סוף הסיפור

יום רביעי בבוקר. היום אני חוזר לעבודה אחרי העדרות (בפועל) של שבוע וחצי. מאז שהשתחררתי מהאשפוז האחרון שהיתי בבית בחופשת מחלה שע"פ רופאת המשפחה אמורה להסתיים בסוף השבוע.

ואכן, במרבית הימים פשוט לימדתי את עצמי להנות מן המנוחה. מי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי "להנות" מן המנוחה ועל הצורך להיות בעשייה כל הזמן, מה גם שה"מנוחה" הזו באה בזמן ממש לא מתאים. ביום שאושפזתי הייתי אמור להתחיל חפיפה לתפקיד חדש והבחור אותו אני מחליף נוסע בשבוע הבא לחודש חופש עם המשפחה. זה הלחיץ אותי בהתחלה ואז אמרתי לעצמי שבעצם אני בסך הכל צריך זמן לחפיפה ולא לתפקוד בפועל – זה הוא עדיין עושה. גם המנהלת שלי יצרה קשר ופקדה עליי לנוח – ושבעצם במשך התקופה היא תסייע ככל שניתן. לעיתים אני חושב על זה – כיצד חשים כלפיי אנשים מן הצד כשאני פתאום נעלם לשבוע ויותר, כבר פעם שלישית ממרץ.. חושב על זה ועובר הלאה.

אלא שמקום העבודה לא רצה אותי חזרה עד אשר הרופא התעסוקתי יאשר. אתמול קיימנו שיחה לאחר שהעברתי את סיכום האשפוז. קבענו שאני חוזר מהיום אבל הבטחתי לא להגזים – עובד עד יום מלא. כך היום כך גם מחר. לכן אני גם לא ממהר לצאת.

והאמת שבימים האחרונים עד אתמול או שלשום אולי, ישמע קצת מפתיע – אבל לא בא לי לחזור. התאים לי לנוח בבית. אתמול אחרי שיחתנו כבר הרגשתי שבאמת נורא מתאים לי לחזור. ואולי גם זו חלק מההחלמה – הצורך לצאת מהקופסה, להתארגן ולחזור חדש.

אז אמנם אני עדיין מעט משתעל (נובח) לעיתים רחוקות ועדיין טיפה מצונן – אבל זה הזמן לחזור. מיום שני כבר עליתי על שיחות, בד"כ בהדממה – פשוט מקשיב. קצת טלפונים, קצת עונה על מיילים. בין לבין המשכתי לתכנן את הטיול של אוגוסט ואתמול בערב גם את נסיעת העבודה הבאה – אי"ה לפני החגים.

בנוסף קרא הבוקר דבר נדיר ומופלא – סיימתי לקרוא ספר! סוד שאני נוצר עימי שמאז שהשתחררתי מהשתלת המח עצם – לא הייתי מסוגל לקרוא באופן רצחף. מתחיל לקרוא עמוד, אולי שניים – ומתעייף. הפרעת קשב רצינית.. ליד המיטה שלי יש (למעשה היו) מספר ספרים שבמשך חודשים חיכו להקרא – וזה לא קרה. קיבלתי ספרים במתנה (קיצור תולדות האנושות לדוגמא) וספרים שרכשתי מתוך כוונה להחכים (הספר של איזאבל) ואפילו "סרטן כנקודת מפנה" שלקחתי איתי לנסיעות כדי לקרוא במטוס או בלילה במלון – פשוט לא הצלחתי להגיע לזה. זה תיסכל לא מעט אבל לא הצליח לי לפתור את זה.

לפני זמן מה קיבלתי פרסום לספר קריאה שדווקא עניין אותי. הפעם תקפתי את העניין מזווית שונה – ספר דיגיטלי. רכשתי את הספר לאפליקציה "עברית" וניסיתי לתת צ'אנס. אמנם לא גמעתי דפים רבים אך בכל פעם קצת.. בימים ולילות האחרונים ידעתי שזה אף עוזר לי להרדם.. קצת קריאה לפני השינה. וככה הספר התקדם לאיטו כשאני מביט בגאון על מספרי העמודים המתקדמים. פעם זה היה ממש לא חשוב ואילו עתה זה הפך מעט עקרוני..

הבוקר התעוררתי עייף. הקצתי כבר בחמש לפנות בוקר ולקח לי זמן לחזור לישון עד לשעה הצפויה. לקחתי את הילדים לבית הספר וחזרתי לכאורה לישון אבל בפועל לנסות ולסיים את הספר. סיקרן אותי הסוף ומצד שני סקרן אותי להיות מצידה השני של הכריכה הוירטואלית. לפני מספר ימים אגב, כבר רכשתי את הספר הדיגיטילי השני "סוס אחד נכנס לבר" אבל החלטתי שאני לא מתחיל לקרוא אותו, גם לא במקביל, עד אשר מסיים את הנוכחי.

וזה קרה הבוקר – סיימתי לקרוא ספר שלם. הגעתי לסוף הסיפור.

 

שוב באשפוז

לא חשבתי שהסימנים המקדימים יביאוני עד הלום אבל הנני כאן.

שיעול יבש באמצע השבוע, שיעול עם ליחה לקראת סוף השבוע, חום שעלה במהלך השבת, כשהגעתי להדסה כבר האמיר 39.3. צילום חזה אושש את החשש. אושפזתי להשגחה ולטיפול. אלא שזו לא הפעם הראשונה השנה.

אני במחזור 11 של הרבלימיד (מחזור י"א אני קורא לזה) וכבר השלמתי עם העובדה שזה הופך להיות חלק מחיי. הרבלימיד והדקסה. הבנתי שפעילות מעיים (כך קוראים לזה פה) מוגברת קוראת בד"כ בתחילת ובסיום מחזור. אפשר לחיות עם זה. על התופעות של הדקסה כתבתי לא מעט וגם עם זה אני מנסה להתמודד באי אילו דרכים. הבנתי שיש החלשה של המערכת החיסונית והשתדלתי להשמר במידת האפשר.

משהו השתנה. זו כבר הפעם השלישית מאז מרץ שתופעות הלוואי של הרבלימיד פוגעות בי. במרץ הופיעו אותם תסמינים – חום ודלקת ריאות. אשפוז כאן למספר ימים עם כמות נכבדת של אנטיביוטיקה. במאי התקררות: לא היה חום אבל ההתקררות גרמה לאיבוד הקול ללא סיבה מובהקת. ועתה שוב.

נראה שהפעם זה מכה חזק יותר: שיעול שלא פוסק, חום שמסרב לחזור לרמה נורמלית. פתאום נזלת, פתאום כאב גרון. אתמול אישתי הביאה את הילדים. יצאתי איתם לקניון של הדסה. אנחנו לא חושפים בפני הילדים הצעירים את החולשות. נותנים להם להרגיש שאני נמצא במקום שממש כיף פה.. בקניון הרגשתי כ"כ חלש שנאלצתי לפרוש ולחזור.

בשורה התחתונה מה שהכי מטריד אותי שזו כנראה לא הפעם האחרונה. שהמערכת הולכת ונחלשת וחוטפת. שטחתי את חששותי בפני פרופ' בן יהודה בביקור הבוקר שלה אתמול. יש לטענתה טיפול שיכול לחזק את המערכת, אלא שזה יצריך הגעה לפה (אשפוז יום) לקבלת הטיפול.

הדברים האלה הביאו אותי לתובנה שהמצב הופך ונעשה מורכב: מצד אחד הרבלימיד נחוץ לבריאותי. מעבר לכך: לשרידותי. עובדה שמדי חודש מאושרת לי תרופה שעלותה החודשית 34000 ש"ח (!) בלעדיו השרשראות ימשיכו להאמיר ויגרמו למה שהמיאלומה יודעת לגרום. מצד שני התופעות שהתרופה גורמת מחלישות מאוד. ואת זה צריך לדעת לעצור כדי שיהיה אפשר להמשיך קדימה. מה שמטריד אותי נכון להיום זו השכיחות של תופעות הלוואי ושנראה שכדי להלחם בתופעות הלוואי זה מסתמן כמשהו לא טריוויאלי.

אני משתחרר היום – פרופ' בן יהודה נכנסה בזמן כתיבת שורות אלה והודיעה שעדיף שאהיה בבית מאשר כאן. ובצדק. בתי חולים אינם מקום מומלץ לאנשים כמוני.

בדרך החוצה עברנו באשפוז יום המטולוגי – הצוות הנפלא. משבוע הבא מתחילים IVIG, זאת אומרת טיפול של IG (אימונוגלובולין) באמצעות IV (דרך הוריד). יש משהו נינוח באוירה של האגף הקטן והדחוס הזה. עניין של מסירות של הצוות? כמו בדירה להשכיר – הכל עניין של אנשים.

 

חוקי מרפי בפעולה

לילה אחרון בפיניקס שאריזונה הרחוקה. חם פה כמעט כמו בגהנום. פשוט יש ימים חמים עוד יותר. כמו בסוף השבוע האחרון. נחתתי בחצות של יום ראשון והיה שלושים מעלות (בצל 🙂 ). היום בדרך למשרד הרכב מדד 105 מעלות פרנהייט שזה 40.5 ובדרך העלה ל-107 שזה קצת יותר מ-40.5. אתמול יצאתי בצהרים לרכב של המנהלת שלי לאסוף את הקניות שביצעתי טרם הנסיעה מאמאזון ושלחתי אליה, כרגיל. היא נחרדה לדעת שיש שם מכשור אלקטרוני שמתבשל בחום. יצאתי לחמש דקות והזעתי חצי שעה.

אבל על מה שרציתי לכתוב היה רצף של חוקי מרפי שנתקלו בי מתי שהוא בדרך לכאן..

מצבי הרפואי מקנה לי אישור ממקום העבודה לטוס במחלקת עסקים. זה מאוד מקל בנסיעות הארוכות האלו. רציתי לטוס במוצ"ש ככה שאגיע בראשון ואספיק לנוח אך לא נמצא מקום ולכן הסתפקתי בטיסה של ראשון בצהרים. יש בזה יתרון שנמצאים עם המשפחה במשך כל הסופשבוע, ישנים כמו בנאדם, מסיעים את הילדים לבית הספר וקצת לאחר מכן נוסעים אל השדה. הטיסה עברה בסדר ואחרי שנחתתי בניו יורק ועברתי את הבדיקה הבטחונית פסעתי תחילה לחפש את הגייט (שער היציאה) של הטיסה הבאה שהייתה בקצה הטרמינל וכשהגעתי מסתבר שהחליפו שער. הגעתי גם לשם גוער בעצמי שיכולתי לחסוך את המאמץ ולהסתכל בלוח הטיסות, אלא שלא רע לחלץ עצמות וללכת קצת אחרי טיסה ארוכה. מסתבר שהשער החדש נמצא בקרבת הטרקלין שהיה הומה באותה שעה. כנוסע במחלקת עסקים פסעתי פנימה כהרגלי. רעב לא הייתי (כבר חצות ויותר שעון ישראל) והסתפקתי בכוס יין, ולהטעין את המחשב והסלולרי. החשמל בטיסה משום מה לא עבד והסוללה של המחשב התרוקנה כמו גם של הסלולרי ממנו אני קורא ספר שהורדתי באפליקציה "עברית".

מתי שהוא הגיע הזמן לעלות לטיסה הבאה לפניקס. פה זה מתחיל. יצאתי מהטרקלין והופתעתי שהטיסה מתעכבת ומתעכבת ובכל דקה-שתיים מתעדכנת לאיחור נוסף. בנקודה מסוימת החלטתי לחזור לטרקלין ולנוח שם אלא שבכניסה סרבו להכניס אותי כי.. אינני זכאי. ממש יופי. טענתי בפני פקידת הקבלה שהייתי כבר בפנים ואפילו הפקידה הקודמת עדכנה בעט את שער היציאה המעודכן. כנראה שנתקלתי במנהלת ביצ'ית שכן זאת שלידה רטנה שיתכן ופקידת הקבלה שנעדרה מכסאה באותו הזמן עדכנה את השער אבל לא נתנה להכנס. לא רציתי לריב יותר מדי רק שאלתי למה?! והיא אמרה שהטרקלין משרת רק טיסות בינ"ל ולא טיסות פנים. ואני הרי לפני טיסת פנים. חזרתי לשער ומסתבר שיש כבר כשעתיים איחור ביציאה, פשוט כי המטוס שלנו מתעכב בדרך לכאן. התנחמתי בכך שיצא לי לראות את מחצית המשחק בין גולדן סטייט לקליבלנד.

כשהגיעה הטיסה סופסוף כבר הייתי ממש עייף. התיישבתי, נחגרתי והתעוררתי להמראה לראות אותנו ממריאים וחזרתי לישון. כשהתעוררתי כל הדיירים מסביב כבר סיימו לאכול. לי לא הציעו אז החלטתי לוותר. גם שתי הדיילות היו מאוד לא נחמדות ככה שלא הוסיף חשק.

נחתנו לקראת חצות, המתנתי למזוודה וראיתי בחור מרים את שלי לתוך ערימת מזוודות. התקרבתי וראיתי שהמזוודה מאוד דומה אבל לא שלי. היה שם אוסף די גדול של מזוודות ובינהן.. זיהיתי את שלי. אחת הנשים בחבורה ראתה אותי ומלמלה שזאת לא נראית מזוודה שלהם. ממש כעסתי..! בתור אחת שנראית אמא שלהם נראה שגידלה חמורים בבית אם הם אינם מסוגלים לזהות מזוודה לא שלהם. רטנתי בפניה שהם צריכים להיות יותר זהירים! והלכתי משם להסעה לאזור השכרת הרכב. כשהגעתי לתחנה בדיוק אז נהג האוטובוס סגר את הדלתות והתעלם ממני. מרגיז, במיוחד בחום הקייצי של אריזונה. השאטל הבא הגיע והוביל למתחם גדול של השכרת רכב. זהו בניין רחב בן מספר קומות שמיועד להשכרת רכב בלבד. כמו באמריקה. ירדתי בתחנה של Hertz, שזאת חברת ההשכרה שאיתה עובד מקום העבודה שלי. מתישהוא עשו לי סידור של הרץ-גולד (Hertz Gold Member). זה סידור מאוד נוח. אתה מגיע ללוח אלקטרוני שם מופיע שמך ומספר העמדה שם ממתין לך הרכב. הולך משם ישירות לרכב, נכנס ונוסע. ביציאה השומר מוודא את פרטיך באמצעות רשיון הנהיגה וקדימה הפועל. בדרך למסך הגדול עוד בדקתי אם בשילוט הדיגיטלי מעל מכוניות מסוימות של משכירים במעמד זהב כמוני מופיע שמי. לא הופיע והגעתי למסך המרכזי הגדול וגם שם לא הופיע. למרות השעה מאוחרת היה תור לא קטן ונאלצתי להמתין. כשהגיע סוף סוף תורי, ביצעתי את ההשכרה, קיבלתי ניירת ומפתחות, נכנסתי אל הרכב, כוונתי מראות וכו' הכנסתי כתובת המלון ל-Waze ויצאתי לדרך. כשהגעתי לשער היציאה, השומר וידא את רשיון הנהיגה למול פרטי ההשכרה ולתדהמתי ההזמנה רשומה ע"ש מישהו אחר. כלומר אני סוג של גנב.. פה ניהלתי את הסיטואציה היטב, חזרתי חזרה קצת כועס למשרד. עדיין היה תור אך הגעתי מייד לפקיד ונראה לי שזו אשמתו. הוא די הרגיש לא בנוח וקיבל אותי מייד. טענתי שיש בעיה שהוא כבר השתמש בכרטיס אשראי ככה שהשוכר האחר ירוויח אך זה טען שאין זה כך. מפה לשם מסתבר שמספר האישור בהזמנה שלי מקפיץ פרטים של עובד חברה אחר ככה שלמעשה – לי אין הזמנה! מה שהסתבר שקרה שבטעטת הועתקו פרטי הזמנה של עובד אחר לתוך ההזמנה שלי. מצד אחד – קורה.. מצד שני – למה לא לשים לב לפרטים. באשפוז יום אף פעם לא קרה שקיבלתי טיפול של מישהו אחר ושם העומס מן הסתם הרבה יותר גדול. כבר היה אחרי אחת בלילה וזה גם ככה לוקח כחצי שעה נסיעה עד למלון. התקשרתי לסוכנת ולמזלי תפסתי אותה ושיטחתי בקצרה את השתלשלות העניינים. היא לא לקחה אחריות (שונא את זה!) וניסתה להפיל על השכרת הרכב לבצע הזמנה אך זה טען שאינו מבצע הזמנות חדשות אלא מוסר רכבים להזמנות קיימות. ביקשתי ממנה שהיא תטפל בזה וטענה שזה יקח מספר דקות. בין לבין העובד במקום חייך ואמר שהיום אני מציית להרבה מחוקי מרפי..

תוך המתנה התקנתי את האפליקציה של הרץ, ובסביבות השעה שתיים וקצת לפנות בוקר ראיתי שנוספה הזמנה חדשה במערכת. אלא שאז הפקיד ביקש שאעבור לסוף התור. טענתי שאני כבר מתעכב פה למעלה משעתיים – אך זה טען שאין לי הזמנה. אמרתי לו שכבר יש אך זה גרס: לפני כן לא הייתה לך… התרגזתי אך בלעתי. אחרי שקיבל נהג נוסף התייצבתי מולו והגשתי את הנייר עליו כתבתי את מס' האישור החדש. הוא דווקא לא סירב ואף הודיע שישדרג את הרכב בגין כל הטרחה. הסובלנות משתלמת.

יצאתי משם בשתיים וחצי והגעתי למלון בשלוש. הלכתי לישון רק בארבע עם כל ההתארגנות והתעוררתי בסביבות שש. בשעה שמונה כבר הייתי צריך להעביר ישיבה שבועית.

זהו הלילה האחרון ומחר בשעה הזו אהיה בדרך לניו יורק. כמו בפעם שעברה יש לנו מספר שעות להסתובב בעיר הגדולה. נחמד לי מאוד להיות תייר לעת מצוא ולטעום טיפה מהעולם.

זהו גם השבוע שבו החל מחזור י"א של הרבלימיד. בסך הכל בסדר, פעילות מסוג ש.ל.ש.ל. תקפה כרגיל ביום הראשון, ברכת מערכת העיכול לשובה של התרופה לסל תרופות הבוקר. אפילו דקסה לקחתי אתמול והיום וביומיים הקרובים. החלטתי לנסות מינון יורד: 8,6,4,2 מ"ג. סה"כ נותן את ה-20 מ"ג השבועי. לשמחתי כבר נעצמות לי העיניים וגם השעון החליף תאריך כי כבר אחרי חצות. ומחר יום עמוס ולא רק בקניות 🙂

 

התכווצות

חייב לכתוב. אולי הכתיבה תשחרר אותי מהארוע עצמו.

מפה לשם כבר סיימתי עשרה מחזורים של RD, כלומר של רבלימיד וזהו השבוע השקט. גם כדורים של מחזור לוקחים 21/7 (כלומר 21 לוקחים ו-7 לא) וגם שם יש את הימים הבטוחים.. אז זהו השבוע של בין התרופות, של הימים הבטוחים. וכמו שם גם כאן ראוי לאמר: הימים הבטוחים, לכאורה, של התארגנות גופנית ונפשית לסבב הבא. וזו ההזדמנות שלי השבוע להוריד מהמשקל המצטבר, להגביר את המאמץ לחזור לכושר, לנסות להפטר משאריות ההתקררות והוירוס שתקף אותי בשבוע שעבר וגרם לאיבוד הקול, להקפיד על תזונה נכונה (כמו שאמרו בהרצאה על תזונה בכנס של אמ"ן), לישון טוב יותר ובקיצור להתכונן לסבב הבא, מחזור י"א של נוטל ה-RD.

ביום שני החלטתי לנסוע לעבודה אחרי העדרות בת מספר ימים בעקבות אותו וירוס שגרם גם לאיבוד הקול. עם אובדן הקול פניתי לרופאת המשפחה שמייד ציידה אותי באנטיביוטיקה ("יש לך תיק פלילי" היא אוהבת לאמר) וככה שדוממתי מנוע למספר ימים כדי לנסות ולצאת מזה מבלי שיעלה החום מתוך חרדה לחזור על אירועי הפרקים הקודמים. הבן השלישי שלי, יואב, היה הראשון לחטוף והעביר אותו לחצי מבני המשפחה. ביום ראשון עדיין לא הרגשתי כשיר אך בשני הרגשתי שלמעט הקול, הכל בסדר. אפילו רבלימיד לא צריך לקחת ובדיקות הדם היו גם כן בסדר.

ואכן ביום שני בלילה היה לי את המרץ גם לעבוד עד מאוחר, להגיע הביתה בעשר וחצי בלילה, לבלות מעט עם מי שער, לצאת לסיבוב של 8 ק"מ אחרי חצות, לנקות את הראש, ללכת לישון אחרי שתיים ולקום כבר ב-6:20 כי המנגנון שינה שלי דפוק וגם כי הייתה לי תורנות 'סע לשלום' בביה"ס של הקטנים ואז כבר אין ברירה. עייף אך מרוצה. פגישה עם איזאבל שמסדרת את הראש (כותב על זה וחושב בעצב על כך שגם היום אני על הסוס מ-8 בבוקר, חוזר מהעבודה לקראת עשר לעוד שיחת סינכרון עם הסניף באריזונה ובעצם זה הכל על חשבונם של הילדים שאותם לא ראיתי היום. אז מה למדנו?! אולי שזה לפחות מפריע) ואז קפה בנמל עם חבר לדרך. אפשר לספר לו שבבוקר היה התקף מהסוג של השורש ש.ל.ש.ל. אופייני למתי שמפסיקים לקחת את הרבלימיד.  הגוף ממש מתגעגע…… רק שהאירוע היה חתיכת אירוע, ושזו לא הדרך הנכונה להוריד במשקל.. ונו,בשביל מה מייצרים חולי מיאלומה בלי הפסקה אם לא בשביל החברויות האלה?!       ואז מגיע לעבודה וגם משם יוצא כרגיל מאוחר.

בדרך הביתה מחפש את אישתי להציע שאולי נצא קצת.. אבל עד שמגיע הביתה העייפות יורדת ואני לא רואה טעם לצאת. אני רואה יותר טעם לישון.

מתישהוא עלינו לישון. ואז זה קרה.. אותו כאב מעצבן שבטח הרבה מכירים כשהרגל מתכווצת. בדרך כלל אני כבר מתורגל כיצד לסובב את הרגל, למתוח פנימה ולמשוך את האגודל של כף הרגל. כמה שניות של מאמץ עד השחרור. אלא שהפעם הכאב היה מאוד חזק, חד ומערכתי – מה שעושים לא מרפה, הרבה יותר מערכות שרירים כואבות, כאב נרחב יותר, וזמן שנראה כמו נצח. מתישהוא חשבתי לעצמי שדי, כבר כמה דקות זה באמת מוגזם אבל מה שניסיתי לא עזר וגם אישתי ניסתה להרתם לנושא אבל זה לא עזר. גם מהר מאוד איבדתי את הסבלנות כי הכל היה תפוס שמגע בנקודה לא נכונה פשוט הגביר את הכאב. ואני, שוכב במיטה בתנוחה לא תנוחה, מנסה לפרק את החבילה ולמצוא את הדבר שירפה. מנסה לנשום כדי להרגע וחושב שהכאב הרציף הזה פשוט מעייף. וזה לא פסק..

סמוך לתחילת הארוע הבן הגדול שלי נכנס אלינו למקלחת ההורים להתקלח. חזר מכדורסל עם חברים. באותו הרגע ניסיתי להתנהג כרגיל, וגם ככה היה חשוך בחדר. שאלתי את אישתי למה אצלנו ומסתבר שהצינור של הדוש במקלחת של הילדים נקרע היום. זה היה עניין של זמן לאור מצבו בזמן האחרון. אז אולי המחשבה השפויה היחידה באותו הרגע הייתה שהנה מחר צריך לתקן את זה ומזל שיש לי צינור חלופי (אל דאגה, תוקן הבוקר). הדקות חלפו והוא גם יצא מהמקלחת ואני הרגשתי מאוד רע עם זה שהוא יתפוס אותי בקלקלתי. אז כשהוא יצא קפאתי במקומי וחיכיתי שיצא מהחדר כדי שאוכל להמשיך לנסות ולמצוא את הצופן שישחרר את הכיווץ המזעזע הזה. אלא שהוא נעמד והתחיל לשאול ולדבר על דא והא. אני אפילו לא זוכר על מה. ולי זה לא התאים כי הרגשתי שאני כמו סיר לחץ שתכף מתפוצץ. "לילה טוב" רטנתי בקול תקיף שניתן לפרש לא אחרת מ"יאללה עוף לנו מהעיניים" והוא, נשמה שכזאת, לקח את הרגליים ויצא.

אם הרגשתי רע עד אותו רגע, אז כל הארוע הזה רק הוסיף למצוקה. להרגשתי הרעה נוספה התחושה הזו שבעטתי אותו החוצה מילולית, ומה הוא בסך הכל עשה.. ומה זה מוסיף? מצד אחד לא רציתי שיראה אותי בחולשתי ומצד שני הייתי סתם מגעיל. וככה כשהרגשתי שאני על הקצה פרצתי בבכי נואש שממש הבהיל את אישתי. כבר לא ידעתי אם זה מבחירה או ניתן לעצירה אבל זה היה בבחינת הנפת דגל לבן שאני כבר לא מסוגל להתמודד. חשבתי על זה שזה אולי גם סוג של קריאה לעזרה למרות שהאשה הכי מדהימה שיש הציעה את עזרתה ולא נתתי להתקרב. ועוד חשבתי אם לבכות זה בסדר כי מזמן לא קרה.. ואז שמתי לב שאני יותר חושב על הבכי עצמו מאשר על הכאב.. שבעצם כבר לא היה שם. ואז נרגעתי, ומששתי את הרגל לגלות שאפילו סימני הכאב עברו (לעיתים השרירים נותרים מכווצים וכואבים ולעיתים הכל חולף כלא היה) וככה ניסיתי להרגע. ולנשום. ולהרגע. אל תוך השינה.

ואז התעוררתי לתוך סיבוב שני. אותו כאב עמוק, חזק ומערכתי שאינו מרפה ולא מאפשר את השחרור המהיר. היום חלקתי את העניין עם הרופא התעסוקתי בשיחתנו התקופתית. שאלתי אותו אם יש מה לעשות ותארתי בקצרה את אירועי הלילה. הוא שאל מצידו שאלה מעניינת: אם היה לי קריש דם. וזה מייד הצית את הדמיון בהשוואה לכאב שהיה לי כשחטפתי את ה-DVT (קריש דם בוריד עמוק) מעט אחרי ההשתלה. זה היה באמת כואב! באחד המפגשים של אמ"ן בגבעתיים הייתה הרצאה על רפואת כאב ושם קיבלתי הצדקה בדיעבד לסבל שגורם ה-DVT שהוגדר כאחד מסוגי הכאבים החזקים ביותר. הרופא אגב, המליץ על מי טוניק, מאחר שמכיל כינין, וזה עשוי לעזור.

הכאב היה אותו כאב כמו בסיבוב הראשון וחשבתי לעצמי כמה כואב כשכואב שקשה לתאר כשלא כואב.. ומיששתי וחשתי כיצד השרירים כואבים מאוד לתוך כף הרגל וניסיתי שוב את הטריק עם הבוהן ולא הלך. אישתי התעוררה ורצתה לסייע אך לא יכולתי לסבול את המגע והייתי מאוד נואש. אז עצמתי את העיניים ובלי לתכנן נכנסתי לאזור של דמיון מודרך.

חשבתי על עצמי שנים אחורה. החבלן של האוגדה ברמת הגולן. כ"כ הרבה מקרים שמצריכים אלתור ומציאת פתרונות. וגם על אותם מקרים שפתרון אינו מתבקש, הוא פשוט מתחייב. ועל איך שהייתי מדומם בראשי את כל הסביבה. זה רק אני והאובייקט. עם הרבה שקט נפשי… אז גם כאן – עוברים למציאת פתרון ומתחילים אצבע אחר אצבע ולחיצות על מקומות מסוימים כלשהם שאולי בהם יש את כפתור הכיבוי לכאב.. לוחץ ונושם ואז מבין שהנשימה בעצם לא כואבת אז כדאי לנשום. ואז מתרכז בנשימה ומגלה שהיא מקלה את הכאב. ואז הכאב שוב מנצח. ומנסה לנשום שוב. ומתרכז בנשימה ומגלה שהיא למעשה פותרת לי את הבעיה! אלא שבפרק הזה ההתכווצות משאירה כאבי שרירים תפוסים. חושב על זה ודועך מפורק אל השינה.