הנה סיימתי לכתוב את הפוסט הקודם ומייד מתקדם לפוסט הבא. משני טעמים: האחד לסיים את הטרילוגיה. והאחר: מאחר ונכנסנו אל ה-11 למאי. יום השנה השלישי לפרישה לאובדן כושר עבודה. כותב וטיפה מצטמרר כלא מאמין.

היום בתאריך זה לפני שלוש שנים הרופא התעסוקתי החליט שמספיק – אני צריך לפרוש. את הפרטים גוללתי בפוסט בשם “השנה השביעית“. והנה בעוד חמישה ימים אני מציין עשר שנים מאז אבחון המיאלומה.

אך תחילה אני משתוקק לגולל את הסיפור השלישי שיש בו גם סוג של מוסר השכל שקורא לשמור על צניעות ולא לחיות בסרט שכן החיים אינם כאלה.

מקרה ג’: עלוקה 97

בחיל ההנדסה יש מספר סוגי מטענים תקניים שניתן איתם ליזום הנחת מטען חבלה כגורם התקפה. אחד מהם נקרא “עלוקה 97”. מוזר. חיפשתי בגוגל תמונה להמחיש ולא מצאתי (יתכן ויצאה משירות) ועל כן אשתדל לתאר במספר מילים:

העלוקה 97 היא למעשה פלטה מתכתית מלבנית כשבשני צידיה שני מגנטים חזקים. במרכזה היא מצופה בסקוטש חלק אליה ניתן להצמיד לבנת חבלה שגם היא עטופה בסקוטש נצמד. כששני הסקוטשים נצמדים מקבלים שהלבנה מוצמדת אל העלוקה. את העלוקה עצמה ניתן להצמיד באמצעות המגנט למשטח מתכתי מגנטי (למשל רכב). אציין שקיימת גם אפשרות להצמיד את העלוקה למשטח עץ באמצעות דוקרנים מגנטיים (שנצמדים למגנט העלוקה מצד אחד ולמשטח העץ מצד שני) אך לא אפרט על מנת למקד את הסיפור ביכולת של העלוקה להצמד כמגנט.

תמיד התרשמתי מהמטען ופיללתי שיום יבוא ואוכל להשתמש בו. אחד כזה היה תמיד אצלי בערכת החבלה.

ואכן היום הזה קרה.

בזמנו בקרבת מחנה נפאח שכן מחנה סינדיאנה שבו שכנה דרך קבע פלוגת צמ”פ של אחד מגדודי השריון. אהבתי את המקום ואת האנשים והייתי שם בן בית. באחד מביקוריי, המ”פ מספר לי שיש נפל של פגז 155 מ”מ לא רחוק משם ואם מתאים שניסע יחד לטפל בו. כמובן שמייד הסכמתי. נפל של פגז 155 מ”מ אומר פיצוץ גדול והדליק אותי גם שמאחר והראש מתכתי יהיה ניתן להצמיד אליו את העלוקה!

חזרתי עם תיק החבלה. עלינו על הג’יפ והגענו למקום. פעלנו מעט בשובבות. מאחר והמקום כשטח אש היה מוקצה לאחת היחידות לא ביקשנו אישור להשתמש בו. אותו מ”פ ידע היכן מיקום הכח ושזה בטוח לפוצץ את הנפל שנמצא מרחק רב מהכוחות. אך יתירה מכך, המקום הסתבר היה באותה העת שטח אש פעיל מאוד – יורים לכיווננו! לא התרגשנו. ידענו שזאת אש מקלעים מטנקים שנמצאים רחוק ככה שאפשר בבטחה ליזום ולפוצץ את הנפל. מטורפים משהו. אני טומן בחול את ראשי עם הידיעה שאתה נמצא בקו אש המקלעים וניגש להתרכז במשימה.

מתוך תיק החבלה שלי הוצאתי את העלוקה. הרגשתי כמו בסרט. הסרתי את הלוחיות שמכילות את המסמרים (שנותנים את האופציה להצמיד את המטען למשטח עץ) ככה שהמגנט נצמד יפה וחזק את הנפל עצמו. אושר גדול. הצמדתי לבנה של חצי קילו מכוסה בסקוטש אל העלוקה. יזמתי.. הדלקתי את פתיל ההשהייה, קפצנו אל הג’יפ ונמלטנו משם. נהנה מדהירת הג’יפ בשטח, מתכסה כולי בפודרת האבק שהשאירו הטנקים לאורך הזמן, מהרהר בכך שהרבה יותר פשוט לנסוע בג’יפ מאשר לעשות זאת בריצה כפי שאני רגיל לעשות בימים בתיקונם.

הגענו עם הג’יפ למקום שבו ניתן להמתין ולחזות באירוע. כבר היה קרוב לשקיעה כשלפתע עמוד אש אדיר התרומם ומספר שניות לאחר רעש מחריד של פיצוץ. כל כך מרשים עד שקל היה להקשיב שהכוחות שעסקו באימונים מייד הפסיקו את הירי באש המקלעים שנשמע למרחוק כי ודאי לא הבינו מאיין הפיצוץ הזה הגיע. בטח לא ידעו שיש כאן שני שובבים שמשחקים באש. תרתי משמע.

חזרנו לסינדיאנה מדושני עונג ונפרדנו לשלום.

התחקיר וההבנה

לי הייתה נטייה טבעית לחקור כל מקרה, כל התנהלות ובכך להשתפר לפעמים הבאות. עיסוק בחומרי נפץ מחייב תכנון, דיוק, משמעת עצמית ולמידה.

כשהלכתי לישון באותו הלילה פתאום התחוור לי שעשיתי טעות איומה! השימוש בעלוקה היא טעות איומה שעשויה הייתה לעלות לי בחיי, בחיינו.

בכדי להבין את גודל הטעות צריך להבין תחילה מהו נפל: זהו קליע שלא התפוצץ, שלא מילא את ייעודו. ומדוע? משהו בפעולה שלו לא פעל בצורה תקינה. בראשו של כל פגז תותחים קיים מרעום שיש בו גם הגנות מפני הפעלה שלא בזמן הנכון וגם מערכת מכנית שדואגת לדרוך אותו בעת היציאה מהקנה בזמן הירי, לחמש אותו ולהפעיל. ההפעלה היא בין אם בפגיעה ישירה, בין אם בפקיעת שעון טיימר ובין אם בגובה מסוים (מרעום שיש לו מנגנון קרבה).

כל העניין הוא שמשהו שהשתבש גרם לו להיות נפל ואת הנפל יש להשמיד במקום ולא להזיז מחשש שאותו גורם שתקע את פעולתו, יתעורר חלילה לחיים. ומאחר והמרעום חלקיו מתכתיים – השימוש במגנט זה הדבר האחרון שהיה צריך לעשות. חלילה והמגנט היה גורם להפרת האיזון של חלקי המרעום לכדי מיצוי פעולתו.

הייתי מזועזע. אני לא זוכר האם גם אז מהשוק הייתי כה נסער שלא הייתי מסוגל להרדם (כמו בתיאור של מקרה א’). אבל אני כן זוכר שלאחר מכן פעלתי לעדכן את הפקודות ככה שאסור להשתמש במטען עלוקה או בכלל במגנט מכל סוג שהוא בעת סילוק פצצות. הרצון הזה לפעול “כמו בסרט” יכלה לעלות לי בחיי ועל כן מעט צניעות הייתה מתבקשת פה.

אחרית

בכך גוללתי בשלושת הפוסטים האחרונים מעט מן החוויות שפקדו אותי בזמן השירות המרתק ברמת הגולן. זה החל אני מזכיר בילד שנלקח ממקלט (בבית הוריי) למקלט (בבית סבתי) במהלך מלחמת יום הכיפורים, מביט אל הגולן וחוזה במראות המלחמה, בכדורי האש ומחליט בליבו שיום אחד הוא יהיה גם חלק מזה. זה הצליח גם הודות לאירוע טרגי של פטירתו של חבר שהחלפתי בתפקיד ומשם לקחתי ומינפתי תוך כניסה לשטחים אפורים רבים.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בליל אמש. מאז עברה כמעט יממה שבמהלכה נפלה רקטה ברחובות וגבתה חיים של אדם. היה זה גם יום עמוס בקו התמיכה עם שיחות מדהימות שמצדיקות כל רגע במאמץ המתמשך הזה למשוך חברים לדרך למקום טוב יותר. מאחל לכולנו סוף שבוע שקט.

אמש התחלתי לכתוב על חוויות מכוננות בתוקף תפקידי המשולב כבוחן התחמושת וכהחבלן הראשי (האוגדתי) של רמת הגולן. זהו תפקיד אותו הצלחתי לספח באופן חוקי תוך ניצול שטח אפור בפקודות קחש”ר ופקודות קהנ”ר (קצין חימוש ראשי וקצין הנדסה ראשי, בהתאמה).

הקדמה ועדכון מיאלומה

אך עדכון קטן מגזרת המיאלומה: לילה לבן עבר על כוחותינו. הפוסט הקודם לקח הרבה יותר זמן שמציפיתי. רצון לישון לא היה. זאת לעומת כעת שאני די משרבט על המקלדת מתוך שאיפה לגולל את אחד הסיפורים ההזויים. אציין שחלק מהפרטים אאלץ להסוות מחשש שגילוי פרטים על דיוקם עלול חלילה לחקות את המקרה. מבחינתי זה מעט פוגם בפיקנטיות של הארוע אך מקווה שגם מה שאשתף ימחיש את המימד של הדרמה, דרמה קומית במקרה זה, של האירוע.

אז היה אמש לילה לבן מאחר שגיליתי שיש משחק פלייאוף בין הלייקרס לבין GSW האלופה הנוכחית. ניקרתי קצת אך היה בוקר מלא פעילות. זה החל בעיסוי על הבוקר. אם כי קדמה לכך מנה נוספת של דקסה על הבוקר עם כל שאר הטופינים. המשיך לביקור אצל רופא השיניים שבמקום עקירה נאמר שניתן להציל את השן. אולי להציל כן אבל להעביר הרבה כסף על שום הפעולות המורכבות. אך אני עדיין מעדיף להציל אותה מלעקור אותה. בצהריים עשיתי לילדים על האש על המנגל בחצר. מפגש הורים בבית הספר. בגלל הדקסה מחר יהיה שמח.

בינתיים אני כאן לגולל סיפור מספר 2 בטרילוגיית חוויות הנפץ מהשירות הצבאי אודות נסיון חבלה מכוונת בנמ”ת רוויה (שאיננה כבר קיימת).

מקרה ב’: נמ”ת (נקודת תחמושת) רווייה

בעת שירותי ברמת הגולן בשלהי שנות השמונים ותחילת התשעים היו מפוזרים מספר נקודות תחמושת (נמת”ים) שבהם תחמושת בקרבת היחידות לשעת חירום ולשגרה. מספר יפה של חיילים שמרו יום ולילה ומפקד דאג הן לאבטחה, הן למזון והן לאחזקה.

כשאני הגעתי לרמת הגולן ביקשתי לבצע ביקורות מעמיקות בכל הנמ”תים ע”מ להעלות את הכשירות ולוודא שכל תחמושת מנופקת הינה באיכות גבוהה ומובטחת לשימוש מיידי. אציין שבכובע האחר שלי (כחבלן) השתמשתי על מנת להשמיד כל תחמושת שנמצאה פגומה ומסוכנת להובלה. כשהגיע תורה של נמ”ת רוויה (שאיננה קיימת עוד כאמור) לביקורת ומאחר ומדובר במקום גדול שאינו מתאים לביקורת של אדם יחיד, הסתייעתי במשלוח של חניכים בהשתלמות של קורס בוחני תחמושת. השנה 89 או 90. הגענו במהירות יחסית ממחנה נפאח גם הודות לחייל בשם אלכס שהגיע עם רכב של אביו מהבית. פריווילגיה באותם הימים. היתר הגיעו עם הסעה. כבוד לפז”ם.

הלם!

תוך כדי עבודה אני נחרד לראות שבתוך משטחי תחמושת מתחבא רימון זרחן (עשן מתפוצץ קראו לו) מוצמד ללא נצרה! מישהו עשה עבודה, הטמין בין העירומים ושלף את הנצרה! ביצים גדולות – היה לו מזל שזה לא התפוצץ במקום. אך מאידך – תזוזה קטנה ותוך פחות מ-5 שניות הנמ”ת כולו עולה באוויר. ממש פעילות חבלנית עוינת ולא משנה כלל מי היוזם.

לאחר תכנון פעולה שלפתי את הרימון ביתר זהירות ובהמון נחישות כשאני לוחץ בחוזקה את המנוף אל הרימון בכדי למנוע שחרור ונקירה כשאני לא רוצה לדמיין את התוצאה.

בקרבת מקום נמצא שטח אש 120 צפון – אמש הזכרתי את שטח אש 120 דרום – זה החלק הצפוני שלו. טופוגרפית אציין שמתישהו לאורכו עובר ציר הנפט. בכל אופן ידעתי שזה המקום הנכון להפטר מהצרה. אך לשם כך יש להגיע בבטחה עם רימון ללא נצרה שאני מחזיק בידי.

אלכם המושיע

טוב, אלכס היה שם לא כל כך על תקן מושיע אלא יותר כצייתן. פקדתי עליו שכעת נוסעים יחדיו ברכב של אביו כקילומטר, אולי קילומטר וקצת לשטח האש. דיווחתי בקשר וקיבלתי את כל האישורים להגיע לשם ולטפל באירוע.

נכנסנו לרכב ואני מחזיק את הרימון עם המנוף חזק בידי. גם מבקש שיסע לא מאוד מהר כדי שחלילה מהטלטלות לא ישתחרר משהו או לא יפול לי מהיד והלך עלינו. מאידך אומר שאם משהו כזה כן קורה לתת דהרה מהירה כמה שיותר… הזוי.

יצאנו לדרך. לא אשכח. אני מחזיק בחוזקה את הרימון עם היד מחוץ לחלון. אני חושב שגם היינו יותר משניים בתוך הרכב אבל לא באמת זוכר. אני הייתי משועשע מהמקרה אך בטוח שאם אבא של אלכס היה שם – הוא היה הרבה פחות.

הגענו לכניסה לשטח האש שהיה בזמנו ממול הכניסה לגדוד 74. פה אני מנסה לחשוב כיצד סיימתי את האירוע.. האם פשוט השלחתי אותו כמו בכל זריקת רימון. או מאידך באמצעות איזולירבנד ליפפתי היטב את המנוף ואז באמצעות חומר נפץ העפתי גבוה באוויר על מנת להנות מהחיזיון של הפעלה באוויר. אני זוכר אירוע כזה אבל לא בטוח שזה היה אז.

לימים פגשתי את אלכס כששרת בתע”ש נצרת. הוא המשיך גם לשירות קבע. אני חושב שגם העליתי את הסיפור ואת הדרישה ההזויה להשתמש ברכב של אביו כדי לפנות את הרימון. נראה שהוא נותר משועשע מהמקרה.

עוד לילה מואר בתחילתו של המחזור ה-101 של הרבלימיד. זהו אולי גם מחזור הרבלימיד האחרון. זאת מאחר והסכמתי להפצרות הרופאה לנסות את הלנלידומיד של טבע כבר מהמחזור הבא. לקחתי קלונקס קטן וממתין שיעצמו קצת העיניים. בינתיים החלטתי להרחיב על מה שהסעיר לי את הנפש וזרק אותי יותר משלושים שנה אחורה. הכל הודות לביקור בבית הספר להכשרת חבלנים במשטרת ישראל.

התרגשתי מאוד להצטרף אתמול לסיור עם חבורה מיוחדת מאוד, כשמפכ”ל לשעבר הוא חלק ממנה. הסיור היה בבית הספר לחבלנים שבמכללה הארצית לשוטרים שליד בית שמש. קיבל אותנו וליווה אותנו החבלן הראשי של המשטרה, איש מרשים בדרגת ניצב משנה. הוא תאר תחילה את המבנה של מערך החבלה של המשטרה, תהליך ההכשרה וההתמודדות של החבלנים. ולאחר מכן בתצוגה מרשימה עם הציוד והטכנולוגיות שעומדות לזכות החבלן בבואו לטפל בכל משימה. תוך כדי גם הוכנסנו לכיתת הלימוד של חניכי קורס החבלה שעוברים מספר חודשים של הכשרה.

ולאורך כל הסיור הזה אני מרגיש איך שאני נזרק רחוק אחורה לפרקים מדהימים משירותי הצבאי. עת כיהנתי אני כחבלן הראשי של אוגדת רמת הגולן. מוטיבציה, ידע וגם מזל כרוכים אלה באלה. נשימתי נעתקה מהתרגשות. בין אם מהתכנים שהועברו. מזה שלעיתים איבדתי ריכוז כי באמת זה שלף מנבכי מוחי אירוע כזה או אחר. ובין אם המחשבות עצמן שרצו בראשי תוך כדי וגם אחרי. וכבר בדרך הביתה ידעתי שאני חייב לכתוב על זה.

כשאני בוחר על מה לכתוב כדי להמחיש את עוצמת החוויה, אני גם רוצה להעביר מסר: אחריות אישית וגם הצורך בצניעות. בשניהם אני חושב בחיי הבוגרים שלקחתי את הדברים אל הקצה – אולי דווקא לצד השני. אלת המזל היא זו ששיחקה לצידי וגרמה לי לעיתים להבין כבר באותו הלילה שהגיע לאחר האירוע ש..וואללה, היה לי מזל מהסרטים. ואולי סרטים הם לעיתים מקור הבעיה. ליטראלי. התיאור של מקרה ג’ ממחיש את זה.

להלן המקרה הראשון כרונולוגית מתוך השלושה. כזה שלא יכולתי לישון אולי שני לילות לאחריו. שבו גם המצאתי לעצמי את המושג “שטח אפור” שמייד ארחיב ושמשרת אותי מאז במהלך חיי.

מקרה א’: 150 ק”ג של שקט

בצמוד לחטיבה 188 ולגדוד 53 שצמוד אליה קיים שטח אש שנקרא 120 דרום. אל שטח האש הזה בתוך “פיתה סורית” (מבנה של מערום סלעים ספק מרובע ספק עגול, עם פתח כניסה שמאפשר הכנסת כוחות שריון לתוכו) ריכזתי כמות גדולה של תחמושת להשמדה. היו שם המון פגזי טנקים שאסור לשנע. למשל כאלה שמעכו שרשראות טנקים בנסיעה. למשל קליעי טנקים שמסיבה שונה נפגמו עד כדי שנשלפו מהתרמיל, מה שהפך אותם מסוכנים. ועוד ועוד. נוסיף לזה חומרי נפץ שונים שהנחתי: לבנות חבלה, אצבעות חבלה ומאיצים. באופן שאת כולם חיברתי כמו ברשת חשמלית בפתיל לבן (שנקרא פתיל רועם). לידע כללי: בתוך הפתיל הרועם במקום חוט תייל יש מילוי של חומר נפץ. כך שגל הנפץ מועבר בצורה ודאית וכל העסק מופעל בבת אחת. את כל העסק הזה מפעיל נַפַּץ קטן אחד שאליו חיברתי תייל שחור שנקרא פתיל השהייה. הוא מרגע ההדלקה בוער במהירות 1 ס”מ לשנייה עד לרגע שהוא מגיע אל הנַפַּץ שמתפוצץ ויוזם את כל המערכת.

סך חומר הנפץ נטו (ללא משקל המתכת של הפגזים למשל) היה מעל 100 ק”ג. זה היה משקל המקסימום שלי היה מותר ליזום בפעולה אחת. לזכרוני היתה כמות מרשימה – 150 ק”ג בקירוב כמספר וככמות שעוזרת לי להרשים את עצמי. ולכן גם שמרתי על מרחק בטחון רב בתוך השטח.

נתתי לעצמי מרווח בטחון של כחמש דקות אולי להתרחק בריצה מהשטח. זאת אומרת שפתיל ההשהייה אורכו היה שלוש מטר. לפחות.

יזימת המטען

הרגע הכי קריטי בפעולה הוא של הידוק פתיל ההשהייה בתוך הֲנַפַּץ. ותמיד נשימתי הייתה נעתקת בעת שימוש בצבת החבלנים המיוחד – שאני שומר כקמע עד היום – שתפקידו העיקרי לחיצה מהדקת של הנפץ את הפתיל על מנת לוודא שכתוצאה מהתרופפות או מתהליך הבעירה הוא לא ישלף החוצה.

..כותב כשבראשי הפוסט טראומה מהדהדת מהארוע הזה ולא רק זה.. בין אם של הידוק הנַפַּץ הנשנה כמעט בכל אירוע שכפי שתארתי גרם למתח רב רגעי ולהעתקת נשימתי ובין אם מה שתכף אספר.

מדליק ובורח. תחילה יוצא מהפיתה, בסיבוב אל שביל הטנקים, שם פעמיי בריצה עם תיק החבלה בחזרה אל הגדוד. אוי, איזה כושר אדיר פיתחתי אז. לימים הרץ המהיר ברמת הגולן. היו ימים  🙂

מגיע בחזרה אל אחת הפלוגות, זו שצופה אל השטח. אני וכל החבר’ה ממתינים. ושקט. כלום לא קורה.

למיטב זכרוני הנוהל אומר שאם אין פיצוץ יש להמתין פי 3 מהזמן המתוכנן לפני שניתן להתקרב. כלומר רבע שעה. אני המתנתי יותר. בפלוגת ההספקה של החטיבה, הפלה”ס, ששכן בקרבת מקום (והבנתי שכבר הרבה שנים אינו קיים עוד שם ורק מסיבה זו מפרט) כיהן כמפקד היחידה הקטנה אזרח עובד צה”ל לא צעיר אך מאוד נמרץ שאיתו התיידדתי, מאוד חיבבתי ושתמיד נראה לי המבוגר האחראי. שיתפתי איתו הארוע וזה המליץ לקרוא מייד ליחס”פ (יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה) ולא להעז לחזור לשם. אך טענתי שיש לי אחריות מלאה על הנושא, שזה לא הוגן לסכן אחרים וכל מה שצריך זה לחזור וליזום מחדש בנַפַּץ ופתיל השהייה חלופיים ולברוח משם.

בחזרה אל המטען

לאחר 45 דקות של שקט לא צפוי מהשטח קיבלתי החלטה, שמתי את התרמיל על הגב ויצאתי לשם. במטרים הראשונים הייתי בדריכות של אם משהו קורא לקפוץ ולהסתתר באיזה תעלת נ”ט צדדית. ככל שהתקרבתי זה כבר פחות רלוונטי. ברגע מסוים הבנתי שאני בתוך מה שהגדרתי “השטח האפור” שגם אם אני לא פיזית ממש ליד המערום שהרי אם כרגע זה קורה אז מהעוצמה לא ישאר ממני זכר! זה גרם לי להרגע ולהמשיך לשם כי באמת לא משנה כבר כמה קרוב אני נמצא. כותב וחושב על זה, וטיפה חוזר לשם, וצמרמורת קלה עוברת בגופי. אני חושב שעל הפיתה הסורית טיפסתי. ואולי הגעתי מסביב?! הזכרון קצת מתנגש עם ההגיון ומרחק הזמן מעט מטשטש את הקביעה של מה היה נכון כאן. אני כותב ומתרגש ולא ממש זוכר. אבל לעולם לא אשכח את הרגע כשהתקרבתי וראיתי את פתיל ההשהייה הארוך שרוף כולו עד הנפץ. מה שאוֹמֵר שאם הפתיל התעצל עד עכשיו אז זה אולי קורה הרגע.. וזה כל כך הבהיל אותי שפשוט נשכבתי על הרצפה. עצמתי עיניים ואמרתי: הרגע!

יזימה שנייה

זמן קצר לאחר מכן עברתי לפעולה: פורס פתיל באורך מתאים, נַפַּץ מקופסת הנפצים, כורך באיזולירבנד למטען הענק לאחד הפתילים הרועמים הלבנים במקום קצת שונה בכדי לא להזיז שום דבר. מדליק ובורח. מה זה בורח.. נס על נפשי.

מספר דקות לאחר מכן פיצוץ עז החריד את האזור. כל כך החריד שמפקד הפלה”ס עלה על מלגזה מכנית ובפול גז הגיע למקום, חרד למצבי.

לפחות שני לילות לא עצמתי עין, החוויה של מה שלקחתי איתי מתוך בחירה שלי ורק שלי מהדהדת עמוק, הזמן בו שהיתי “בשטח האפור”, הרגע בו ראיתי את הפתיל השחור שרוף אל תוך הנפץ.

צה”ל הוא לא זה שפקד עליי לעסוק בתפקיד הזה. זה היה הגשמת חלום. חודשים רבים של בקשות, תחינות והפעלת לחץ על כל מי שאפשר להגיע ולשרת שם; הרצון להחליף התפקיד את דוד הרוש ז”ל ששרת בתפקיד בוחן התחמושת האוגדתי לפניי ונהרג בטרם עת. פטירתו איפשרה לי להגשים את החלום, לנצל שטח אפור ולכהן גם כחבלן אוגדתי, נושא הרחבתי בפוסט קדום  “היום המאושר ביותר“. זאת הייתה הבחירה שלי ואני כל כך שלם איתה ומודה לבורא עולם שהעניק לי את האומץ, את ההזדמנות ואת המוטיבציה.

לעיתים כשקשה לי ההתמודדות עם המיאלומה (ולמי אין רגעים כאלה) אני חוזר אל אותם רגעים כמו אלה של לקיחת אחריות לפתור בעיות קשות.

השטח האפור בחיי הבוגרים

מאז בחיי נקלעתי לא מעט לשטחים אפורים, כאלה שאינם מוגדרים – למשל בתחומי אחריות במקום העבודה, בין בעלי תפקידים. כאלה שלא ידעו על קיומם גם אם תמיד היו שם עד שזיהו אותם, או שטח שאף אחד לא רצה להיות בו. אני חושב שלאורך הקריירה הייתי טוב בלזהות שטחים כאלה ולהכנס אליהם ולהרחיב את היריעה והשליטה. אני גם חושב שהתפקיד האחרון שלי באינטל היה להכנס לתוך שטח אפור שאף אחד לא רצה אותו אצלו בממלכה, לקחת בעלות, לקבוע יעדים ולהפוך אותו להצלחה.

בכנס ה-MPE לפני למעלה משבוע היו יומיים של דיונים של דירקטוריון הארגון, שאני חלק ממנו. שם דנו בסמכויות של הצוות שלנו כדירקטוריון לעומת זה של הצוות הניהולי. הסכמנו שתמיד יש שטח אפור ואין קו מובהק של “עשה” ו-“אל תעשה” והתנהלות נכונה היא לגלות רגישות בכל פעם שמזהים כניסה לתוך השטח.

מאוחר.. כמעט ארבע בבוקר והקלונקס לא הביא את הבשורה. מזמן לא כתבתי פוסט שכה התרגשתי תוך כדי כתיבתו. אולי כן, רק שהפעם אני גם מודה וגם גאה – והנה גם אחרי כל כך הרבה שנים חזרה לאותם אירועים מדירים שינה. אך זה גם אומר שהפוסט יצא ארוך מדי ויתר הסיפורים יחכו לזמן קרוב אחר. לילה טוב.

הים בשעה טובה התחלתי את המחזור ה-100 של הרבלימיד במינון 25 מ”ג. אני לא יודע אם זה באמת מעניין מישהו, אבל אותי כן. שוחחתי בשיחת תמיכה לפני מספר ימים עם מישהו וסיפרתי לו והוא מאוד השתומם שאני סופר את מספר הקופסאות, אבל הרי זה ברור. אני סופר הכל, וחוקר הכל ומבחינתי זה חלק אינטגרטיבי מניהול המחלה.

היום בבית המרקחת כמעט וזכיתי לקבל את שלומית הרוקחת, אבל מישהי שאצה לפני לקחה מספר לפני וזכתה לקבל אותה. אם הייתי זוכה לקבל שירות ממנה, היא הייתה זוכה לשמוע שבסוף אוגוסט 2015 את החפיסה של המחזור ה-1 של הרבלימיד קיבלתי ממנה. ולא אשכח.. יתרה מכך – אני מתמיד לספר כיצד פתחה את עלון התרופה, הציצה, סגרה ואמרה בחיוך: יותר טוב שלא תקרא.

מאוחר יותר אמרתי לאישתי שאני מרגיש כמו סלב בית מרקחת. וזה לא רק שאני מתכתב עם הרוקחת האחראית לשם זימון התרופה ולעיתים היא מזהה אותי, שואלת אם זה רק זה ומסייעת בעקיפת התור (רק שאני בד”כ מקפיד להזמין תור באפליקציה ואז זמן ההמתנה גם כן מינימלי). היום כשהרוקחת הגיעה עם התרופה היא גם מסרה לי שתי חפיסות של אסלוניות. נדהמתי. אני מקפיד לקחת איתי בכיס בכל מקום – שהרי אי אפשר לדעת היכן זה יתפוס אותי. כבר שאלתי מספר פעמים ובבית המרקחת הזה לא היה. אבל מישהי רשמה לעצמה ושמה לי בצד כשהיה. איזה צוות מדהים!

ככה שהיום, היום הראשון למחזור התקופתי אני מתודלק full house: רבלימיד, דקסה, 2 סוגי אנטיביוטיקה, אספירין, תוספי מזון ועוד ועוד. כרגע בהמתנה שאיתי ויואב יחזרו מאימון כושר ואז יוצא לחצר למנגל – משהו שאני אוהב. בינתיים אני פה כותב על כוס של יין ושואל את עצמי למה עד כה כתבתי על המיאלומה כשיש לי לכתוב על כ”כ הרבה דברים אחרים.

הדבר הכי משמעותי שקרה בזמן האחרון: לפני שבוע חזרנו מטיול מושלם בלפלנד. עבורי זה הטיול השני (בפברואר 2019 טיילתי במסגרת פוטוטבע עם נדב, הבן הבכור) וכעת זה היה עם נירה ושני הצעירים: יואב ועדו. יואב ביקש כבר מזמן שלפני הצבא הוא בונה להיות בלפלנד ואני הרי אבא שמגשים חלומות. בשבוע האחרון אני עורך תמונות מהמסע. ויש המון. וזה פה ושם משאיר אותי שם. וזה לא רע. התחברתי עם מספר אנשים. בניגוד לטיול הקודם לא סיפרתי לאיש על מצבי, על המיאלומה, על הנכות הרפואית, על אובדן כושר עבודה. אחת מהן, מקסימה, ישבה מאחורי באוטובוס ואיתה הרגשתי נוח לשתף על מצבי אחרי הטיול. שיתפתי את הכתבה שפורסמה במגזין של אמ”ן על הטיול הקודם ומשם היא הגיעה לקרוא את הבלוג וזה גרם לי טריגר לשבת ולכתוב.

בטיול קרה דבר בלתי יאומן: ככל הנראה לא לקחתי את חפיסות הסטופ-איט! הכנתי ובטיול לא מצאתי. למזלי ממש הקפדתי לקחת כמויות של קולסטיד וגם באוטובוס היו שירותים (ביקשו שזה יהיה רק למספר 1 והאמת זה גם אותי שימש רק למספר 1 אבל אם היה צורך במספר 2 – לא הייתי חושב פעמיים). בכל יום הקפדתי לקחת קולסטיד אחד או לעיתים 2. הגוף די שיתף פעולה במשך 6 ימים. קמתי והלכתי לאכול א. בוקר מוקדם ע”מ לאפשר לגוף לעכל ולהוציא לפני היציאה היומית במידת האפשר. פה ושם זה גם תפס אותי באמצע היום אבל במקומות מסודרים. עד שהגיע הערב האחרון..

לפעמים חוק מרפי הוא כזה שכשאתה חושב שהתחמקת מהצרה – זה בדיוק רגע לפני שהיא מגיעה. ובאמת ביום הלפני אחרון חשבתי על כך שבפעם הראשונה מזה הרבה שנים אני אוכל להגיד שקיבלתי שבוע של שקט! מה שקרה ביום הזה חוץ מאשר שסיימתי את המחזור ה-99 של הרבלימיד: שהיה קטע הליכה ל”מפלים הקפואים”, אתר מפורסם בטיולים ללפלנד שאסור לפספס. בין לבין נמתח לי חזק שריר בירך שמאל, נחתי והסתדר ואז בעלייה בחזרה הוא נמתח שוב וחזק. מפה לשם הצלחתי להתחמק מהכאב ולסיים את הקטע של העלייה. אבל זה כאב. ובערב פעילות הבטן התגברה מאוד, הרגל התחילה לכאוב שכבר בקושי יכולתי לדבר והרגשתי חולשה רבה. הייתי משוכנע שנקרע שריר כי זה נהפך לבלתי נסבל. איכשהוא הצלחתי להסתיר. למוד לקח מאירוע קריסה בנסיעת העבודה האחרונה שלי לפיניקס אריזונה בתחילת 2017, לקחתי סטרואידים בבוקר שלמחרת (למרות שלמעשה התחלתי את שבוע “החופש” שבין מחזורי התרופה שבו אני חף מתרופות למיאלומה) שלפחות אוכל להעביר את הטיסה. ואכן עד אחרי הטיסה אחה”צ הגוף הראה סימני חוסן – ידעתי שאשלם על כך בבית אבל בטח שלא היה אכפת לי. כשהגענו לשדה המזוודות יצאו ממש מוקדם ואני כבר לא ראיתי בעיניים. אפילו לא נפרדתי מהחברים מהטיול, רק מהמדריך המקסים אבי שעיה (מקסים? תותח על!) שעמד לידי בהמתנה בקרוסלת הכבודה. בחוץ חיכו נדב ואיתי. אחר כך כתבתי למספר חברים שאכן חשתי החמצה מכך שלא נפרדנו כהלכה. אבל אני כרגע עובד על עריכת התמונות וזה נראה לי יפצה כשאשתף כי לדעתי התמונות מקסימות!

בדיעבד כל האירוע הזה של היממה האחרונה לא משנה במאום את השלמות של הטיול: זכינו, וזה לא מובן מאליו, בקבוצה מדהימה וממושמעת, שכללה מדריך תותח, מספר זוגות חמודים, משפחות נחמדות ואף כפי שכבר שמעתי שקורה והלוואי עלינו בבוא היום: סבים וסבתות שלקחו נכדים לטיול בלפלנד – וכאן זכינו בכמה כאלה – אנשים עם חיוך על הפנים שמייצגים בעיני את הישראלי היפה. מעבר לנוף האנושי זכינו בתפאורה מתעדכנת: מזג אוויר מושלם שבו השלג והשמש הופיעו בדיוק כשצריך, הזוהר הצפוני האיר לנו פנים ובני המשפחה היו הכי מאושרים לאורך כל השבוע. מה צריך יותר מזה? בהלוך קניתי לנירה במטוס תכשיט לצואר ובטיסה בחזור הפתעתי אותה עם צמיד שמצא חן בעיניה מתוך חוברת המוצרים שמוכרים במטוס – כי הרי אין אדם בעולם שהוא יותר מכיל ממנה וראוי ממני לתשומת הלב הזאת ברגעים האלה. והיא אכן מאוד שמחה על התשורה.

אז איך מרגיש אדם שמכלה מאה חפיסות של רבלימיד במשך כ-8 שנים רצוף? אני תמיד אומר שאין מה להשוות בין מטופלים. זה לא ברור מדוע אצלי זה עובד כ”כ טוב וכיצד אני מחזיק מעמד. האם זה מתנת שמיים? או בזכות ההשתלה שלכאורה לא הצליחה – אך אולי בעקיפין גרמה לכך שהמיאלומה מתיישרת עם התמהיל של הרבלימיד עם הדקסה והקלרידקס. אולי התמיכה באנשים שהפכה לי לדרך חיים ומתגמלת אותי בהודעות כמו זו שקיבלתי אתמול וריגשה אותי מאוד. לא התאפקתי וצירפתי להלן:

אולי זאת המערכת החיסונית שלי שמתגייסת – אך מחזירה לי בתופעות לוואי שלעיתים, לעיתים, הן באמת קצת יותר מדי. אך העובדה שאני חי, נוסע, בועט, מטייל, זוכה למסאז’ים, נהנה בחיק המשפחה, משתדל לחיות את החיים במסגרת שמאופשרת לי – גורמת לי להפסיק להתלבט ומהר, בכל פעם שהנושא מועלה. במהלך הטיול היה לי סיוט בלילה – זרקו אותי מהעבודה בבושת פנים מאחר ואני לא.. מתפקד? מפריע לארגון בהעדרותי? כבר לא זוכר בדיוק מה בחלום גרם לנזוף בי ולגרש אותי בבושת פנים.. אבל קמתי נסער מזה וכנראה שאיפושהוא אני עדיין מתגעגע לקריירה שלא תחזור, וגם אולי תמיד בחשש בתקופה שלפני אישור הארכת אובדן הכושר מהביטוח. בסך הכל בראייה לאחור בחרתי בדבר הנכון והכי חשוב שזה מאפשר לי לחיות ועדיין לחלום ולמשוך איתי אנשים קדימה ולזכות בחירות הזאת שלמרות התלות בתרופות ובסבל מתופעות הלוואי, כמו בהגדה, חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. חג חירות שמח!

החלטתי לכתוב כדי אולי לצאת מזה סופית. יש מי שיקרא ויחשוב מה כבר קרה – אבל לי קרה. ומאחר ולא רק אני סובל אז צריך לתקן את מה שקורה. ועדיף מהר.

ביום חמישי הייתה לי סופסוף בדיקה בשר”פ של הדסה אצל רופא מומחה. אורולוג. מדוע אורולוג? כי לרופאה שלי טענתי טיעונים שונים ומשונים שאני חייב אחרי כל כך הרבה מחזורי טיפול לוודא שהכל בסדר. והרי כליות ודרכי שתן וכד’ הן מאברי המטרה של המיאלומה. וכן, לאחרונה במסגרת התמיכה יותר מדי אנשים דיווחו על בעיות במערכות האלה, בין אם באבחון או בין אם בטיפול שכשל, שגם עליי זה השפיע – וחשבתי שאולי זה רמז. בכל מקרה – ללכת לסתם רופא לא רציתי – אז קבעתי פגישה בשר”פ.

לתחושתי גם הרופא שקבעתי איתו לא חשב שיש כאן דחיפות (בצדק) ודחה את המפגש שלוש פעמים. בשר”פ כבר טענתי שאם הייתי יודע שזה ככה נדחה כבר הייתי קובע תור ברפואה ציבורית.. אבל הנה התור הגיע והתייצבתי בשר”פ. שילמתי הרבה כפי נדרשתי ועליתי אל הרופא.

ביום הביקור התקשרה מזכירה נחמדה וביקשה שאשתה מספר כוסות מים ואחזיק בגוף. סבבה. הבדיקה החלה בזמן ככה שלא הייתה בעיה של ריצה לשירותים. כמובן שבבית כבר נטלתי מספר סטופ-איט. אפילו בכיס לקחתי כמה. ליתר בטחון. אבל אני הולך סביב. העניין הוא שלא ידעתי שיש בדיקה פולשנית. הכוונה: כחלק מהבדיקות נבדקה הערמונית. ואת זה עושים דרך פי הטבעת. גילוי נאות: אני לא בעניין וגם לא היה לי נעים. אבל אין ברירה, אני יודע. הייתי קצת בהלם אבל הבנתי. פיתחתי סביב זה בדיחות כמגננה שיש לי מלא ואזלין בתחת והיו עוד כל מיני בדיחות שמאוד הצחיקו את אישתי, שהעדיפה להשאר מחוץ לחדר ואני ממש לא אשתף אותן כאן.

סיימנו בהדסה והמשכנו לשוק מחנה יהודה. מאוד רציתי לטייל שם. הסתובבנו בשוק הומה אדם ביום חמישי בערב. קנינו מלא חלווה (צריך ממש לעקוב אחרי המוכרים שתוקעים נתחים גדולים ובסוף זה גם יוצא יקר), ממתקים, ישבנו לקפה, אחר כך הייתי רעב אז ישבנו בסימה ואכלנו מעורב – היה כיף! אוויר ואווירה. קצת הצטערתי שלא קנינו פירות וגם ששכחתי להביא מצלמה אבל ניחא. תמיד מסיימים עם טעם של עוד.

חזרנו הבייתה והלכתי לישון בידיעה שצריך לקום מוקדם, לארגן את הילד לבית הספר ולרשימת מטלות של יום שישי. אבל בבוקר התעוררתי אחרת. עייף וכעוס, עצבני, חסר אנרגיה ומאוד לא נוח לסביבה. כעסתי על הילד שלא קם בזמן – גם הודעתי שלי אין אנרגיות לכלום. אחרי שגם דיברתי לא יפה לכל מי שפנה אלי – מנפנף בביטול את נירה שביקשה שלפחות אתנצל על צורת הדיבור. נפלתי לישון והתעוררתי אחר הצהריים. בטלפון המון הודעות של חברים שחיפשו, הודעות לתמיכה, שיחות שלא נענו. למקצתן עניתי שאני לא חש בטוב. לחלק אפילו לא עניתי. הבית היה באווירה שקטה. מאכלי שישי פה ושם. ולי עדיין אין אנרגיה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. לקחתי קלונקס להרגע וחזרתי לישון. התעוררתי בלילה לבית ריק – כולם נסעו להורים של אישתי. הייתה לי הודעה ממנה ששואלת אם מתאים להצטרף – להעריך!

כשהם חזרו צפינו יחד אני כבר לא זוכר במה. ידעתי שיש עוד כעס טמון והוא לאט לאט מתפוגג. בגלל שלא ישנתי – נשארתי לבד עד מאוחר, מפנים את זה שמשהו בבדיקה הפולשנית הזאת הזיז לי איזה דבר בראש.

אתמול הייתי בעד שניסע למשתלה לחדש פרחים בבית. נמנענו במשך כל השנה בגלל שנת השמיטה שזה עתה תמה. וזהו.. עברנו את ראש השנה והתחיל חודש חדש – חזרנו מנתיב העשרה עם ארגזים מלאי פרחים. אני ממתין כעת לגנן שיגיע לשתול. הלוואי הייתי יכול אני. נותר לי לשוחח עם אישתי, להסביר במה היה מדובר ולקוות שכמו בספר של עגנון: והיה העקוב למישור.

במהלך יולי יצא לי להיות פעמיים בחו”ל. בסוף יוני נסעתי לכנס של ה-MPE – Myaloma Patients Europe באמסטרדם. לקחתי את נירה איתי וזה תמיד יותר שלם, יותר כיף, פחות לבד. היא טיילה לה באמסטרדם ואני הייתי עסוק בין אם בענייני ה-MPE ובין אם בהרצאות שבכנס, שאחת מהן הנחיתי. אני כהרגלי לא רציתי להגיע כמו עגל ועל כן ביקשתי כל חומר כתוב לקרוא בטרם אנחת שם. קראתי את הדו”חות הכספיים ומצאתי מספר אי סדרים. לא שמדובר בפשיעה, אלא בחוסר איזון שיש להתייחס אליו. החברים ב-MPE הבינו במה מדובר ומייד לאחר מכן שאר חברי הדירקטוריון התנפלו עליי וביקשו, ממש התחננו שאתנדב להתמנות לגזבר הארגון. “אתה ממש חזק במספרים” אמרו לי אך אני סירבתי. סירבתי מאותה סיבה שסירבתי עד כה להצטרף לוועד של אמ”ן – אני שם את הבריאות שלי בראש – לא רוצה התחייבות לשום דבר. כל דבר ניתן באהבה אך בזמני החופשי וללא התחייבות. לאחר דיון נוסף הסכמתי להצטרף לוועדת הכספים של הארגון – טענתי ששם אלמד את החומר ואם אראה בתוך שנה שגזברות איננה תיק גדול מדי אז אשקול לחיוב שוב בשנה הבאה.

מעבר לכך למדתי שיש לנו בארץ ארגון חזק, שיש לאירופאים מה ללמוד ממנו ושהם גם מאוד מעריכים אותו. מאידך למדתי שיש מדינות עם מוסדות שלטון יותר מסודרים, דוגמאת סלובניה, שבה הביטוח הלאומי הוא ארגון שנלחם למען האזרחים ולא נלחם באזרחים כמו מה שקורה אצלנו. בכלל, המפגש האחרון שלי בביטוח הלאומי היה ממש סיוט. מאוד רציתי לכתוב פוסט שכותרתו “ביקור במרתפי הגסטפו של הביטוח הלאומי” אך כשבועיים אחרי הביקור הזה, שאמנם השגתי מה שרציתי, הייתי צריך להשתקם נפשית.

חזרנו מאמסטרדם והתכוננו לטיול המשפחתי הגדול באירופה. בגלל שהטיול הקודם ב-2020 בוטל עקב הקורונה, היו בכיסי 6 זיכויים לכרטיס טיסה + 25% בונוס מאלעל על כך שלקחתי זיכוי ולא מזומן. בכסף הזה שכבר צלל ב-2020 הוספתי רק עוד קצת ושידרגתי אותנו לטיסה לפריז במטוס דרימליינר שבו יש מחלקת ביזנס אמיתית (ולא רק מושבים מרווחים כמו במטוסי ה-737 הקטנים). לנירה סיפרתי מספר שבועות קודם אך לשני הבנים שהצעירים – ההפתעה נחשפה רק בשדה. (בימים הראשונים נסענו רק עם שני הצעירים ומאוחר יותר הצטרפו גם החברה הגדולים יותר) זאת הייתה טיסת בוקר שלאחר לילה עם מעט מאוד שינה. ישבנו בלאונג’ של אל על, קנינו להם שוקולדים בדיוטי פרי ובמטוס כשנכנסים, פונים שמאלה למחלקת העסקים ולא ימינה. עדו שהיה גמור מעייפות ישן כמו תינוק רוב הטיסה, במושב שנמתח למיטה, עם כרית ושמיכה מהודרים. אני לא יכולתי לישון כי הבטתי באושר בחבר’ה המאושרים שלי. דברים כאלה מעלים לי את המערכת החיסונית. מתישהוא נירה אמרה לי ובצדק ובחיוך שמעתה זה חייב להיות הסטנדרט!! נו ברור.. 🙂 לא ארחיב על ההשפלות בצ’ק אין בפריז כשהמשכנו למינכן. איזה התקוטטות עם הפקידות בצ’ק אין בגלל שנכנסו לנו לעצמות ע”מ שנעביר את המטען לבטן המטוס. למזלנו כל המטען הגיע אך גם הן למדו שיעור מטברייני עקשן.

בפריז נסענו מייד מהשדה ליורודיסני, שזאת מתנת בר מצווה מאוחרת לעדו. היה חם! למזלי למדתי מראש שבעל תעודת נכה מוציא תעודת Priority בדיסני ונכנס לכל המתקנים ללא תור. זה חוסך המון זמן וכסף. זמן זה ברור וכסף כי לכמה מן המתקנים ניתן לרכוש קדימות בכסף – בין 5 ל-15 אירו לראש.. יכול לצאת גם מאה אירו ויותר. ככה שהסתובבנו בשקט בכיף, בלי לחץ אבל עם שמש קופחת – מתקתקים מתקנים ובוחרים בנחת מה לעשות שוב.

ברגע מסוים כשהייתי ליד הטירה של דיסני הגיע לי וואטסאפ עם בקשת תמיכה. עניתי בכיף וגם צילמתי את הטירה משועשע מהסיטואציה. מישהי ביקשה עזרה בהשגת תרופה לאביה. כיוונתי אותה ועוד באותו היום היא השיגה ולמחרת אף קיבלה את שחיפשה. התכתבנו שוב ואז שלחתי לה את התמונה להראות לה באיזה עיתוי מקסים תפסה אותי. ע”מ שלא תחוש שלא בנוח – גם מייד כתבתי שאם הייתה בעיה אז ברור שלא הייתי מגיב – והנה זה יצא מועיל לכולנו. גם הייתי במקום קסום וגם התמזל מזלי לבצע משהו טוב.

בהמשך הטיול שהסתיים בסוף יולי הורדתי הילוך בנושא התמיכה. הייתי פחות מעורב. רציתי את השקט הזה לעצמי. ידעתי שאני לא מאבד את זה, אבל כפי שאנו זקוקים לשנת לילה בריאה, לחופשה בכדי לרענן את הנפש – ככה גם אני זקוק להתנתק מן הפעילות בכדי לרענן את הנפש. ומפעם לפעם כשזה היה עולה שזה חסר – פעילות ברמה יומית שפתאום מתאפסת – הרגעתי את עצמי שכל זה מחכה לי בחזרה..

חזרנו ואיתה גם הפעילות. ורצף האירועים שקרו לי אתמול זה משהו שאני חייב לכתוב עליו.

הודות לחסמים שאני שם בכניסה לקבוצת הפייסבוק – בה אני דורש פרטי יצירת קשר – אני ככה מצליח להגיע לאנשים שממש זקוקים לתמיכה, בעיקר בתחילת הדרך. ככה גם הגעתי לאלינה (שם בדוי) שדודה שגר בדרום רוסיה חלה במיאלומה והמשפחה ממש שכנעה אותו לעלות ארצה בשביל לטפל בעצמו. צחוק הגורל והוא עלה ומצאו לו דירה בשדרות בדיוק בזמן המבצע האחרון. האחיינית שלו שלחה לי תמונה שלהם יושבים בכיף במרינה של אשדוד ביום שלפני המבצע. מאחר והאיש עלה מבלי שיהיה לו מושג על המיאלומה ושום דרך לתקשר – התנדבתי שנפגש ואחותו תהיה מתורגמנית ואני מצידי אענה על כל שאלה. אלינה האחיינית סידרה הכל מאחורי הקלעים. ביום חמישי (שלשום) קבענו שאדבר למחרת עם אמה ונקבע. משום מה הבנתי שיש להם טיפול בשישי אז התכוננתי למפגש בשישי. אלא שביום שישי שוחחתי עם אמה שגוללה לפני את כל הסיפור שממש צמרר אותי. האיש כבר לא מעט זמן עם מיאלומה – נחלש מאוד. בגלל שהם גרים בצפון בבניין בקומה גבוהה ללא מעלית, האיש לא מסוגל לטפס את זה וכך הם נאלצו למצוא לו סידור בבית קרקע אצל משפחה בשדרות, ככה שהוא גם נמצא לא ממש רחוק מן המרכז הרפואי בנסיעה. הוא החל טיפול ונראה שגם מצב בריאותו הסוער מתחיל טיפה להראות סימנים חיוביים אך הדרך עוד ארוכה. לאחותו היו המון שאלות. על חלקן עניתי בשיחה ועל חלקן אענה ככל הנראה מחר, כשנפגש. זאת עשויה להיות פגישה מעניינת שכן היא תשמש כמתורגמנית.

מוקדם יותר אתמול נוצר קשר עם אחיינית נוספת של מטופל. כשאני חושב על זה אני ספק מוקסם, ספק משועשע, ספק נדהם. מדובר במטופל מבוגר שרשתות חברתיות לא מתחברות אליו. ככה שמי שתפסה פיקוד על העניין זאת אחיינית שלו שפנתה כדי לדעת אילו פרטים חסרים בכדי להצטרף לקבוצת הפייסבוק. בתמונתה (בפייסבוק) נראתה צעירה מאוד וזה החמיא לה מאוד כששאלתי אותה ע”מ לוודא שהיא מעל גיל 18. מאוחר יותר אף אביה ביקש להצטרף לקבוצה וכאן כבר לא היה צריך את התחקיר הבטחוני שוב (של השגת פרטי יצירת הקשר). בשל הקשר החביב שנוצר היא גם צירפה תמונה של שניהם. מקסימים! כשאני מוצא איכות כזאת של אנשים – זה פשוט ממלא אותי אנרגיה נקייה.

ביום חמישי גם פנה לאמ”ן איש נחמד שנמצא לפני השתלה. יצרנו קשר ולמדתי שהוא מכוון מטרה ברצון שלו להפגש עם בוגר השתלה טרי. מאחר והוא מאזור הצפון ידעתי שעליי לפנות לזוג מדהים שהייתי איתם בקשר ואף שהצטרפו לפעילות באמ”ן. הם מהצפון וגם הוא, הבעל, עבר השתלה עצמית ברמב”ם. פניתי אליהם אתמול וכמובן שבקשתי התקבלה באהבה רבה, נוצר קשר בינהם ואין כמו סינרגיה טובה בין שני הצדדים.

בין לבין אני קורא בקבוצת הפייסבוק שלנו על שאלה לא ברורה בקשר לטיפול. מדובר באישה חמודה מאוד שאמה מטופלת והן זכו לתמיכה חמה שלי בתחילת הדרך. שאלתי אותה במה מדובר ומסתבר שהטיפול הנוכחי כושל, שאמה חשה רע מאוד ובאופן בהול היא נכנסת לטיפול של ארבע כימותרפיות. לי אישית אין הרבה נסיון בזה אך זכרתי שמתישהוא התכתבתי עם בת של מטופל שגם הוא נכנס לכזה טיפול. רק שלא זכרתי במי מדובר… התחלתי לחפש בוואטצאפ ע”פ מילות מפתח: “כימוטרפיות”.. לא. “כימו” – יותר מדי.. “כימותרפי”… והופ – מצאתי! היה שם תיאור של סוג הטיפול וכיוצ”ב ובפעם האחרונה שהתכתבנו – כבר אביה היה במצב מאושש יותר. חזרתי אליה בשאלה אם מדובר בטיפול הזה והסתבר שכן! אז גם ביקשה לדבר עם אותה אחת שאביה עבר את הטיפול. פניתי אליה, התקבלתי בסבר פנים מאוד יפות, למדתי שאביה כבר בסדר ושהטיפול ממש עזר. חיברתי בינהן, הן שוחחו והאור קצת חזר לעיניה לאור התקווה שהתקבלה מהשיחה וגם מתגובות יפות וענייניות בקבוצת הפייסבוק. אבל אין כמו לשמוע ממקור ראשון. הבוקר שוב שוחחנו ומסתבר שהטיפול שהחל אמש כבר נותן אותות חיוביים. אמרתי לה שאני כל כך שמח שאני חייב לכתוב על זה. אז ישבתי וגוללתי את החוויות האדירות מהיומיים האחרונים שממלאות אותי אנרגיה ושמחה לקראת המפגש מחר ומודה לאלוהים על כל הטוב הזה. שבת שלום.

*גילוי נאות: כל המוזכרים בכתבה נתנו לי את אישורם בכתב לפרסם פוסט זה.

מאז שפרצה המגפה הזו אחד מהנושאים המרכזיים שבהם עסקה המשפחה הייתה המניעה מהקורונה. בין אם לשמור על עצמם ובין אם לשמור עליי – עשינו מאמצים כבירים למנוע את כניסתו של הנגיף אל ביתנו. זה לא היה קל. התבודדנו, עטינו מסיכות בכל מצב. אני ממש הערצתי את הילדים שהקפידו מאוד לעטות מסיכות בכל עת. הייתי אוסף אותם מבית הספר – והם עם מסיכות. גם כשכבר לכאורה לא היה צריך. נמנענו מלהכניס אורחים ומלהכנס לבתים של אחרים, נמנענו מחיבוקים ונישוקים ככל האפשר. במשך זמן לא מבוטל אפשרתי להם שלא ללכת לבית הספר ששם האנדרלמוסיה חגגה בכל מה שקשור לריחוק חברתי ולהקפדה על ההנחיות. השקעתי המון אנרגיה בכך שלי זה לא יקרה.

לאחרונה חשתי שהטבעת מתהדקת. בכל יום אישתי הודיעה על כמות לא סבירה של נדבקים במעגל הסובב שלה, על כך שאנשים לא נזהרים. ונדבקים. היא חשה שלא בטוב מספר פעמים – רצנו להבדק ויצאנו שליליים. אותו דבר הילדים – נבדקנו לא מעט והעיקר לוודא שאנו מחוץ למעגל – ואם בכל זאת, לדעת לבודד את הגורם בזמן.

ביום שבת היינו בהופעה של חווה אלברשטיין באולם המופעים שבגבעת ברנר. כתבתי על זה בפוסט הקודם. הלכתי די בחשש לאור המצב ובדיעבד הסתבר שהייתה כאן חוסר תקשורת. הלכנו עם זוג חברים שהם גם שכנים – החברה חגגה חמישים, הכרטיסים הוזמנו די מזמן. הם הרגישו לא נוח ללכת אך אמרו לעצמם שאם אני הולך – הם לא יסרבו. אני אמרתי לעצמי שהתחייבתי – אקפיד מאוד ונעבור את זה! נירה לא הבינה מדוע אני מתעקש. ככה שבדיעבד אם היינו פותחים את זה אולי בכלל לא היינו הולכים. בכניסה לאולם די הקפידו על תו ירוק אבל כיום זה הרי כבר לא ערובה לכלום. בשורה מאחורינו ישבה קבוצה ללא מסיכות וביקשנו שיחבשו. איני יודע אם לאחר מכן הם הרידו או לא. ליאת, כלת השמחה אמרה שאפילו מים היא לא תשתה במשך המופע מהחשש מהקהל. ליתר בטחון נירה ואני עטינו שתי מסיכות האחת על השנייה.

בתחילת המופע חווה אלברשטיין אמרה משפט שהרטיט לי את הלב: את המופע הזה לא תשכחו! לי חסרה פעימה כי היה בי חשש שנכנסתי לגוב האריות אליבא דקורונה. היא בכלל התכוונה לכך שזה מופע חדש ובכלל צוות הנגנים השתנה (ואכן צוות משובח ומוכשר ביותר – ממש וואו). האם אז נדבקתי? אני די עסוק בלשחרר את זה – הרי לעולם לא אדע.

ביום רביעי קמתי מצונן. זה לא מאוד חריג – הנפילה מהסטרואידים גרמה לכאבי שרירים ברגליים – גם זה שכיח. נסעתי לאשדוד למסג’ שממש הייתי צריך אותו. למעלה משבוע סבלתי מאוד מכאבי שרירים באזור הצוואר והעורף. ככל הנראה התקררתי בעת הטיול ברמת הגולן המושלגת. הודות לסטרואידים בימים ראשון ושני הכאב שכח אך הופיע בשרירי הירכיים. היה טיפול טוב. קיבלתי כוס מים פושרים בכדי לשחרר קצת את הנשימה. לסבטה המטפלת יש שיטות חכמות והמון נסיון. בצהריים יצאתי עם נירה לנשנש משהו בארומה בנס ציונה. ישבנו בשמש החמימה בחוץ, אני מעט מצונן וקצת משתעל ויש לי תחושה שאני מושך מבטים. כאילו מה כבר קרה.. אך זו הייתה ההרגשה. ליד הסניף – אוהל בדיקה של אנטיגן מוסדי. נבדקתי ובתוך כ-20 דקות הגיעה התוצאה: חיובי!

הייתי די בשוק. באמת שלא חשבתי. הלכתי על בטוח, אבל לא מתוך ציפייה לקבל כזאת תוצאה. התחלנו להערך בבית לבידוד כשבליבי עוד יש תקווה שהבדיקה לא מדויקת. נסעתי מייד לבדיקת PCR בקופת החולים – כמובן שגם היא יצאה חיובית.

אני חושב שבמרבית הזמן הייתה בי תחושת מה של כשלון – שאיך לי זה קרה?? משהו שאני משתדל לשחרר. מצד שני היה משהו משחרר בזה שאני כבר לא צריך להמשיך ולהשמר כל כך חזק – כעת המטרה השתנתה – ויש בזה משהו מרענן, אם כי מלווה בתחושה של חשש, של מעט בלתי נודע. של מניעה משאננות – שאם אני עובר את זה אז הכל מאחוריי. קודם כל בוא נעבור את זה..

ביום רביעי וחמישי גמעתי כמויות גדולות של אלכוהול – לשם ברחתי. בד בבד התחלתי לפעול לשם קבלת ה-PAXLOVID, התרופה לקורונה. חייב לציין שקופת החולים מאוחדת הייתה מאורגנת. הייתה לי הבוקר שיחה עם רופא קורונה שהשתכנע שאני זקוק לתרופה ואחר הצהריים התרופה הגיעה עם שליח, רוקחת התקשרה לוודא שהכל בסדר.

אני מתבודד במרתף. יש לי מספיק מקום. מיטה, טלוויזיה, מחשב. פעם פעמיים ביום עולה ויוצא לגינה לנשום אוויר. יש לי שירותים ומקלחת בקומת הכניסה שהחלטנו שהם רק שלי. מתוף המרתף אני כעת כותב שורות אלה.

כמה דברים מוזרים ושונים שקורים:

• הערב בקידוש של ערב שבת זו פעם ראשונה שהייתי נוכח נפקד. נדב ערך את הקידוש. הקשבתי בשקט והתרגשתי.
• הילדים ונירה מסביבי בקומה למעלה ואנו שומרים על ריחוק פיזי מוחלט! זה ממש חסר לי: חיבוק, ליטוף, גירודים בגב, ללטף את הבלורית של עדו שטרם הסתפר מאז הבר מצוה בקיץ. פה ושם עולה בי מחשבה שפעם הייתי נוסע לנסיעות עבודה לשבוע שבועיים והייתי חי עם זה בסדר. פתאום הם כאן מסביב ואני לא יכול להתקרב יום יומיים וכבר מרגיש שזה חסר וזה אוכל אותי. איפה הייתי כל השנים? נהפכתי לנורמלי? נראה לי שמשהו טוב בי השתנה ואת זה אצטרך לפתוח איתם – זה לא מובן מאליו.

אני יכול לנצל את השיהות בבידוד להשלים חוסרים: הרצאות בצילום, עריכת תמונות, קריאה, לימודי גרמנית. מכל אלה דווקא גרמנית הכי לא בא לי. אני לא משחרר אבל גם לא עושה עם זה כלום. בינתיים זורם עם עצמי. כמו בתקופת ההשתלה ניזון על אופטימיות והומור. קיבלתי פידבקים מדהימים היום בתזמון מושלם מאנשים שפרגנו על תמיכה שקיבלו ממני במסגרת ההתנדבותית שלי וזה ממש ממש מחמם את הלב. אני חושב שרק זה מזרז את הריפוי. שבת שלום. בריאות לכולנו.

חזרנו לא מזמן מהופעה של חווה אלברשטיין. הופעה כל כך עוצמתית ומרגשת. אם היו לי דמעות הן היו זולגות. אבל למרות ההתרגשות, משירים כמו “כשהחיטה צומחת שוב”, או שירי יום זכרון אחרים כפי שאישתי מכנה את שיריה, הרגשתי שאני צריך למשוך באף, כאילו שיש דמעות, אבל בלי.

כרטיסים למופע הזמנתי די מזמן, עוד לפני שהגיע האומיקרון ויצר פה גל הדבקויות די עוצמתי. הזמנתי לנו ולעוד זוג חברים שהם גם שכנים, שלחברה מלאו אתמול חמישים. מוקדם יותר הערב יצאנו לקפה ובדרך למופע הם אמרו שאם אני הסכמתי ללכת, גם הם באים. האמת שאם היה אפשר לבטל הייתי מבטל – אך אם כבר יש כרטיסים – הולכים. כשנכנסנו לאולם עטיתי שתי מסיכות ליתר בטחון. והשתדלתי להנות – ונהניתי. מוזר שאת רוב השירים לא הכרתי אז פשוט הקשבתי לקולה שנשאר צלול ועצמתי כמו לפני חמישים שנה ולנגנים המוכשרים שמלווים אותה ותוך כדי מופע נזכרתי ממתי שחררתי והתחלתי להקשיב לה..

כילד חווה אלברשטיין תמיד הייתה קיימת, אך לא הייתה נסבלת, לא עברה את הרף כזמרת מוערכת בביתנו. הייתה לנו שכנה בשם שושי שגדלה בקיבוץ עינת ותמיד השוו ששתיהן משם, שושי וחווה אלברשטיין.

בכיתה י”ב היה אירוע מיוחד שגרם לבית הספר והמורים לראות אותי באור שונה: היה לנו יום שדה בשל”ח לנחל עמוד שנמצא בסביבות קיבוץ חוקוק שאחרי קיבוץ גינוסר. אני שגרתי כמעט בפסגה של טבריה, ממש ממש למעלה, יצאתי השכם בבוקר ובמקום להגיע לבית הספר, ניווטתי ברגל עד המושבה מגדל, או אולי עד צומת מגדל, כבר איני זוכר. המתנתי לאוטובוס המטיילים וכשזה הגיע ועצרתי אותו המורה לשל”ח היה די בשוק לראות אותי שם ועוד יותר כשאמרתי לו שהגעתי ברגל בכוחות עצמי. אותו מורה אגב, התגורר בשכונה שלי, שני בניינים ממני.

מאז קראו שני דברים: האחד שבית הספר בחר אותי להגיע לוינגייט לתחרות בתי הספר התיכוניים הארצית כמחליף בריצת ניווט. האמינו שלאור יכולת הניווט שלי אני בטח מתאים לזה. זה היה לי די מוזר להיות עם כל ספורטאי בית הספר ביום כיף במכון וינגייט. אני מאוד לא הערכתי את יכולתי הספורטיבית.. זה לא משנה שבית הספר התיכון היה מרוחק מאוד מהיכן שגרתי. הדרך לשם הסתיימה במורד מדרגות של 497 מדרגות. וכך גם הדרך הארוכה הביתה – להתחיל ב-497 מדרגות (שאינן קיימות יותר, כל האזור נבנה כשכונה שנקראת מורדות טבריה) ורק אז להגיע למרגלות רחוב הנביאים.. שזה אומר עוד הרבה דרך.. אך מאחר ולא הייתה אלטרנטיבה, היינו עושים את זה בכל מזג אוויר. לעיתים הייתי מתעורר לשעת אפס שהתחילה בשבע בבוקר ומפספס את האוטובוס שעבר בערך בשש ועשרים – ועכשיו תתחיל לרוץ את כל הדרך לבית הספר ותנסה להגיע בזמן. אז כנראה שכושר התפתח רק שאני לא הערכתי את זה. בעצם כשאני חושב על זה, גם הניווט באותו יום ממרומי טבריה למושבה מגדל גם כן לי לא נראה כעניין של מה בכך ומאוד התפלאתי שבבית הספר הרימו גבה נוכח יכולותיי. עשיתי משהו שמאוד אהבתי, ניצלתי הזדמנות – והנה מבלי להבין מה קורה היא מאוד השתלמה לי.

הדבר השני שקרה הוא שמורי השל”ח הזמינו אותי להצטרף אליהם לבחון מסלולי טיול. וככה נחשפתי לבריכת המשושים, לטיול בנחל אל-על, ללגונות הזאכי.

בסופו של אחד הטיולים נסענו לביתו של אחד מהם. אני הערצתי אותם, הערכתי את המחווה לצרף אותי, והשהות איתם הייתה מאוד נעימה. בדיעבד, אנשים טובים ופשוטים, אוהבי הארץ ואוהבי אדם. אם שכרם של המורים מעולם לא היה מפרגן, על אחת כמה וכמה של מורי השל”ח וחבל. ככה שישבנו לשתות קפה של אחרי הטיול והמורה המארח שם תקליט של חווה אלברשטיין. כולם הקשיבו ונהנו מהשירה ולמעשה גם אני שהייתי אז בגיל ההתבגרות, נהניתי מהיכולת לשחרר ולהגיד לעצמי שבעצם גם אני נהנה לשמוע.. ככה השתחררתי מהדעה הקדומה עם חווה אלברשטיין והערב סגרתי מעגל כשהגעתי להופעה חיה שלה באולם המופעים של גבעת ברנר.

סוף שבוע גשום וחגיגי עבר על כוחותנו.

בתחילת השבוע מלאו לנירה 50. היום לנדב בני הבכור מלאו 25. אז בתחילת השבוע מצאתי תמונה של נירה כשהיא חוגגת 25 בדיוק לפני 25 שנה – תמונה שכבר דהתה עם איכות הדפסת התמונות של פעם.. היא הייתה אז בחודש התשיעי להריונה הראשון שכלל לא מעט בעיות, אשפוז בעת טיול בחו”ל (בשוויץ, בעת ששהינו בעיירה סנט מוריץ) ומספר הקפצות שווא לבית החולים כשכמו בקלישאה זאב! זאב! להקפצה האחרונה הגעתי בכלל בלי תיק הלידה שתמיד יש ברכב בחודש התשיעי – ואז מסתבר שעושים לה זירוז.. עכשיו לך הביתה להביא את הציוד כי אתה הולך להיות אבא בעוד כמה שעות. ומאז אותו לילה עברו בדיוק 25 שנים והנה הילד בן 25.

האירוע שראוי לציון הוא ה-50 של נירה ולפיכך התכנסנו במלון בצפת לסופ”ש משפחתי. התארחנו במלון מומלץ מאוד בשם The Ways Inn. היו אמורים להצטרף גם הוריה, אחיה ודודתה ואלה ביטלו ברגע האחרון – ממש יום לפני – ואחרי שנאלצתי לצמצם את ההזמנות במסעדות הטובות שהזמנתי אליהן – הם התחרטו אך היה זה מאוחר מדי. אני שגם הייתי כעוס בגלל הביטול – אפילו לא הצעתי לעזור בכדי לשנות משהו ולסובב את הגלגל. הביטול לא היה בגלל הקורונה חלילה אלא בגלל החורף. כאילו שצפת וקור הוא עניין חדש וגשם איננו דבר צפוי. במשך השבוע ביצענו מספר בדיקות אנטיגן ו-pcr ע”מ לוודא שהכל בסדר ושאפשר לנסוע – מאוד רציתי שכולם יהיו יחדיו ע”מ לחגוג לנירה. לבסוף טיילנו אנחנו ברמת הגולן – גם אתמול וגם היום, אכלנו אמש במסעדה בחוות בת יער, אכלנו צהריים עם הוריי במסעדה ליד טבריה וחזרנו הביתה.

אני בשבוע שבין קופסאות רבלימיד 83 ו-84. בביקור אצל האנדיקרונולוג השבוע הוא טען שהוא קצת מוטרד מכך שהזרחן אצלי בגוף יורד מדי – וננסה לברר. אך בסך הכל בימים האחרונים ההרגשה היא בסדר – כמובן שלנסיעה לקחתי קולסטיד ובלעתי לא מעט סטופ-איט אך מותר גם להגיד שהכל בסדר בשבת שלפני מנה חדשה עם עוד סטרואידים, לילות בלי שינה וכל מה שיבוא שלקראתו צריך לקחת קצת אוויר.

מזה תקופה שלא כתבתי. איזה כיף שזה פתאום יוצא טבעי. התחלתי ללמוד צילום והפסקתי בגלל הקורונה. לימודי הגרמנית הוקפאו גם בגלל הגל הנוכחי. חיסון רביעי אמנם קיבלתי אך למשחקי מכבי שהופסקו מאותה סיבה גם לא הייתי הולך מאותה הסיבה של חשש מהנגיף גם אם לא היו מוקפאים. טיילתי והפסקתי לעת עתה ומעמיס על עצמי את הסעות הילדים אל ומבית הספר ע”מ שלא יסעו באוטובוסים. אני ממש פוחד מכך שנגיף הקורונה יכנס אל ביתנו.

בחנוכה היה לי אירוע שאמור היה להיות משמח והתהפך בהפתעה – הוזמנתי למקום העבודה הקודם שלי בכדי להפרד מאחד המהנדסים שפרש לגמלאות. זה יפה שהגענו למצב שמישהו כבר פורש לגמלאות מההיי-טק מה גם שהאיש היה ממש כריש בתחומו. הייתי מאושר מההזמנה ומאוד התרגשתי – הייתה הזדמנות לפגוש הרבה חברים ומכרים שלא פגשתי מזמן. אפילו פגישה שתוכננה עם איזאבל באותו היום דחיתי. הביקור התארך מהצפוי והפך להיות מעיק! ולו מהסיבה שהיה כבד מנשוא לספוג את כמויות האהבה שקיבלתי מהאנשים. הגעגועים מרטו אותי. יצאתי משם במעין סוג של בריחה – כבר לא ידעתי היכן לשים את עצמי. האם היה זה ביקורי האחרון שם? שאלה ששאלתי את עצמי לא אחת מאז אותו ביקור. נראה שהגעגועים למה שהיה גדולים מלהכיל ולי קשה להתמודד עם הסיטואציה הזו. בימים שלאחר מכן הייתי בסוג של תעוקה, מעט ירוד וחסר מנוחה. זה עבר כפי שהכל אני שם מאחוריי אך היה חשוב לי לציין את זה כארוע משמעותי מהזמן האחרון.

כפי שכתבתי לעיל – גם אתמול וגם היום ביקרנו ברמת הגולן. הופתענו מתנופת הפיתוח של הכפר הדרוזי בוקעתא – נסענו בערפל עד לשם ולו בכדי לאכול פיתה דרוזית במקום שבו יואב אכל לפני מספר חודשים, אצל מוכר בקצה הכפר, ומאז חלם לחזור לשם. נדב עוד רצה לטייל אך מיהרנו אל המלון – בכל זאת מלון בוטיק קטן – לא מלון של דלפק קבלה 24/7. היום חזרנו אל הרמה – יום ההולדת של נדב ונתתי לו לזרום עם היעדים. אתמול הוא ואיתי שנסעו ברכב נפרד ביקרו על הר הבנטל ונהנו מהקור והרוח העזה. הוא מאוד רצה גם לצלם שבשבות (טורבינות הרוח) מקרוב ואתמול לא הספקנו. ערפל היה היום מצפת עד ראש פינה וממחנה נפח’ מזרחה. הערפל הפך לכבד. עצרנו בתצפית ליד עין זיוון במטרה למצוא עוד פיתה דרוזית לעדו שממש רצה שוב מהדבר המתוק הזה (כשמורחים נוטלה במקום לבנה וזעתר) אך כל שמצאנו הוא מוכר דרוזי בודד שהתחבא מהקור ברכב, ממנו רכשתי פירות שאחרי דקותיים כשהפשרתי והצלחתי לחשוב התברר לי ששילמתי מחיר מופקע. אמרתי לעצמי שתודה לאל – אני יכול להרשות לעצמי לשלם יותר מדי פעם בשביל מי שפרנסתו דחוקה אבל גר במקום ראוי. לבקשתו של נדב, משם נסענו שוב אל פסגת הר הבנטל – לקפוא מעט בקור ובערפל – ומשם היישר אל המסעדה שליד המושבה מגדל. בדרך חלפנו שוב ליד מחנה נפח’ – הבסיס שבו שירתתי ואהבתי אותו אהבה שקשה לתאר (תיארתי את סיפור המעבר למקום באחד הפוסטים) ועברו בי רגשות מאוד חזקים – הודיתי לבורא עולם על הזכות שניתנה לי להיות חלק מהמקום הזה וחשתי גאווה רבה על שהייתי חלק ממנו. אלה בהחלט האנרגיות שאני צריך ע”מ לקבל את המחזור הבא של הרבלימיד. שבוע טוב.

היה לי חשוב שלא לתת ליום הזה לעבור מבלי לכתוב על זה משהו. במשך היום צצו מחשבות שקצת ריגשו אותי, אבל אין לי עם מי לחלוק אותם זולת עצמי. ה-16.11 הפך לתאריך משמעותי עבורי..

• היום לפני 11 שנה הפכתי לעובד אינטל בזכות הרכישה של היחידה העסקית בה עבדתי מחברת טקסס אינסטרומנטס
• היום לפני 7 שנים התאשפזתי להשתלת מח העצם
• היום זה יום החצי שנה לאבחון. ז”א שהיום המיאלומה שלי מאובחנת מזה 8.5 שנים. ממחר אפשר לאמר שאני מאובחן כבר למעלה מ-8.5 שנים..

כמו רבים מעובדי ההייטק גם אני מנוי ב-LinkedIn. עם השנים חשתי שמי שפעיל שם הוא מי שמחפש עבודה או מי שמתעתד לעשות זאת. אף פעם לא מצאתי משהו מאוד חיובי בפלטפורמה הזו, למעט לקרוא קורות חיים של מכרים ממקומות עבודה קודמים. לא הייתי מפרסם שם פוסטים ואף פעם לא נעניתי לחיזורים שצצו מדי פעם מכל מיני כאלה שפנו ורצו שאתעניין בחברה או במיזם שלהם. לי היה טוב היכן שהייתי. מאז שהגעתי ל-TI (טקסס אינסטרומנטס) במאי 2003 הרגשתי שמצאתי את מקומי עם כל העליות והמורדות בדרך. התחושות שלי תמיד אמרו להשאר במקום וזה בראייה לאחור די פיצה אותי – כשהיה קשה ב-TI השתדלתי לאטום אזניים ולא להקשיב ליללות מסביב, כשהיתה אפשרות לעזוב את הארגון בחרתי להשאר בו והאינטואיציה הפכה לכך שאהיה חלק מהמעבר לאינטל. ב-LinkedIn עדיין מצוין שאני עובד אינטל. לא טרחתי לציין את הסטטוס שלי מאז שפרשתי. קיבלתי מספר ד”שים מחברים ומכרים בימים האחרונים לרגל יום השנה – לאחד מהם סיפרתי על הסטטוס החדש וזה אמר שלמעשה פרשתי גם מה-LinkedIn. זה אולי נכון אך אני לא ממהר לנטוש בפועל. היום התקשר חבר ותיק לאחל מזל טוב. לפני הרבה שנים חלקנו אותו משרד ומאז אנו בקשר. קשר רופף אבל קשר. מסתבר שבפעם האחרונה ששוחחנו היה לפני הקורונה והוא היה די מופתע לשמוע שאחד כמוני פרש.

זה נכון שהיום לפני 11 שנה הפכתי לעובד אינטל. אבל הקריירה שלי באינטל נקטעה רשמית בסוף השנה הקודמת עם פרישתי הסופית. הם נתנו לי מספיק זמן לשקול חזרה אך בפרישתי בפועל לפני שנה וחצי זה היה ברור שזה סופי. כשאני חושב על זה – פתאום מבין שלמעשה בעוד חודש וחצי זה כבר ממש שנה מאז הפרישה הרשמית. ההרהורים מעלים בי מידה של התרגשות ועל זה ארצה להרחיב.

מה שריגש אותי לא היה רק עצם העובדה שאנו נהיה חלק מאינטל אלא יום המעבר. ההודעה על הכוונה לרכוש את היחידה העסקית הייתה ב-16.8.2010 והמעבר עצמו מקץ 3 חודשים ב-16.11.2010. באותו יום של הכרזה קיבלנו הצעות עבודה, עבדנו על תקשורת לקוחות לבשר על השינוי ולדאוג לכך שנקבל את תמיכתם. הייתי כל כך גאה בשינוי שהצטרפתי לצוות שהוביל את ההטמעה לתוך אינטל. ישנם שני שלבים חשובים ברכישות ומיזוגים: תהליך שקודם לרכישה או למיזוג ואז התהליך מרגע ההכרזה אל תוך ההטמעה של הארגון החדש בארגון הקיים (וזה יכול להיות מכל כיוון – חברה קטנה שרוכשת חברה גדולה יותר – אציין זאת בהמשך).

מספר ימים לפני המעבר מנהלת משאבי האנוש של TI קראה לי בזמן שהייתי עסוק בעבודה. עליתי אליה כדי לקבל מכתב פיטורים. בכל זאת המעבר כרוך בפיטורין מחברה א’ וקליטה בחברה ב’. בתום השיחה חזרתי לעבוד והודיתי לבורא עולם על המזל שבחיקי – על פיטורים כאלה שמחים ורק לפלל שתמיד זה יהיה ככה. ההנהלה ב-TI הייתה ממש בסדר – למרות שיש כאן רצף של עבודות התייחסו בכובד ראש לתהליך וגם פיצו על העובדה שנאלצים להפרד מאיתנו.

ביום שלפני המעבר כבר ידענו שהתאריך הוא מחר. ביקשו מכולם להגיע ולא להעדר. אני שהייתי עמוס מאוד בעבודה נשארתי אחרון במשרד אל תוך הלילה וזכיתי לראות כיצד מגיעים לעת ערב קבוצה של פועלים ומחליפים את התמונות שעל הקיר מתמונות של חברת TI לתמונות של אינטל – פעם ראשונה שראיתי את מה שאינטל דוגלת בו: שיוויון מגדרי, אתני, דתי וכד’. בתמונות הופיעו אנשים שונים (הודים, שחורים, וכיוצב’ ) עוטים לבוש של עבודה בחדר נקי (חדר שבו מייצרים את הסיליקון שמשמש למעבד של המחשב). חשתי שאני נכנס לאימפריה גלובאלית עצומה. עם השנים ראיתי את התמונות האלה בכל פינה בחברה – אך זאת הייתה הפעם הראשונה וזה נחרט היטב בראשי.

למחרת החלה חגיגה בת יומיים. המשרדים הפכו לנשף אחד גדול: בלונים, מוסיקה, דוכנים שבו חילקו גלידה, ממתקים שונים, קייטרינג מובחר. עברנו יחד הדרכות שונות, קיבלנו תגי עובד, מחשבים חדשים שבחרנו מבעוד מועד, רכבי ליסינג חדשים, הצטלמנו לסרט שהוקרן בחגיגה שנעשתה מספר שבועות לאחר מכן.

כפי שכתבתי לעיל, הים לפני 7 שנים התאשפזתי בהדסה להשתלת מח העצם העצמית. בזמן ההחלמה בבית, הארגון שבו עבדתי באינטל היה עסוק בלסגור רכישה של ארגון אחר, גדול ממנו, שישלים מבחינה טכנולוגית את הצרכים ויאפשר הזדמנויות עסקיות טובות יותר לאינטל. הדבר אכן קרה זמן מה לאחר מכן. כאן קרה מקרה שיחידה עסקית רכשה והתמזגה ליחידה אחרת גדולה ממנה. הדבר עצמו היה כרוך באתגרים חדשים וביטא את הצורך כמו בשירו “להשתנות תמיד” של מתי כספי שכתב יפה אהוד מנור “כדי להיות יש ללמוד איך להשתנות תמיד.” – להשתנות כל הזמן על מנת לשמור על היכולת לשרוד בשוק מאוד תחרותי. הדבר נכון גם בתהליך הפרישה שלי – תהליך שעבדתי עליו ברקע לא מעט זמן כשתמיד פיללתי שלעולם לא יקרה – אך פיתחתי תכנית למקרה שהיום הזה יגיע. חששתי מאותם סיפורים על אנשים שדעכו מרגע שפרשו ולכן רציתי שלי זה לא יקרה. באה הקורונה וקצת הקשתה אך המפתח לשרוד ולהיות כאן היום הוא היכולת להשתנות.

ככה שהיום לפני 11 שנים זה קרה אך הוא לא רלוונטי מבחינת הותק שלי בחברה.

היום גם התנתקתי מסלקום – זהו יום שהמתנתי בסבלנות שיקרה – לסיים תקופת התחייבות בת שלוש שנים שהוחתמתי עליה שלא ביודעין – בזמן האחרון דאגתי לעבור להוט – לא ששם אני מלקק דבש – אבל השתמשתי ברישום לשתי החברות בכדי לשפר את חוויית הצפייה והאינטרנט ולתכנן בצורה זהירה את תהליך הפרישה מהחברה שהתנהלה בצורה רעה מאוד. ברגע שבהוט זה התייצב – התנתקתי מסלקום. די גיחכתי כשהנציגה בטלפון טענה שהם דואגים לשקיפות מלאה. אספתי את עדו מבית הספר וביחד נסענו לקניון רחובות להחזיר את הציוד ולהפתר מעוד כמה קופסאות מיותרות. כמו שאומרים בשריון: “מטרה תותח חדל”.