לפני 20 שנה עבדתי בסטארט-אפ בראש העין. אחד ממקומות העבודה הכיפיים שהייתי בהם. עבדנו מאוד מאוד קשה אבל הייתה חוויה בלתי נשכחת. התחברתי מאוד עם מנהל התכנה בארגון. עולה לי בראש שפעם אחת גם לקחתי את משפחותינו בשבת לטיול ברמת הגולן. היה לו רכב פזארו ארוך שיכל לנסוע בשטח והעמסנו עליו את כולם. כשהגענו לגשר אריק אשתו הפתיעה וסיפרה ששירתה איתו, זה שהגשר על שמו. לפני יומיים צוין 50 שנה לנופלו של סגן אריה (אריק) שמיר, שעל שמו נקרא גשר אריק.

בכל אופן אותו מנהל תוכנה סיפר לי שהחרטא הכי גדול זה החסכון לפנסיה. אתה חוסך וחוסך, מפקיד ומפקיד וכשאתה מתקרב לגיל פרישה אתה שואל לאיפה נעלם הכסף. זו תובנה שלקחתי ותמיד הולכת איתי.

עשרים שנה חלפו מאז ואני מתחיל את הפנסיה המוקדמת שלי שנקראת אובדן כושר עבודה. כרגע השכר הוא משהו שמתקרב יותר לשכר שהיה לי עד לא מזמן מאשר מה שצפוי לי כיום בגיל הפרישה (ראה להלן). הוא ישולם לי לא יאוחר מהיום שבו אגיע לגיל פרישה (67). כלומר בעוד 14 שנה וקצת.

לאחרונה מקום העבודה שאני רשמית עוד שייך אליו העביר לעובדים סדרת הרצאות בזום בנושא השקעות והשקעות לגיל פרישה. הייתה שם תובנה יפה שהייתי רוצה לחלוק:

תוחלת החיים שלנו כיום היא 90 שנה. מגיל פרישה (67) ועד גיל 90 יש 23 שנה שבו אדם מתעתד לקבל שכר פנסיוני שמופרשים מחסכונותיו. אדם ממוצע מתחיל לעבוד בגיל 27 (אחרי צבא, לימודים) וחוסך לפנסיה במשך 40 שנה. זאת אומרת מפקיד כסף במשך 40 שנה בשביל לקבל כסף במשך 23 שנה. את השכר האחרון מעבודה מקבלים רגע לפני הפרישה, בגיל 66 – ואז יש שאיפה להמשכיות. זאת אומרת שהשאיפה שגובה הפנסיה יהיה זהה ככל האפשר לשכר האחרון (בהנחה שהוא לא במגמת ירידה). אני מניח כאן שאף קורא לא מחרטט שבגיל 67 הוא יצטרך פחות – כולנו רוצים לטייל, שיהיה כסף לתרופות ולעזור לילדים. עד כאן התובנה. השאלה הפתוחה: איך גורמים לזה לקרות??

השבוע הייתי לי פגישה עם הסוכן של סוכנות הביטוח שמתעסקת עם ההפקדות הפנסיוניות שלי. אני תמיד חושש מהפגישות האלה שבהן אני מוצף בשצף ורצף מושגים והמלצות שאי אפשר לעכל ובטח להבין ובסוף מרגיש שהסוכן נורא רוצה לשחק בכל מיני סעיפים ולהעביר כספים מקופה (חברת ביטוח) אחת לאחרת ע”מ לעשות קופה מהניוד. אך הפעם ברגע שעדכנתי שאני באובדן כושר עבודה, הוא נרגע ומיד אמר שאין מה לגעת.

משם עברנו לדבר על הפנסיה. התעניינתי לדעת איפה אני עומד, כלומר מה הצפי לגיל פרישה. פה היה דבר מדהים. מסתבר שנכון להיום בהנחה שהשכר וההפקדות לפנסיה אינן משתנות, בגיל 67 אני צפוי לשכר פנסיוני שנמוך ביותר מ-25% מהשכר אותו אני מקבל היום!! זו ירידה משמעותית. ואז דווקא הייתה שיחה מעניינת על תהליך סגירת הפער.

מהשיחה מסתבר שהדרך לסגור את הפער הוא מטבע הדברים הגדלת החסכון הפנסיוני. אני לקחתי תובנה מהשיחה שהדרך הנכונה לפעול להגדלת החסכון הפנסיוני הוא ע”י קופת גמל לחסכון. זהו חסכון שיש בו מספר יתרונות:

• הכסף תמיד שלי – גם אם אלך לעולמי הוא מועבר ליורשיי החוקיים או למי שאני ממנה כיורש בפתיחת הקופה
• החסכון פטור ממס – כלומר כל התשואות שהקופה עושה פטורים בגיל פרישה, כולל פטור ממס על רווחי הון (כיום 25%)
• בעת פרישה ניתן להחליט האם למשוך את החסכון כהוני (בתשלום אחד), או כקצבה חודשית, או להחליט על חלוקה מסוימת (חלק משיכה חד פעמית וחלק קצבה חודשית).

באתר גמל-נט ניתן להשוות בין קופות הגמל להשקעה. ההשוואה בין תשואות שעשו הקופות (הרעיון אושר ע”י משרד האוצר רק ב-2016, כלומר לפני 4 שנים ולכן אין עדיין מידע נכון לכתיבת שורות אלה על ממוצע תשואות לחמש שנים האחרונות), וכמו כן השוואה בין דמי הניהול ובין תמהיל ההשקעות.

מטבעי אני אופטימי ולכן ללא תלות במצב המיאלומה שלי ובתכניות שלה לגבי, אני לא רוצה למצוא את עצמי יורד ברמת החיים בעת היציאה לפנסיה. זה מחייב להגדיל את החסכון במשאב הזה כיום בכדי לאפשר לממש את החלומות שאני שומר לגיל פרישה. כן, זה אומר לצמצם קצת את ההוצאות היום – בשביל להבטיח לי ולמשפחתי את העצמאות הכלכלית גם מחר.

הערה לרציניים: ביררתי עם חבר מהם דמי הניהול המומלצים. הומלץ לי על: 0% מהפקדה ולא יותר מ-0.6% מהצבירה. בהצלחה.