציפיתי ליותר..) ומצד שני: המינונים נשארים כמו שהם וצריך להתמודד עם הסטרואידים ותופעות הלוואי הנלוות על כל המשתמע מכך. אין חנינה!

שיתפתי אותה בדרך שבה אני לוקח כעת את הסטרואידים. אם לפני כן לקחתי בחמישי בבוקר ושישי בבוקר (ואז שיא הנפילה ביום ראשון), הרי שעכשיו אני לוקח בשלישי בלילה ורביעי בלילה, הולך לישון כמה שישן (לפחות ישן משהו) ואז הנפילה בשבת; וביום ראשון כבר טוב יותר.

דיברנו על כך שאנסה משהו אחר: לקחת את כל ה-20 מ"ג בפעם אחת. אוי, זו הייתה טעות….!!

לקחתי 10 כדורים (2 מ"ג כ"א) בשלישי בלילה. בחמישי הייתי עצבני אש!  בערב במטבחון בעבודה פגשתי אחד ממנהלי השיווק שסוף סוף איתרתי לשוחח על דבר מה שהרגיז אותי. לצורך העניין אציין שלפני שנים אותו בחור היה עובד שלי, אחרי ההשתלה הרבה לבקר אותי בביתי, ובעוד שאני בחרתי לחזור חזרה משיווק להנדסה, הוא בחר להמשיך מניהול לקוחות לניהול מוצר. ככה שכיום יש לנו אינטרסים מקצועיים שמצריכים הרבה תיאום. כשהתחלתי לדבר על מה שמרגיז אותי התחלתי פשוט לצרוח עליו. משהו מאוד לא אופייני לי. הייתי מודע לסביבה ולבעיה אך כמובן שלא הייתה לי שליטה על עוצמת היציאה.. הוא קצת נבהל ונכנסנו לחדר דיונים שם המשכנו לשוחח כשמדי פעם אני חוזר לצרוח ומרגיש ממש נורא עם זה. הרגשתי את השפעת הדקסה, את ההזעה הדקה, את הפגיעה בריכוז וזה ממש חרה לי. כשיצאתי ראיתי שיש לי שיחות שלא נענו מקולגה שלי. התקשרתי אליו והוא העיר לי כחבר שאני צריך קצת להרגע.. שלא צריך לצרוח ולהתעצבן.. מייד שיתפתי אותו במקור הבעיה (הוא מעודכן היטב במצבי כמו מעטים מאוד בארגון). הוא מייד הבין אבל לי זה שיקף משהו מעבר לידיעה שזה בעייתי. מאוד מאוד הפריע לי. שיתפתי אותו שהשבוע לקחתי מינון כפול ונראה שזה מוציא אותי משליטה בעבודה, מה שטרם קרה עד כה והקפדתי שלא יקרה. לאחר מכן החלטתי והתקשרתי לאותו בחור ע"מ לשתף אותו במצבי. הרגשתי כ"כ רע שגרוני פשוט נחנק. ביקשתי כמה שניות לעצמי כדי לנשום ולהרגע וחשבתי לעצמי שהנה הדקסה ממשיכה לטלטל אותי. שיתפתי אותו בהתגברות המחלה, בצורך בטיפול תרופתי ובהשפעות הסטרואידים. לפני מספר שנים אחד מבני משפחתו חלה וטופל בסטרואידים ככה שהדבר אינו זר לו. ביקשתי שתרבות הויכוח לא תשתנה כשצריך אותה ושאני לא מצפה לאף ויתור בנושאים מקצועיים, אבל התנצלתי על הצורה שבה זה קרה באותו ערב ושזו אינה תרבות השיחה וההדברות שלי. מעבר לכך שהוא הבין לגמרי, שאל אותי למה אם כן אני בכלל צריך את זה.. שהבריאות יותר חשובה מהתפקיד שלקחתי על עצמי. השבתי שלא מעט שואלים ושזו החלטה שקיבלתי על עצמי ושאני שלם איתה.

למחרת חגגנו יומולדת לאישתי.הפתעתי אותה בזר פרחים ענק שעדיין מחזיק מעמד בסלון, אלא שהרגשתי ממש בדעיכה. הסופש היה קשה ביותר בשבילי. הרגשתי סמרטוט, שתופעות הלוואי פשוט מושכות אותי מטה לקרקעית האוקינוס.  יצאנו לאכול עם משפחתה בשבת וכשחזרנו כולנו אלינו הביתה לקפה וקינוחים הרגשתי ממש אפאטי. למדתי לדעת שאישתי נותת עדכון על מצבי גם מבלי שאדע וככה שהמשפחה לא שואלת שאלות אותי (אלא אותה). ככה נוח לי יותר. הרגשתי רע על חוסר היכולת לתקשר אבל לא נאבקתי בזה. מתישהוא נכנעתי לעייפות וצנחתי לישון. הרגשתי הקלה רבה כשאישתי אמרה לי שממש ריחמה עלי לראות אותי מרוח ככה.. וההקלה שחשתי היא לא בגלל הצורך ברחמים (ממש לא!) אלא בהפוגת החשש מתפיסה מוטעית שאני מפגין אדישות/התנשאות כלפי הסביבה.

חלקתי איתה שבזמן שאני מושפע לרעה מהסטרואידים, המחשבות הרעות מתרבות והאופטימיות גם היא בדעיכה. שאני נושא עיניים אל השבוע הקרוב, שבו אהיה ללא תרופה. שנינו הסכמנו שיתכן והמינון הגבוה הרג אותי ושלא אחזור על כך. כפי שכבר כתבתי, לא מפסיקים לנסות לשפר את איכות החיים כתלות בתרופות, אלא שלעיתים מצליחים יותר ולעיתים פחות. קיבלתי החלטה עם עצמי שבשבוע הקרוב שבו אהיה חופשי מהרבלימיד זו ההזדמנות לחזור לפעילות ספורטיבית. האמנתי שזה מאוד יעזור.

והרי בלי אמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה..!