כוננות שלג והשפעות DEXA

אמצע הלילה עכשיו, כבר יום שישי ה-20 לחודש ונראה שהשפעת ה-Dexamethasone (להלן DEXA) עושה את שלה. נטלתי כדור הרגעה ע"מ שישרה שינה ומקווה שעד תום כתיבת שורות אלו השינה תשרה עלי. בחוץ סוער – סופות רעמים וגשם חזק לסרוגין שדופק על התריסים. חורף!

2 מאפיינים בלטו היום: כוננות שלג ובולמוס. את התור לפעימה הראשונה של ה-vcd קבענו להיום בעקבות המלצת המחלקה שעדיף בחמישי ולא ברביעי (ניהול עומסים). דווקא התאים. או אז התברר ששלג מגיע לעיר משעות אחר הצהריים אז השתדלנו מאוד להגיע לפני תשע מתוך מטרה להמלט מוקדם ככל האפשר. עוד לפני מחלף הראל נורית הדלק נדלקה אך היה חשוב להגיע בזמן והחלטתי לתדלק בחזרה למרות המלצה מנוגדת של אישתי. מגרש החנייה של מכון שרת עדיין זימן מספר מקומות חנייה פנויים, דבר מאוד לא שכיח, וכבר הודיתי בליבי שהגעתי היום מוקדם ולא אתמול (ומן הסתם מאוחר יותר) שכן לא התאים לי להתרוצץ בחוצות הדסה בגשם הזה.

שמחתי מאוד לפגוש שוב את הצוות. כוכב היום הוא ד"ר ערן, רופא חדש באשפוז יום, צעיר נמרץ חייכני ושירותי שהפך את הפגישה הראשונה לדיאלוג אינטיליגנטי ונינוח. עשה רושם כביר שביצע חפיפה מדוקדקת עם פרופ' בן יהודה, היה בקיא בפרטים וביחד סגרנו את פרטי הפרוטוקול. ע"מ שאוכל לחזור לעבודה סדירה ככל האפשר ומפאת מצבי הרפואי המעודד (כולל אבחנה של CR – Complete Remission בעקבות ההשתלה) הוחלט לרווח במעט את הטיפולים. אמנם יקח יותר זמן לסיים אותם אבל אוכל אולי להעדר פחות. זמנים יגידו.

האוירה היום הייתה מוכוונת שלג – בית החולים קיבל הנחייה לסגור את מחלקות אשפוזי היום ב-2 ולכן לכולם כולל כולם הייתה מוטיבציה לסיים וללכת הביתה ולא חלילה להסתכן ולהתקע בסערה. ככה שהיעילות שהפגין בי"ח הדסה היום לא היתה זכורה לי ולצוות מקדמה דנן וקצת צחקנו כולנו על זה.. התרופות הגיעו במהירות הבזק; האחיות ביקשו עוד 'מזנה' שאזל ותוך פחות מחמש דקות זה הגיע במעלית התרופות.. חיש מהר חוברתי אל העירויים והעיניים היו נשואות את השקיות, מנסות לשבור את המשפט שהגה מתי כספי בזמנו באחד מספרי השירה שלו: "אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: נו!".

היה ברור שיום הטיפולים הראשון יהיה ארוך יותר אלא שהכנה מתאימה ותפקוד הצוות והמערך הלוגיסטי גרם לעזיבתנו מעט אחרי אחת בצהריים. ה-Waze הראה נסיעה לא מאוד ארוכה הביתה, שמחנו ותכננו תכניות, וידענו שחייבים לתדלק. או אז התברר שהנסיעה המומלצת היא דרך צובה וכסלון (כביש 395) ולא דרך מבשרת בואכה מחלף הראל ששם נוספה כשעה נסיעה.. מטורף!! כבר בעלייה מהדסה לסטף היה פקק אדיר! הרי כולם רוצים הביתה לפני הסופה. דבר כזה לא ראינו. ופה הבנו שתחנת הדלק היא בבחינת משימת "עצור" במירוץ למליון. זה לקח כ"כ הרבה זמן והיינו בחשש כבד שאוטוטו הרכב נעצר ללא דלק.. כיבינו את החימום לחסוך בדלק, ספרנו את מאות המטרים שהפכו מאוד לאט לעשרות מטרים ונראה לי שהגענו לתחנה על אדים. בסופו של יום ניתן לאמר שבגלל שלא הקשבתי לאישתי קיבלנו "שעה ביציאה".

כבר בתדלוק הרגשתי שגם הבטן שלי רוצה לתדלק. התפתיתי לאכול "טוויסט" בחנות התחנה שלא נגעתי בו חודשים רבים. ועוד שתיתי שייק ירקות הבוקר כדי לשמור על הבריאות. נו, תמיד יש תירוץ למה מותר. בבית זה הפך לבולמוס אמיתי: פירות יבשים, ליטר בירה (כ"כ הרבה שבועות לא נגעתי בבקבוק והנה רוקנתי שניים. התירוץ: צריך הרבה נוזלים), שלוש קערות מרק עדשים חם וטרי שאשתי הכינה, בראוניז מדהימים (שאשתי הכינה), פיצוחים (שאני קניתי – לאורחים), שוקולד, קפה ונעצור פה. זה הפריע לי שלא מפריע לי. ידעתי שאילו הן תופעות של DEXA שלכאורה פעם ראשונה שקורה לי ובמחשבה שנייה נזכרתי שזה כבר קרה בסבב הקודם והניתוח שלי מאז סבר שמדובר בסוג של אשלייה שהמוח מזין את הגוף בפקודות הרשאה חסרות התנגדות: "זה בסדר, מותר לך", או: "אתה צריך את זה". יותר מאוחר בערב הרגשתי שאת כל המשא הזה אני נושא איתי אל תוך הלילה, או במילים אחרות: עצירות. הוי DEXA..

משחק גמר גביע המדינה בכדורסל נדחה ליום ראשון עקב תנאי מזג האויר ככה שהודעתי לאישתי שיש לנו ערב פנוי. מצד שני אחד הילדים שלי נסע ל"נשף רוק" של אביב גפן בגני התערוכה והצריך הסעה חזרה בסביבות אחת בלילה. לנהוג כבר לא הייתי מסוגל, מדי פעם חשתי בדופק חזק מהשפעות הסטרואידים וחשתי בהפרעת קשב שמעלה סיכון בנהיגה. אז אישתי התנדבה לקחת המושכות ונסענו יחדיו. עד אז התחלנו לראות את הסדרה שנחשבת מוצלחת "בית הקלפים". המלצות?

מחר בבוקר 2 הקטנים אמורים לחגוג את יום המשפחה בבית הספר, אבל בגלל מזג האויר וגם בגלל שידענו שאני לא אוכל לקום החלטנו לחגוג כולנו בבית. יום המשפחה בחיק המשפחה יותר חשוב! חוץ מזה הערב ראש חודש אדר ובאדר כידוע מרבין בשמחה. חודש טוב וסופ"ש חורפי גשום ונעים.

 

שלושה חודשים מההשתלה

יום רביעי, 18 בפברואר 2015, שלושה חודשים מההשתלה!

לכאורה, סתם יום של חול. אבל לא למי שעבר השתלה שבה נאמר לו שבמשך שלושה חודשים: להתרחק ממקומות הומי אדם, לא לאכול בחוץ, לא סושי ולא בשר אדום ועוד כהנה וכהנה איסורים שונים ומשונים. ואני, שכ"כ הקפדתי על שמירת הכללים מאוד רציתי שהתקופה הזו תחלוף.

במניין הימים מההשתלה, היום זהו Day 92 (ולא Day 90 מאחר והיו לנו חודשיים בני 31 יום), אבל מה זה משנה 🙂 היינו היום בדיזינגוף סנטר (רעיון של אישתי לקחת את הילדים ולעשות משהו) ושם אכלתי (סליחה, סעדתי) סושי עם אחד הילדים וכשסיימנו והצטרפנו אל השאר שלעסו מוצרים של מקדונלד אמרתי להם שהיום יש לי יומולדת ואני בן שלושה חודשים. חייב לציין שאני לא כזה בשלן ולא כזה אנין טעם אך יחד עם זאת כשטעמתי את הסושי הרגשתי שאני מה זה בריא.. אפילו הרגשתי שקיבלתי את הרשיון לחזור לעבודה.

חזרנו מרוצים הביתה ואני במהירות, לפני שיגיע הגשם עליתי על בגדי ריצה וטסתי החוצה לסיבוב. הייתי חייב את זה לעצמי לפני שעולה שחר של יום חדש שמביא איתו את היום הראשון של מחזורי המיצוק של ה-VCD, מחר בהדסה. באוזניי עוד מהדהדת ההערה של פרופ' בן יהודה מתחילת הטיפולים אי שם בסוף יולי 2014, על כך שאשתדל שהכושר הגופני יהיה חלק מסל התרופות. המשפט מעורר ההשראה הזה הוציא אותי לריצה במוצ"ש האחרון כמו גם ביום שני וכך גם הערב. אני מתחיל מחר טיפול בידיעה שהכושר שלי הרבה יותר חלש, המשקל יותר גבוה, אך המוטיבציה והניסיון גבוהים לא פחות מפעם שעברה. אז יצאתי החוצה סוקר בעיניי את השמיים שאוטוטו מתכסים עננים, אך מהר מאוד – אחרי כק"מ החל מטפטף. הבנתי את הרמז והחלטתי לחזור על עקבותיי וככל שחזרתי כך התחזק הגשם. גשם באמת שלא מפריע ויכול להיות כיף אבל זה לא הזמן להסתבך. אנו מתעתדים להגיע ממש מוקדם מחר בשאיפה לסיים מוקדם ולמנוע מצב שהשלג ישאיר אותנו לסופ"ש כפוי בבית החולים. אני מקווה שהכל ילך חלק ונוכל לחזור הביתה מוקדם בטרם הכל יצבע בלבן. לילה טוב.

סימנים של חזרה לשיגרה

השבוע הקודם החל בסימנים של חזרה לשיגרה. ביום ראשון שעבר התחתן חבר ילדות שלי (סוף סוף..). אירוע שאי אפשר לפספס. לפני יותר מחודש החברה שלו (בעצם כבר אישתו) ערכה לו מסיבת הפתעה ליום הולדתו. גם אנחנו הוזמנו. ביקשתי אישור להשתתף אך הרופאה לא אישרה.

נשמע מפתיע שאני מבקש אישור על כל דבר? אז אני כן! בזמן האחרון ובמיוחד בכנס העמיתים החודשי של אמ"ן שוחחתי על התקופה שאחרי ההשתלה. לא מעט אנשים שיתפו שכל חריגה מההוראות המפורשות גרמו להרעה במצבם: השתתפות בכנס מרובה אנשים גרם לשפעת קשה; חזרה לעבודה מוקדם מהצפוי גרמה להתקפה של הרפס-זוסטר; יש מי ששיתפה על חזרה מוקדמת לשיגרה ובכך חזרה לאישפוז עקב הדרדרות במצבה. אני מספר את כל זה מאחר ומקרים אלה נתנו לי חיזוק על הדבקות שלי ב"תנאי השחרור המוקדם": לקחת את כל הכדורים בכל יום ובזמן; להמנע ממגע עם מקומות מרובי קהל (אירועים משפחתיים, קניונים, משרדים); מבקרים נדרשים להגיע בריאים. לשמחתנו אנשים מודעים לצורך לציית וכך שמי שלא חש בטוב נמנע מלהגיע. אישתו של אחי החלימה משעלת. הם חשבו לקפוץ השבת. סירבתי בנימוס ובתוקף.

אז אם האמור לעיל הייתה סיבה להתנזרות ממפגשים מרובי קהל, חתונה של חבר ילדות היא סיבה טובה לבחון את זה. ידעתי שאפילו אם זה לחופה – אני מגיע. הוריי הוזמנו וחשבו להצטרף אך אבי לא היה בקו הבריאות ואמי שחששה לפגיעה בבריאותי הודיעה שהם לא מגיעים. התייעצתי הם הרופאה שלי שלאחר מחשבה אמרה לי שמאחר והארוע כ"כ חשוב לי וגם יעשה לי טוב – ברור שחובה שאשתתף.. אז החתונה הייתה הארוע הראשון שהשתתפתי פוסט-השתלה. היה נחמד לפגוש חברי ילדות. מצד שני הייתי סלקטיבי באוכל: לא נוגע בסלטים, מאפשר לאישתי לקבוע מה מותר ולשאול את המלצר את השאלות הנכונות. יש מי ששומרת עלי! ושיהיה במזל לארז וליאת.

ביום חמישי קיבלתי בקופת חולים את החיסונים הראשונים שלי. צחקתי עם האחות שאני בעצם צריך להגיע לטיפת חלב. קיבלתי פנקס חיסונים חדש. התחסנתי בחיסון נגד שפעת ובחיסון נגד דלקת ריאות. קיבלתי בהדסה רשימת חיסונים ארוכה: כאלה ל-3 חודשים אחרי השתלה, כאלה ל-6 חודשים אחרי השתלה ואף לשנה ושנתיים אחרי. החיסונים נתנו לי מבחינתי אור ירוק לפעילות סוף השבוע.

ביום שישי חגגו יומולדת לאחיינית של אישתי. החלטנו שגם אני מגיע. בדירה של גיסי היו למעלה מעשרים איש שהריעו לי ברגע שנכנסתי. אוי, כמה שהייתי מובך.. אשתו של גיסי זינקה עליי בחום בחיבוקים ונישוקים ואמרה שלרגע הזה חיכתה הרבה זמן. ואז כולם שוב החלו להריע את שמי.. יש רגעים מביכים שאני פשוט רוצה להעלם 🙂 אבל טוב לחזור לחיק המשפחה.

אתמול החלטנו ללכת לסרט. החלטה ספונטנית של חצי שעה לפני הקרנה. 50 גוונים של אפור. באתר של הסינמה סיטי לא היה סיכוי לתפוס כסא בשעה שפויה, אז הסתפקנו בקולנוע הקרוב למקום מגורינו. בזמן הפרסומות מספר נשים שישבו מאחוריי לא הפסיקו לקשקש. זה מעט הפריע אבל אז התנחמתי שקולן נשמע בריא.. אף אחת לא מצוננת, או מתעטשת. באמצע הסרט הגיעו מחשבות על כך שהנה אני חוזר לשגרה..

אתמול התעוררתי מוקדם עם רצון עז לפעילות גופנית. עליתי על בגדי ריצה ויצאתי לסיבוב. קיבלתי המלצה חמה לחזור לרמה של מתחיל: מעט ריצה – מעט הליכה – וחוזר חלילה. וכך עשיתי. ברגע שהרגשתי במאמץ בריצה – עברתי להליכה. ככה השלמתי את הסיבוב "המיתולוגי" שלי של 8 ק"מ. זה לקח 56 דקות אבל חזרתי נינוח. אפשר כבר לחשוב על הפעילות הבאה.

הבוקר התעוררתי בידיעה שבעוד שבועיים שלושה אני חוזר לעבודה. זו סיבה מספיק טובה להתחיל להשלים את מה שלא אספיק כשכבר לא אהיה בחופש. עם או בלי קשר התחלתי באטרף לסדר את הבית. לארגן את חדר הילדים כך שיתפנה מקום, להעיף ניירת, להגיע פעמיים לפחי המחזור ולהעיף כמה שיותר. עקרון בסיסי בפנג שואי: כל מה שזורקים מהבית מכניס יותר אנרגיה חיובית. בד בבד בעוד מספר ימים יתחיל סבב VCD נוסף. זה ברגע שקופ"ח תאשר את ה-Velcade. לצערי ההשתתפות במחקר נכשלה. הפסד של חברת התרופות. הדסה הייתה ממש בעד אבל חברת התרופות דרשה מעקב של Beta2 MICROGLOBOLINE. בטוח שלאף אחד מקוראי שורות שלה אין מעקב על זה. זהו אלמנט זניח בבדיקות הדם שלא נלקחים אצל חולי מיאלומה. אבל בעקבות כך כנראה שיתחילו. מסתבר שהייתי השפן ניסויים הראשון בהדסה (ואולי בארץ בכלל) של התרופה הנסיונית הזו – של וולקייד בבליעה. אם החברת תרופות תמשיך להתעקש על זה, יתכן ולא יהיו מועמדים בארץ בכלל.. מאחר שאני מתמקד בצד החיובי, אז למרות שמאוד רציתי להשתתף במחקר ולחסוך את הכימו והדקסה על כל תופעות הלוואי, הרי שכאן אקבל את הטיפול בלי פלציבו, המיצוק יהיה מיטבי והלוואי ואזכה לרמיסיה ארוכה יותר..

על קו המים

קיבלתי היום תגובה מעניינת לפוסט הקודם שלי שהכריחה מענה מהיר: מהו פרק הזמן שנחוץ לשהייה בבית אחרי ההשתלה בטרם חוזרים לעבודה. זה גרם לי לעיין בפוסט שלי ממוצאי שבת האחרון ולגלות שהשארתי קצוות פתוחים. לקוראיי הנאמנים סיפרתי על ההתרגשות והחשש מפני דיקור מח העצם. סיפרתי ולא חזרתי מאז. האמת המפתיעה היא שבאופן תמוה ביותר הדיקור עבר באופן פחות כואב מהותית מאשר בפעמים הקודמות. לא יודע להסביר מדוע..

שכבתי על המיטה בהכנה לדיקור. הרכיבו לי את מסכת החמצן והגז שזרם בעוצמה אל תוך אפי גרם למעט תחושת לחץ. התרכזתי בנשימות בכדי להרגיע את עצמי וידעתי שרק הומור יפיג את העננה. שאלתי את הרופאה אם העיסוי כולל שמנים ארומטיים ואת האחות שישבה בטעות על כרית שעל אחד הכסאות אם הכרית מחוממת בשבילי. צחקנו ואז הרופא המרדים הכניס לי את שני חומרי ההרדמה, איחל בהצלחה והתיישב. הבטתי בשעון והרגשתי את הדעיכה. ואז התעוררתי. הבטתי שוב בשעון וראיתי שאפילו לא עברה רבע שעה. אני לבד בחדר ואחרי הדיקור. הכאב בגב התחתון ממחיש זאת. המשכתי לנמנם עוד כשעה קלה, ביקשתי אופטלגין ולו בכדי להקהות את הכאב שהחל להתעצם והמשכתי בסידורים רפואיים לטובת השתתפותי במחקר רפואי. אני מאוד מקווה שהבדיקות יעברו בהצלחה באופן שיאפשר גם לי לתרום את חלקי לטובת המחקר הרפואי בתרופה מועמדת נוספת למלחמה במיאלומה. צעדתי אל הרנטגן ואל מגרש החניה, מודה לאופטלגין שמקהה את הכאב. אלא שהכאב מאז בקושי מורגש יחסית לעוצמתו בפעמים הקודמות. אישתי טוענת שהכל עניין של גישה: שהגעתי הרבה יותר רגוע לבדיקה יחסית לפעמים הקודמות. לא מסכים. בכל הפעמים ישנתי בזמן הבדיקה. זה בטח משהו אחר למרות שמסכים שהייתי הרבה יותר רגוע לפני הבדיקה ובטח שאחריה. כותב ונזכר בפעם הקודמת שבקושי ירדתי מהמיטה ואיך שצעדתי אל הרכב בכבדות.

באחד הביקורות שאלה אותי ד"ר אבני כמה פעמים מאז ההשתלה הייתי בים ולמה אני מחכה.. אתמול בבוקר (רביעי) נפל לי האסימון שטרם הייתי והנה עוד חודש אני בעבודה אז נסעתי לחוף ראשון ואת הריצה שנמצאת בהקפאה החלפתי בצעידה על קו המים. יש לי חבר שסיפר שניתן לרוץ מחוף ראשון עד נמל יפו וחזרה לאורך החוף. נשמע לי מוזר עד כה – הייתי משוכנע שקיים מחסום בין חוף ראשון לחוף בת ים וששווה לבדוק את זה. אני הסתפקתי בצעידה לאורך החוף עד המזח שבטיילת בת ים. זו הייתה החלטה ספונטנית ככה שהייתי לבוש בג'ינס כאילו אני בדרך לעבודה. זה לא הפריע לצעוד אלא שבדרך חשתי שאפילו השמש החורפית מחממת ואני בכלל אמור להסתתר מהשמש. בדרך הקשבתי לרעש הגלים מחד וחשבתי על כך שאני אחרי דיקור מח עצם ונמצא בהליכה על שפת הים מאידך. בתום הצעידה המשכתי ל"עדן" להצטייד בכמוסות כורכום ובירק ירוק וכתום (כרוב+כרובית+ברוקולי+גזר) אורגני בכדי לחזור אל השיקים מהם נמנעתי מאז ההשתלה. היום עמלתי לארגן את כוס השייק הראשונה. לפני כן היום דאגתי שאשתי תצטרף אלי לבילוי בחוף הים. אתמול ראיתי לא מעט אנשים שיושבים בכיף באילו מהמסעדות ובתי הקפה בטיילת, שותים תה ונראים נהנים מהחיים והם אפילו לא עברו השתלה. גם לי מותר! הגענו אל החוף וישבנו באחת המסעדות. ביקשנו שיפתחו לנו שמשיה למרות שהיה נעים בשמש, אני שתיתי תה ואח"כ אספרסו, אישתי סעדה בהנאה ואני כמובן נמנעתי מכך. בין לבין המטרה הושגה: אני פשוט נהניתי להביט אל הגלים, לראות את הכחול של הים ואת התכול שבשמיים, לספוג בנשימות עמוקות את אויר הים ואת האוירה של לבלות בזמן איכות לבד עם אישתי. לפני שמזדרזים לחזור לשגרה של הקו בית-עבודה יש לשאוף להשלים צעידה על קו המים.

 

שגרת החלמה

מוצ"ש מאוחר עכשיו, ה-1 לפב' 2015, קצת אחרי שתיים וחצי בלילה. הלכתי לנוח צהריים היום והתעוררתי אחרי שש שעות. אישתי והילדים הצעירים יצאו לטיול גיבוש עם הכיתה של אחד מהם ואני נמנעתי מלהצטרף עקב השהייה בשמש. ואכן היום היה יום שמשי במיוחד. מחר בבוקר יש לי ביקורת בהדסה שתכלול דיקור מח עצם. נראה לי ששילוב של הכל ביחד מונע ממני לישון. לפני הדיקור הראשון לא ישנתי כי רעדתי מפחד. לפני הדיקור השני לא ישנתי כי ידעתי שיש ממה לפחד. ואילו עכשיו אולי כי עברתי כ"כ הרבה בתקופה האחרונה זה לכאורה לא מזיז לי. אני זוכר שבפעם שעברה (אפריל 2014) מעט נלחצתי מהדיקור כ-10 דקות לפני.. אבל הרגעתי את עצמי והמרדים דאג שאשן היטב בזמן הבדיקה עצמה. בטח גם מחר. את הכאב של הדיקור והצליעה בשבוע שאחרי אספוג כפי שהגוף סופג את כל מה שעברנו. חשבתי לעצמי היום שלאור כל מה שעברתי, דיקור נוסף זה לא מה שישבור אותנו.. במחשבה לאחור זה מעט מצחיק כי בתמימותי לאחר הדיקור הראשון חשבתי שזה אירוע חד פעמי ושלא אצטרך יותר: בוצע דיקור והוכח שאני חולה במיאלומה וזהו.. אז שלא. וזה של מחר בטח לא יהיה האחרון. את זה אני כבר יודע.

ככה שכששכבתי במיטה והבנתי ששינה לא תיפול עלי בקרוב פניתי להשקיע בכתיבה מעט זמן. והנה בכניסה לבלוג מסתבר שלא כתבתי כבר לא מעט זמן.. אלא שזה לא מדויק. בזמן האחרון אני מתכתב עם חברים מהעבודה. לי יש את הזמן לכתוב ולכמה מהם יש את הרצון לקרוא ולהגיב. עוד דרך לשמור על קשר. בימים האחרונים חשבתי על כך שככל הנראה האנרגיה שאני מוציא בהתכתבות שם מונעת את הצורך לכתוב לבלוג כאן. מעבר לכך, בימים האחרונים התחלתי להנות מהתקופה שאני בבית.. אני כבר חודשיים וחצי מאז ההשתלה וגם כמעט חודשיים מאז מאז שאני מחלים בבית. ודווקא מה שנותן לי את השקט הנפשי הכי גדול הוא מקום העבודה שלי וזה מאוד לא מובן מאליו. לפני האשפוז דאגתי לכל הניירת שתגיע לחברות הביטוח לצורך אבדן כושר עבודה. קיבלתי אישור במייל שהכל בסדר והתאשפזתי לי בשקט. מאז הכסף מחברת הביטוח טרם הגיע והשכר שלי מבוסס על ימי מחלה צבורים שתכף מסתיימים. פניתי לחברת הביטוח מספר פעמים לברר את העניין ומסתבר שרק בעוד כחודשיים שלושה (!!!) תתכנס ועדה רפואית לדון בענייני. אם זו לא חוצפה אז מה כן?! כמובן שזה מלחיץ.. מהיכן יגיע השכר עד אז?? פניתי למקום העבודה שלי ושאלתי לעצתם.. ודאי איני הראשון שנתקל באטימות כזאת. הופתעתי לחיוב מהתגובה שמאחר ומודעים למצבי, אני יכול להשאר בבית רגוע. השכר ימשיך לזרום כרגיל גם במקרה חריגה ותום ניצול ימי המחלה ואת העניינים עם חברת הביטוח יטפל המעסיק. אז אם זה לא שקט נפשי מה כן? מאז אפשר לאמר אני נהנה מהשהות בבית, בידיעה שיש מקום עבודה שדואג לי ומחכה לחזרתי מתי שתהא. כרגע מסתמן שחזרה לעבודה תהא בעוד חודש. עד אז – מנוחה. ואכן אותה מנוחה גרמה לי להוריד את הרגל מהדוושה.

גם בנושא הספורטיבי הורדתי את הרגל מהדוושה כי פשוט הגזמתי. בביקורת האחרונה ניתן לי היתר לחזור לפעילות גופנית ונראה שרציתי להוכיח משהו.. לחצתי חזק על הדוושה ויצאתי לריצות לילה מעגליות בקרבת הבית. לא היה צריך לקרות הרבה בכדי להווכח שהפזיזות בעוכריי. הריצות לא היו מאוד ארוכות כמו אלה שלפני ההשתלה אך יחד עם זאת בזו השלישית אחרי מרחק מסוים הרגל פשוט קרסה וגררתי את עצמי מדדה עד הרכב. המתנתי מספר ימים, הרגשתי שאני חוזר לעצמי ואמרתי לעצמי שגם לרוץ 4 ק"מ בקצב איטי לכל היותר זה יעד מספיק טוב. החלטתי לנסות שוב. ליתר בטחון רצתי עם השרוול האלסטי על השוק. עשיתי סיבוב חימום בהליכה ואז האצתי. אחרי ק"מ וחצי הרגשתי שוב שהרגל נתפסת מה גם שהמותן מאוד כאבה. שוב גררתי את עצמי מדדה אל הרכב. הבנתי שהגזמתי!

לא אחת נאמר על הצורך להקשיב לגוף שלנו ונראה לי שכאן חטאתי. מאז אותה ריצה שרירי הרגליים כואבים ומדובר בלמעלה משבוע. אני במנוחה בבית ועם יד על הלב, לא רע ואני מתרגל לזה. זמן האיכות עם הילדים הוא ברמות שלא זכורות לי. הקטנים מתרגלים שיש נהג הסעות שלוקח לבית הספר ומחזיר הביתה כמעט מדי יום. אנו צוחקים על ה"משבר" שיחכה להם כשהנוהל הזה יפסק כשאחזור לעבודה. לטוב הרי מתרגלים מהר.

בימים האחרונים התחלתי לעבוד במרץ על הטיול של הקיץ. אני קורא לזה "טיול ההחלמה". הבן הגדול שלי יסיים את התיכון ויתגייס, כך שזה תירוץ נוסף לגבש את המשפחה בתוך אוטו גדול ברחבי אירופה. מתוך ידיעה שעכשיו זה הזמן אני יושב ימים כלילות ועוסק בתכנון עם ירידה לפרטים הקטנים: תכנון מסלול, חישוב עלויות, בחירת אתרים, קריאת ספרים ונבירה באינטרנט, מו"מ עם מלונות ובתי הארחה לגבי לינה (בכל זאת לינה של 6 נפשות מחייבת חסכון בעלויות) וכמובן כל החלטה מובאת בסוף לדיון עם האישה 🙂 היציאה לנופש מתחילה בתכנון של הנופש. שבוע טוב.