הפוסט הזה כותרתו הייתה אמורה להיות Day 365. אבל החיים דינמיים. החיים דבש..

אתמול לפני שנה, 18 בנובמבר 2014, הייתה השתלת מח העצם שלי, מה שקרוי בעגה הרפואית Day 0 ככה שאתמול למעשה אפשר היה לציין שנה, או בעגה הרפואית Day 365. לא, לא קפצתי למשביר לבצע קניות חגיגיות, ולא רק כי הכרטיס Club 365 שלי כבר מזמן לא בתוקף. בשביל ההרגשה הטובה הגעתי אתמול מכופתר ומסודר לעבודה ומי ששאל מה פשר ההופעה החגיגית טענתי שזה לרגל אישור לביצוע של פרויקט חדש שלי שאושר יום קודם.

אחד האיסורים לאחר ההשתלה הינו אכילת דבש. אם אישתי הייתה עדיין ערה בשעות הקטנות האלה הייתי שואל למה (אני אף פעם לא זוכר). הסיבה העקיפה היא שגם לתינוקות אסור לאכול דבש בשנה הראשונה, משהו שקשור למערכת החיסונית + מערכת העיכול. אני מזכיר שבהשתלה מערכת החיסון ‘מתאפסת’ והיא פגיעה כמו זו של רך נולד – ומשום כך עוברים חיסונים מחדש בדומה למה שעובר תינוק בן יומו. גם ג’ארו דופילוס נאסר עליי ליטול בשנה הראשונה. גם זה קשור לכך שהמלפלן פגע במערכת העיכול ואסור להביא אותה במגע עם החומרים האלה. שיהיה.

היום פתחתי את היום בביקורי השבועי אצל איזאבל. תמיד אני יוצא משם עם תובנה מסוימת וזה סבבה לאור העובדה שאם אמ”ן עוזרת לי במימון חזרתי לשגרת חיים נורמלית אז לפחות שנצא מרוצים שהנה יש החזר על ההשקעה. לדעתי יש. משם הייתי אמור להגיע לארוחת צהריים עם אחד החברים לדרך אך מאחר והייתה זו שעת טרום צהריים היה לו רעיון קסום: בוא נפגש בנמל, נקשקש כשאנחנו מביטים על הים. זה היה רעיון כביר כי בדרכי אל איזאבל אני תמיד נוסע דרך יפו וצפונה (כמצוות ה-waze) וכשאני רואה את הים הכחול מבצבץ לשמאלי עם קו האופק הישר – תמיד נשימתי נעתקת ואני נאנח קלות שכאלה הזדמנויות יש כל כך מעט (כאילו ש.. אבל הרעיון ברור). הייתי באמת חמש דקות משם ככה שהיה זמן להגיע, להחנות, להסתובב ולפקוד פעם ראשונה את שוק האיכרים מבפנים ואז לגלות שידידי כבר הגיע, התמקם, התיישב וממתין לי מחויך ונינוח בכורסא שבחזית “יוליה” עם נוף משקיף לים התיכון.

איזה כיף של בוקר. מעבר לדא והא ושיחות על כל מה שלא קשור למיאלומה ברור שכששני חברים לדרך נפגשים יש הרבה מה לשתף אודות כל מה שמסביב כולל ההזדמנות שנוצרה לנו לחוות את החיים מנקודת המבט הנוכחית. החלטנו להתפנק עם מוזלי וכשהגיע הדבש ביקשתי סילאן כי.. דבש אסור.

סילאן לא הגיע כי לטענת המלצר נגמר אז בתור פיצוי הביאו.. עוד דבש. הבטתי בשני סוגי הדבש שלפניי בהשתוממות ולפתע הארה: עשיתי חישוב בראש שאסור לי דבש בשנה הראשונה שבעצם הסתיימה אתמול (אחרת למה לזכור את זה) ובחגיגיות של מנצח רוקנתי את צלוחית דבש ההדרים אל תוך קערת המוזלי וחגגתי את Day 366. כשהייתי במסעדה מדהימה באריזונה לפני שבועיים שאלו אותנו אם אנחנו חוגגים יומולדת או משהו מיוחד ואני השבתי שבוודאי – שכל יום הוא יום מיוחד. וגם בשיחה עם איזאבל כמו בשיחה ביוליה מול הים הסכמנו שמאז Day 0 אנו נוטים להעריך את הדברים הטובים שקורים לנו ולהעצים את החוויה. לשבת מול הים למשל. וגם עכשיו כשאני כותב את זה ובאמת גם מרגיש ככה אני חושב לעצמי שלא צריך להשתבלל ולאפסן את התחושה הזו בתוך קופסא (אם מתוך עין רעה, אולי?!) ופשוט לתת לזה לחלחל לתוך העצמות ואולי אפילו ממש לתוך מח העצם. בסוף אולי נטביע עם זה כמה תאי פלסמה.

חזרתי הביתה בשעה סבירה ע”מ לאפשר לאשתי לצאת לעיסוקיה ולקחתי כמה ישיבות טלפוניות לפני שהעליתי את שני הקטנים למיטה. הם ביקשו “חידון של לפני השינה” שבד”כ נע בין ערי בירה לחוויות מטיולים אז היום גיוונתי והתחלתי עם “ארץ עיר” בע”פ כשהמיקוד הוא ארץ עיר כפשוטו (תן לי ארץ או עיר ב… ס’) ואח”כ ביקשתי שנקשיב לשיר “עין גדי” של אריק איינשטיין שהתנגן לי בראש (לא בעיה – הכל זמין ביוטיוב שבסמרטפון) ולקראת סוף השיר כדי שלא יאבדו סבלנות עברתי ל”סן פרנסיסקו על המים” מבקש שיחפשו את הקשר בין השיר לכדורסל. כדי לפענח את החידה הראיתי להם בויקיפדיה מי הם ד”ר ג’יי וכרים עבדול ג’אבר, זה שנוגע בשמיים. לפתע שמעתי את אישתי חוזרת וידעתי שאני הולך לקבל על הראש שהם עדיין ערים בשעה הזו.. (והמשחק של מכבי בכלל התחיל). עכשיו קיבלתי על הראש לא רק שהם עדיין ערים אלא גם מהבן הצעיר עדו שהחידון היה קצר מדיי.. איזה אבא אני. לפחות התנדבתי ביום ראשון להיות הורה מלווה בטיול של הכיתה. שבת שלום.

יום שבת, 14 בנובמבר 2015.

בשביל טיפוס נוסטלגי כמוני היום הוא יום מיוחד – היום לפני 30 שנה התגייסתי. ואיזה מזל שיש לנו צבא, שפתח בפניי את דלתות החיים, נתן המון כלים וחוויות.. מנער שפחד להתגייס וסלד מהצבא ובצ’יכון שגדלתי בו להגיע לתיכון היה הישג ובכלל להתגייס ועוד לקרבי.. אז הראש שלי היה מנופח ברגשות שליליים כלפי הצבא. וכדי להתכונן לשירות: לחשוב ששבועיים לפני כן בכלל עשיתי את הדרך מטבריה לצפת ברגל, לבד (כן, מי ששאלתי אותו חשב שאני משוגע ולא העז להצטרף – אך כידוע המעז מנצח – תראו איזה דבר נפלא פאולה עשתה לפני עשר שנים – העזה וניצחה!). בדרך הלכתי לאיבוד כי אפילו המפה שלי לא הייתה מעודכנת ובמקום להגיע לצפת דרך נחל עמוד עצרו אותי אחרי שפילסתי דרך מבעד הגדרות של מחנה עמיעד. כשהבינו שאני בסוג של הכנה לצה”ל חייכו והסיעו אותי לתחנה הקרובה. ככה נגמר המסע. אז יום למחרת הגיוס חזרתי הביתה וכשנתתי לנהג האוטובוס כרטיסיית נוער כתומה הוא חשב שאני מסתלבט אבל אפילו לא מלאו לי 18. משם החלה טירונות במתקן אדם ואני עם חושי ההשרדות התנדבתי לשמור ביום ההולדת שלי, שבועיים לאחר מכן, ע”מ לישון תוך כדי. באמצע הלילה שמעתי קולות – צנחנים חזרו ממסע של 42 ק”מ בשירה “שיפתח עלי שיפתח”. זה גרם לי לזעזוע חיובי. עד סוף הטירונות החלטתי שקרבי זה הכי בשבילי אבל זה לקח זמן להשיג את המטרה.

כזה אני, פריק של תאריכים. ביום שני הקרוב, ה-16 לנובמבר, יערך כנס מיאלומה בתל השומר אליו אני מתעתד להגיע. ביום זה ימלאו 5 שנים למקום העבודה שלי, אבל יתרה מזאת – שנה לאשפוז להשתלה. ביום רביעי זה כבר שנה ל-Day 0. יום הולדת שנה למערכת החיסונית המאופסת שלי.

שמחתי מאוד לקבל את התגובות לפוסט האחרון שלי. במיוחד של אורנה שמצאה את הבמה לשתף. את התגובה קראתי מספר פעמים ומתוך התגובה למדתי את המקור ליובש המתמשך בפה שלי – אותו אני חש גם בכתיבת שורות אלה, את חוסר התאבון, מתנחם נחמת פורתא בכך שאני מקבל “רק” 20 מ”ג דקסה בשבוע (ולא 40..) אך לך תדע מה ילד המחר.

תגובתה הקצרה והחכמה של שני מעניינת אף היא ומשלימה את מה ששיתפה אורנה. אם החברים לדרך יכולים להבין האחד את השני עם מכנה משותף אחד ברור, הרי ששני היא היוצא מהכלל הכי מקסים שיש: עם יכולת הקשבה ועידוד יוצאי דופן. ואם נשווה את סיפורנו להארי פוטר, הרי ששני היא הנסיכה חצוית הדם 🙂

אחרי כתיבת שורות אלה פרשתי בנסיון לישון אך מעבר למנוחה לא הייתה שינה. הרהרתי שוב בתגובתה המעניינת של אורנה וחשבתי לעצמי שעוצמתם של הקשיים תלויה ביכולת לנהל אותם וככל שניטיב לנהל אותם כך נקבל שליטה על איכות חיינו, ואם איכות חיים השגנו – דיינו.. שבוע שקט לכולנו.

את הפוסט הזה ישבתי לכתוב ב-17 לספטמבר. בזמן הסבב הראשון של הרבלימיד והדקסה. היה לי בראש כל כך הרבה מה לכתוב וכל שיצא הוא טיוטה שמציינת את המפלצת עם ארבע העיניים שמתחבאת בתוך הדקסה: עייפות, עצבנות, עצירות, עלייה במשקל. סוג של הערה שתנחה אותי על מה לכתוב.

וכאן זה נעצר. מאז נשבע לכולם שכתבתי אין ספור פוסטים. אבל הכל בראש. עד היום, עד עכשיו, בשיא העירנות בגלל הדקסה. איזה כיף לכתוב על אמת!