שלוש שנים (חובה!) עם הרבה קבע

יום שני, 16/5/16 (למעשה כבר יום שלישי אחרי שתיים בלילה..)

הייתי חייב לכתוב משהו. בכל זאת, היום ציינתי שלוש שנים לגילוי המיאלומה.

יש יתרון בלתי רגיל שאחרי שלוש שנים זה היה לכאורה סתם יום רגיל (אך עדיין לא שיגרתי). החל בבדיקות דם וצילומים לאחד הבנים שאמור לעבור ניתוח אורטופדי בשבוע הבא, המשך לעבודה לקבל מחשב חדש, עבודה רצוף עד כמעט חצות, הגעה הביתה ובאחת וחצי יוצאים לריצה. לא, זה עדיין לא יוריד את המשקל. אבל קשה ללכת למיטה אחרי יום כ"כ עמוס מבלי לפרוק משהו. ובשבע בבוקר מתחיל שחר של יום חדש. ככה זה עם סטרואידים – יש בהם לעיתים משהו כ"כ טוב.. הבעיה המחיר של אחרי ונעבור גם את זה. לאחרונה כששואלים איך מרגיש אני אז אני טוען שהכל סבבה. מן הסתם יהיו גם ימים פחות טובים אבל הם יעברו כמו אלה שמאחורי אז מתרכזים בדברים הטובים. כמו שאמרה לי איזאבל: נושמים את זה פנימה (כמו את הנופים עוצרי הנשימה באזור האגמים של צפון איטליה). אסור לעצור את הנשימה – צריך לשאוף אותה פנימה.

ובכל זאת, אחרי כ"כ הרבה זמן שלא כתבתי הייתי חייב לציין משהו. זה חובה לציין שלוש שנים כי זה מה שד"ר גוגל נתן לי באינצקלופדיה המהוללת ויקיפדיה כשפתחתי לראות מה זה מיאלומה. אז שלוש שנים עברנו ויש עוד הרבה שנות מיאלומה לפנינו, חיים עם מיאלומה שחתמה קבע אצלנו.

כ"כ הרבה עבר עליי מאז כתבתי בפעם האחרונה: טיול עם האישה בצפון איטליה לפני פסח, התמודדות עם רכבת הרים רגשית, בחירה במודע להפסיק להתייחס למשקל למשך חודש (עם כל מה שנלווה לכך תרתי משמע עד לפני שבוע שאז החלטתי לעצור את זה), שינויים חיוביים בעבודה, וכמובן המשך בליעה של רבלימיד על בסיס יומי ומעקב אצל פרופ' בן יהודה שהוציאה את אישתי מרוצה (אותי קצת פחות אבל העיקר שהאישה מרוצה – ולא, היא לא הטילה עליי יותר מטלות בעבודות הבית). אם יש משהו שמגיע לאישתי – שאפו הכי גדול שבעולם על התמיכה והאמפטיה בימים שאני ממש ממש למטה, מהצד השני של הסטרואידים.

אני מניח שניפגש בכנס ה-11 של אמ"ן ביום שישי הקרוב. כמו בכל שנה יהיה ודאי מושקע ומעניין. רק שאני אגיע עירני.. לחיי השנים שבדרך.