רציתי שהפוסט הזה ידבר על בעיית השינה שלי אבל מה שקרה הערב ראוי להתייחסות.
כמה כיף שיש שכנים נחמדים ויחסי שכנות טובה. כאלה הם המשפחה איתם יש לנו גדר משותפת. אתמול הם הציעו לספק לנו שולחן משרדי ממקום העבודה של האב שם צמצמו קומה והציעו לעובדים את הריהוט. הם נסעו להעמיס שולחנות ונתנו לנו אחד. זה בא לנו בזמן – בדיוק הייתי זקוק לשולחן כתיבה לנירה שמאז תחילת השנה עובדת על מערכי השיעור בפינת האוכל. הדחיינות במציאת נגר השתלמה והנה פתרון זמני לפחות. הבטחתי לעצמי שהיום (מוצא”ש) ארכיב את הרגליים לשולחן ונמצא מקום להעמיד ולוודא שהכל בסדר, שאם לא כן הבטחנו להחזיר ע”מ שהשכן יוכל להציע לאחר. וכך היה: ניקיתי והשכבתי את הפלטה והכנתי את המקדחה כמברגה עם כל הברגים. מיקמתי את אחת הרגליים והברגתי בורג ראשון כהלכה ואז זה קרה: תחושה של שיתוק באצבעות. איבדתי את זה. אני מחזיק את המקדחה ביד אחת ובורג ביד שני ולא יודע מה לעשות.. לא מסוגל להעמיד את הבורג ככה שיוברג אל השולחן. נקודה.
תחושה של לחץ; הזעה (כפי שקורה רבות לאחרונה) והמון תסכול. צריבה ונימול באצבעות הידיים וחוסר יכולת להשלים את המלאכה. כ”כ התביישתי בעצמי שאפילו לא העזתי לבקש עזרה מהגדולים שלי.
יצאתי להפסקה, המתנתי עם זה וניסיתי בעיקר להרגע. עודדתי את עצמי שאני יכול וברגע שזה עובר חמש דקות ואני מאחורי זה. ברקע ניסיתי לחשוב על פתרון חלופי. וכך היה. ברגע שהרגשתי שהשליטה חוזרת לאצבעות הידיים חזרתי אל השולחן אבל קודם השתמשתי במברגה כמקדחה: לקחתי מקדח דק וקדחתי חורים זעירים ולא עמוקים. כל חור איפשר להעמיד את הבורג ככה שהיה קל יותר לשלוט בהברגה. גם כעת אני מקליד באיטיות בגלל הנימול שלא עבר לגמרי, אבל מקליד. אסור לוותר!
ולנושא המקורי: ביום שני מתחיל מחזור חדש של רבלימיד. המצאתי הלצה השבוע שזהו השבוע שאני במחזור 🙂 רבלימיד כמו גלולות לוקחים שלושה שבועות ברצף ואז מפסיקים למשך שבוע. בגלולות בשבוע הזה יש את המחזור. אז בשבילי השבוע הזה הוא שבוע המחזור 🙂 וזה היה שבוע מורכב עם הרבה לחץ בעבודה ובמקביל הצורך לקדם את הנושא של אבא שלי. מצבו לא פשוט אך אסור לוותר על האופטימיות ואם יש משהו שהרגיז אותי זה גילוי הלב של האנשים שאומרים לך שתכלס אין מה לעשות. ממש נפלו על האדם הנכון. קבעתי לו תור דחוף אצל פרופ’ גופרית, מנהל מחלקת האורולגיה בהדסה ובמקביל לחצנו להקדים ככל הניתן את בדיקת הפט-סיטי. ביום שלישי אחרי העבודה נסעתי לבלינסון ללוות אותם בבדיקה שהצלחנו להקדים במקום בדיקה באסותא באמצע הלילה אותה הזזנו לשבוע הבא כגיבוי (ומאז ביטלנו כי מסתבר שבגידולי כלייה MRI בכלל עדיף). הגעתי בשמונה בערב בדיוק כשאבי סיים וישבתי עם הוריי לאכול משהו ביחד. אימי ארגנה לי את כל החומר לקראת הפגישה בחמישי וכשישבתי מאוחר יותר בבית ללמוד את הרקע והשתלשלות הענינים, נדהמתי מרמת הרשלנות הרפואית. אשריי שנפל בחלקי להיות מטופל אצל רופאים שעוד ירפאו אותי יום אחד ולא רופאים כפי שטיפלו באבא שלי, שאם לא היה פונה לבית חולים כרמל לחוו”ד שנייה כפי שלחצנו שיעשה, עוד היו מורידים לו חלק מהפרוסטטה סתם שלא כצורך כפי שתוכנן להעשות השבוע כדי לעצור את הדימום שנבע בדיעבד מדימום בכלייה, אליה לא הגיעו לבדוק אם מקור הדימום משם, כי החליטו שזה ממקום אחר 🙁 . מאוחר באותו ערב אמרתי לאישתי שבהייטק יצא לי לפגוש לא מעט מהנדסים בינוניים והנה גם ברפואה יש בינוניות וכמו שאמר בזמנו גיורא חרובי, מורה בלתי נשכח במכינה הקדם אקדמית בטכניון עם חוש הומור יחיד ומיוחד במינו: טעויות במתימטיקה מוחקים ומתקנים אבל ברפואה טעויות קוברים עמוק באדמה.
השבוע גם התאפיין בחוסר שינה אותו ניסיתי לפצות בכדורי שינה. גם בראשון, גם בשני. זה מאפשר להרדם יחסית מהר אם הקיבה ריקה ולישון כמה שעות. חלקתי כבר בעבר שבעיית שינה קיימת למעשה מאז ההשתלה אם לא מה-VCD הראשון היכן שפגשתי את הדקסה לראשונה ומדי פעם יש ארוע טוב של שינה ארוכה שממלאת את המצברים. ישנם ימים שאני מצליח להתגבר על חוסר השינה ולהתעלות וישנם ימים שאני חי בחוסר ריכוז מחוסר שינה מצטבר. נורא. אני משתדל לא לצרוך כדורי שינה בתדירות גבוהה, לעיתים משתמש בקלונקס כדי לפזר את העומס. ככה אני מאז שזה התחיל. משהו השתבש כמו עוד כמה דברים ואני חי עם זה. שמונה שעות שינה הן דבר נדיר מאוד. והשבוע היה ממש סבבה מראשון עד רביעי. יצאתי גם בשני וגם ברביעי עם אורחים מחו”ל לארוחת ערב וגם אם היה חוסר שינה הרגשתי את האנרגיות מרימות אותי ודוחפות אותי ליום עם מיצוי מלא, עם כל פעילות המעיים ושאר תופעות הלוואי שהשאירו הרבלימיד והדקסה משלהי המחזור התרופתי הקודם.
אלא שאז בא יום חמישי שהיה יום חשוב לי: גם היעוץ החשוב בהדסה עבור אבי וגם כנס תומכים של אמ”ן שלא היה ברור אם אוכל להגיע בגלל התור בהדסה וגם בגלל פגישות הנהלה חשובות בעבודה (שאליה הגיעו האורחים מחו”ל איתם סעדתי). בסיומו של היום המטורף הזה כל שרציתי הוא: לישון! וכשקמתי בשישי הגעתי לתובנה שיש שני סוגי ימים: כאלה שאני מתפקד וכאלה שאני לא. ואני חייב לדעת להוריד הילוך בימים שאני לא. ויום חמישי היה כזה והמשכתי להסחט. מילא בהדסה הייתי חייב. ובאופן מפתיע נכנסנו לפרופ’ גופרית לפני הזמן והגענו הביתה מוקדם משציפיתי. ובמצבי היה ראוי אז לשחרר ולהשאר בבית. אבל אז פשוט הרגשתי במחויבות להגיע לכנס המתנדבים וזה נחמד כדי לפגוש אנשים אבל הייתי צריך לחשב מסלול מחדש כי היה לי כ”כ הרבה רעש בתוך הראש שלא ממש יכולתי להקשיב מה שגם יצר בעיית תקשורת עם אנשים, לטעמי. ודיעבד היה אולי כן צריך להשאר בבית ולהקשיב לאישתי שגם תמיד צודקת וגם הייתה זקוקה לעזרה. אבל אצלי כשמדובר בפעילות התמיכה הזו – זה סוג של קודש קודשים שאני סוגד לו.
שעון הקוקיה בסלון נתן עכשיו צלצול יחיד ואני קולט שאחת אחר חצות. הבטחתי לאיתי שאני מסיע אותו בבוקר לטייסת וצריך לחזור כדי להסיע את הילדים לבית הספר ולהתייצב בשמונה בבית המרקחת עם הפתיחה למינימום תור כדי לקבל את הרבלימיד ואז להתחיל את היום.. כך שכדאי שאעצור כאן ואגיע לישון משהו כדי שיום כמו יום חמישי לא יחזור כל כך מהר.. לפחות לא מחר. לילה טוב.