תופעות לוואי

הבוקר התפוצצתי. לא מצאתי את קוצץ הציפורניים ומיהרתי לצאת לעבודה וגם על הדרך לקחת את הקטנים לבית הספר. הייתי חייב לקחת את התרופות וגם לזה לא היה חשק (אבל תמיד לוקח) ולפני שאני ממשיך לכתוב ולברוח מהנושא: התפוצצתי. טרקתי מגירות ואשתי שהגיע בבהלה מנסה להבין מה קרה כעסה מאוד כשטרקתי דלת בכעס. וכשהיא כעסה שאלתי את עצמי למה קוצץ ציפורנים מחורבן עושה לי את זה ובטח שגורם לי להכעיס אותה ועל מה?!?!. אבל זה לא הקוצץ. אילו הכאבים..

בפוסט הקודם כתבתי על דלקת הריאות שהתפתחה והביאה לאשפוז בהדסה. השתחררתי ביום ראשון, נחתי כל השבוע ובשבת בבוקר המראתי לנסיעת עבודה לארה"ב. כל השבוע הקפדתי לנוח ולקחת את כל התרופות. ביום שישי סיימתי עם האנטיביוטיקה ובשבת בטיסה הרשיתי לעצמי לחגוג את המאורע עם מעט אלכוהול של טיסה. מתישהוא החל לכאוב הראש. האם בגלל האלכוהול? כשהגענו לניו יורק פגשתי בחור שעובד איתי והיה איתי על הטיסה. קיבלתי ממנו שני אקמולים וזה הרגיע משהו. הרגיע חלקית כי הכאב היה חריף.. וככה שאת הטיסה הבאה לפיניקס העברתי עם כאב ראש מתון. למחרת, בראשון אחר הצהריים הכאב תקף בחזרה. הגעתי לחנות של Target וחיפשתי משכך כאבים. אך מה מותר? שאלתי אישה אחת שאמרה לי שמאז שהיא בהריון ממליצים לה על Tylenol. אז אמרתי לעצמי שאם זה טוב להריונית זה טוב גם לי. בדיעבד: התרופה מבוססת על Acetaminophen וכנראה שכמו במקרה של נורופן – לא מומלץ לחולי מיאלומה.

ביום שני של אותו שבוע הגשמתי חלום, או לפחות לא הרשיתי לשום דבר להפריע לי להגשים: משחק NBA. קולגה שלי הזמין אותי להצטרף אך נאלץ לנסוע. הוא הואיל בטובו להשאיר לי את הכרטיסים ואף צירף  כרטיס חניה וככה שבלווית קולגה מישראל נסענו יחדיו לראות את פיניקס מול מינסוטה. חוויה ענקית אך אליה וקוץ בא.. כאב ראש. הוא היה כ"כ חריף שהיה קשה להנות מהמשחק, לעיתים אפילו להביט מטה אל המגרש. כשהבחור שאיתי הציע לעזוב באמצע הרבע הרביעי כדי להמנע מפקקים – לא סירבתי – גם כי לא נעים להתקע בין רבבות אוהדים ואלפי מכוניות וגם בגלל כאב הראש. למחרת בשלישי – אותו הדבר, אחה"צ החל כאב ראש מתיש. כאן כבר עזבתי מוקדם את העבודה כי משהו באמת העיק. חשבתי לעצמי שכאבי ראש היו נחלת חיי עד ה-VCD ומאז הפכו דבר מאוד נדיר. אני מונה שתי סיבות אפשריות: האחת נפשית – הייתי מגויס בכל מאודי לתהליך ולמאבק שאולי זה מנע מכל כאב ראש לחדור את השריון והסיבה השנייה: שתיית מים – הרביתי בשתייה בכל יום בכמויות גדולות. חשבתי על כך שאולי זה מונע מהעדר פעילות גופנית, או אולי מספיק עם התירוצים כי פשוט לא חזרתי לעצמי מארועי השבוע הקודם.

ביום רביעי כבר לקחתי דקסה והיו לי שלושה ימים מדהימים הן בעבודה והן בשישי כשבדרך חזרה ארצה בקונקשן חרשנו למשך כמה שעות את מנהטן.

ככה עבר לו שבוע מאז שחזרתי.

ביום שבת בבוקר מוקדם התעוררתי בסלון הבית. אני לא אוהב להרדם בסלון. הייתה לי תקופה כזו ומותר לצחוק עליה. בנערותי הייתי מוצא את אבי נרדם בסלון והיה לוקח שעה להעיר אותו.. אמרתי בזמנו שכשאגדל לי זה בחיים לא יקרה אבל ניתן לנחש מה.. גם בני המשפחה צוחקים עליי שאם אני נרדם אז קשה להעיר, אלא שהבעיה כיום היא ההרדמות עצמה. ככה שבשישי בלילה לא יכולתי להרדם אז במקום להאבק בזה ירדתי לסלון לראות עוד איזה פרק או שניים מהעונה האחרונה של הסדרה "הגשר". את שתי העונות הראשונות ראיתי בתקופה שאחרי ההשתלה והנה צצה לה עוד עונה. אז אחרי שסיימתי לראות את העונה האחרונה של בית הקלפים, הגיע "הגשר". אגב, הגשר שעליו מבוססת הסדרה הינו זה שמחבר בין דנמרק לשוודיה. זהו גשר שבאמצע הים הופך למנהרה. כבר שנים שאני חולם להגיע לשם. לחלום מותר.

ככה שהתעוררתי בשבת מוקדם בבוקר בסלון עם כאב חריף ביותר מתחת לצלעות. כאב אזורי, חריף וחזק שהעתיק ממני נשימה. זה ממש הלחיץ. חשתי כאילו משהו תולש או קורע חלקים פנימיים. גררתי עצמי למעלה. הכאב תקף גם מימין וגם משמאל. הערתי את אישתי ומתישהוא זעקות הכאב שלי העירו (כך מסתבר) את בני הבית. לא יכולתי להגדיר מהו הכאב, רק ביקשתי שתמרח וולטרן והכי רציתי לעצום עיניים ולישון. באותו רגע לא היה אכפת לי למות. כאב שאי אפשר לשאת או לעצור. לא הבנתי את פשרו אך גם היה קשה בכלל לחשוב. נכון שבמיאלומה וולטרן זה אסור – אבל במצב כזה למי אכפת.. החומר עשה מעט את העבודה והכאב טיפה התמתן אך עדיין קשה היה להסביר את מקורו או לכבוש אותו. לא זכור לי כמה דקות זה נמשך – מתי שהוא נרדמתי להרבה שעות.

כשקמתי הכאב המשיך. לא באותה קטסטרופה אבל עדיין כאב שלא נותן מנוח ולא מאפשר לתפקד כרגיל. היה חשש לגבי פישרו: הרפס זוסטר? רק לפני מספר שבועות הפסקתי לקחת את האציקלוויר. כשנסעתי לחו"ל לקחתי כהגנה למספר ימים. האם דווקא הדגימה לאחרונה זה מה שגרם להתקף? לא כשחושבים על זה שהתקף הכאב בשני הצדדים. חשבנו אולי על בעיות בכליות אבל שוב: בשני הצדדים בו זמנית?! הכאב לא נתן מנוח וישיבה או שכיבה בסלון הבית לוותה באי נוחות רבה. בין אם מתחת לצלעות או באזור בית החזה – היה כאב שלא ניתן להתעלם ממנו. את מרבית השבת העברתי בשינה, מנסה לברוח בצורה זו מהכאב הבלתי פוסק.

אתמול, ביום ראשון הכאב כאילו "טיפס" מעט ותקף את אזור הצלעות. העדפתי להשאר בבית כי באמת אי אפשר היה ניתן להתרכז וכל שכן ה"נפילה" מהסטרואידים הוסיפה מימד עצוב משל עצמה: הסלולרי שלי נפל מהידיים ונשבר לי המסך. תעודת טפשות מוענקת לי בשל עצלותי להדביק מגן מסך עד כה. אחר הצהרים הלכתי לראות את רופאת המשפחה כי היינו (אישתי ואני) מוטרדים ממצבי. זאת בדקה אותי ועלתה על כך שכל אזור הצלעות מאוד רגיש – מלפנים ומאחור, לאורך ולרוחב – אם כי הבטן רכה ומחוץ לטווח סכנה. היא אף הסבירה שרגישות זו משפיעה על איברי הנשימה ומכאן הקושי בנשימה. לטענתה הדבר היחידי שיכול להסביר במידת מה כזה מצב הינו תופעות הלוואי של הרבלימיד ושעליי לשתף את פרופ' בן יהודה.

אך במה אשתף ומה אומר?! ויתרה מכך.. מה זה יביא?! בדיקות נוספות..? תרופות נוספות..? והנה הגענו לנקודה שעדיף לסבול בשקט ולחכות להסלמה או לרגיעה מאשר אדם מהישוב שהטיפול בו היה ודאי שונה ממקרה כמו שלי.

הבוקר כשקמתי כבר הכאב האמיר לכתפיים בנוסף לרגישות בבית החזה שליווה את הקושי לנשום. ההרגשה חסרת האונים הזו, המתסכלת במידה רבה, עם הכאב הבלתי פוסק הזה הביא להתנהגות הלא רציונלית ולהתפרצות שלי. וכמו אתמול כשרופאת המשפחה שאלה אם אני צריך ימי מחלה ועניתי בשלילה – שמתי פעמי אל המשרד.

במהלך היום שמתי לב שהכאב בעצם רובו נעלם.. מאוד רציתי לצאת לסיבוב ריצה הערב אך לא נלחמתי בעייפות. העדפתי לכתוב על זה.

 

סופ"ש בהדסה

לו היה לי סכום כסף גדול לתרום לבית חולים הדסה, לטובת מה היה כדאי להעניק אותו? למחקר בתחום ההמטולוגיה או למזרונים חדשים לחולים במחלקה האונקולוגית? עם מחשבות כאלה הרהרתי לי בסוף השבוע בשוכבי על מיטה מאוד לא נוחה במחלקה האונקולוגית, מפוטם מאנטיביוטיקה דרך הוריד, מייחל לשחרור הקרוב הביתה, ולו כדי לחזור למיטה הנוחה שלי. מצד אחד אסיר תודה אודות המאמץ למצוא לי מיטה במחלקה מארחת ולא להשאר במיון מוקף בחולים מכל הסוגים. מצד שני, לחולים אונקולוגים מגיע יותר! האם אין מילה ראויה יותר מ"חמלה" כשחושבים על חולה כששוכב ימים במחלקה אונקולוגית? (לא אני, בכלל..). ומהי חמלה אם לא תנאי אשפוז נאותים לתקופתנו.

הסיפור של סוף השבוע מתחיל כבר בשבוע ואולי בשבועיים שלפני. כבר כתבתי לא פעם שממחזור רבלימיד אחד למשנהו אני חש כיצד לגוף שלי הולך ונעשה קשה התהליך הזה. אני מגייס כוחות נפש כדי להתחיל כל מחזור. הצלחתי לחזור למעט כושר עם כי עדיין מתייסר על המשקל העודף שמצטבר היטב "הודות" לסטרואידים. נהנה בעבודה אבל מתקשה בימים של הנפילה מהסטרואידים. לפני למעלה משבועיים אישתי נסעה לברצלונה לסופ"ש "יום האישה" של נשות תנובה. הועד פינק אותן כמו שצריך! בשנה שעברה ברומא והשנה בברצלונה. בלילה שנסעה הייתי מתודלק על סטרואידים, ישנתי פחות משלוש שעות וכשהמונית לקחה אותה לשדה התעופה ניצלתי את ערנות היתר המוקדמת לריצה של השכם בבוקר. היה זה כבר לילה שני של שינה מועטה. נשארתי לעבוד מהבית ובמשך היום חשתי כיצד אט אט גופי הופך להיות עייף ותגובותיי הופכות איטיות. בערב היתה לי שיחת הנהלה. הייתי שקט מאוד וקיוויתי שכבר תגמר כי העייפות גברה מאוד. בסוף השיחה הקטנים ביקשו ארוחת ערב. אמרתי מייד ובסך הכל פרשתי לכמה רגעים לשים ראש על המיטה ו..פוף.. התעוררתי למחרת בבוקר. ישנתי כ"כ חזק שאפילו לא זכרתי (בדיעבד) שאישתי התקשרה אליי בלילה לשאול מדוע מתקשרים אליה לברצלונה להגיד שרעבים ואבא לא מכין, אם כי זאת כבר ידעתי מעיון בהודעות ב-whatsapp המשפחתי מהלילה שם כבר תועדו תלונות מבני הבית הצעירים (יש אחים גדולים שידאגו חשבתי לעצמי). רמת העייפות לא ירדה. היה זה בוקר של יום המשפחה בשתי הכיתות: ב', ה'. באחת מהן התחייבתי להכין סלט ואכן עמלתי יפה באותו בוקר להכין סלט ראוי. עם כל המשימות באותו בוקר ותחת העייפות שרק האטה את הקצב הגענו באיחור של 20 דקות. כבר הגיעו אסאמאסים מכמה הורים. איחורים חורים לי. אני לא טיפוס שנוטה לאחר.  אך האמת שבאותו בוקר – לי לא היה אכפת בגרוש! שימתינו. המפגש כלל משחק תפקידים בין ההורים וביקשתי בעדינות שאותי יוציאו מהמעגל הזה כי אני לא כשיר. הייתה לי משאלה אחת: רציתי לישון.. בתום המפגש ניגשה אליי המחנכת ושאלה בפליאה אם זה נכון שאני הורה יחיד ושאישתי נסעה והשאירה אותי לבד עם הילדים.. "כן" עניתי בהשתוממות, "אין שום בעיה בכך". היא ממש ריחמה עלי אבל באמת שלא היה צורך.. ובטח אלו לא הסיבות הנכונות. ובטח שבחרתי שלא להרחיב. אבל בשבילה זה היה מוצדק מספיק להבין סיבת האיחור. שיהיה.. משם עברתי למסיבה של כיתה ה' ושם לפחות ההורים לא צריכים להציג. בתום הטקס – ארוחה. ואז לאחר שטעמתי מהסלט שאני הכנתי ניגשה אלי אחת האמהות שהיא גם שכנה וגם חברה ושאלה אם הבאתי את המלפפונים החמוצים…!?!? "הבאתי סלט" השבתי. היא מאוד הופתעה. מסתבר שכששמעה שאני נשאר לבד עם הילדים הציעה להחליף במטלת הכיבוד כדי להקל עליי – היא תביא את הסלט ואני קופסת חמוצים. אלא שהילדים הנחמדים לא תקשרו כמו שצריך ככה שיצא ששנינו הכנו סלט. מה יצא מזה? סיפור מצחיק לבלוג.

ואם בחוסר תקשורת עסקינן: רציתי להפתיע את אישתי ולהחזיר אותה משדה התעופה. ידעתי שהיא חוזרת בין שבת לראשון באמצע הלילה. שמתי שעון, השכמתי קום, חשתי עייף אך חדור מוטיבציה. אספרסו מהיר וקדימה לשדה. ידעתי שהיא כבר נחתה ולוקח בפועל הרבה זמן מרגע הנחיתה ועד היציאה למקבלי הפנים. כשעברתי את "שפירים" התקשרתי אבל היא לא ענתה. כשהגעתי לשער של נתב"ג בתור לבטחון הטלפון אותת שהגיעה הודעה. כשעברתי את הבטחון קראתי את ההודעה הקצרה וקיבלתי שוק: "אני במונית". מייד במקום לטרמינל 3 – ירדתי לכביש 40 והתחלתי בחזרה הביתה.. לא יודע לתאר את ההרגשה.. עם זנב בין הרגליים. הספקתי להגיע לפניה. לקח זמן עד שסיפרתי. והיא דווקא אמרה שהיה מתאים לה לכזאת הפתעה.. וכפי שמכירה אותי דווקא היה לה זיק של תקווה למצוא אותי בין מקבלי הפנים. חוסר תקשורת אמרתי..?

מספר ימים לאחר מכן, ביום בו לקחתי את המנה החצי שבועית של הדקסה (10 מ"ג מתוך 20) תקפו אותי כאבי בטן עזים. גם באותו יום וגם למחרת. בדרך לעבודה הצטערתי שיצאתי ובמשרד חשתי לעיתים חושך בעיניים. תליתי את האשמה בעצירות שגורמת הדקסה. השתדלתי להמעיט באכילה כדי לתת למערכת העיכול להרגע. בשבת נשארנו לנוח כי הכאב לא נרגע וגם העייפות מהנפילה מהדקסה הכתה שוב. בראשון בבוקר עדיין לא תפקדתי ונשארתי לישון עד הצהריים. פשוט חוסר יכולת לתפקד מפאת העייפות. בערב כבר הלכתי לראות את רופאת המשפחה. רופאת המשפחה בדקה את הבטן ולא מצאה שום דבר מיוחד. כשסיפרתי על שגרת העצירויות משבוע לשבוע היא די נחרדה. אני השתוממתי על כך והזכרתי לה שבעבר ניסינו למצוא פתרונות: היא המליצה על דיאטה, על משמעת סלט ירקות בארוחת בוקר, על רפלקסולוגיה, על AVOLAC כסירופ ועוד כהנה וכהנה. היא הסכימה על הכל, אלא שזה היה לפני שנה ויותר והנה אני עדיין מסובך בזה ולא עדכנתי שזה נמשך. סיפרתי לה על תוספי המזון אותם אני לוקח והתובנות משם: סידן – להפסיק ומייד שכן זה גורם מהותי לעצירות; ויטמין D כדאי להפסיק כי יתכן וזה תורם לגוף אבל גם לגידול בתאי המיאלומה; ג'ארו דופילוס להפסיק כי עדיין לא בטוח ביעילותו למערכת העיכול אחרי ההשתלה. יחד עם זאת ממשיכים כרגיל עם הכורכום, ספירולינה ומגנזיום. היא גם התקשרה לאמה, שוחחו ברוסית, ואז רשמה לי על פתק: LAXIN FORTE. "זה מה שאמא שלי לוקחת כבר כמה חודשים וזה לה מאוד עוזר. מוכרים בבתי טבע. תנסה".

בהמשך השבוע אחד מילדיי גם התלונן על כאב בטן וגם על בחילות. ולי גם כן לכאב הבטן הצטרפו בחילות. נשארתי איתו חלק מהבוקר עד שהייתי חייב לצאת וחשתי בכמה שזה חסר לי ובאהבה ובהתרפקות שהילד מקבל ומעניק כאשר הוא זוכה לתשומי אחד על אחד.

ככה שברביעי הגעתי שוב לרופאה כדי לקחת מרשם לרבלימיד של המחזור הבא ועוד לפני שסיפרתי לה את העדכון על מצבי חשה בצינון מתגבר ובדקה את הגרון. ד"ר טפליצקי עם חוש ההומור שלה השיבה: "לאזרח ללא תיק פלילי הייתי אומרת וירוס. אבל אתה עם תיק פלילי כמו שלך אני לא מתעסקת ורושמת מייד אנטיביוטיקה". היא חשה שמשהו מתבשל פה, שהתחיל ככאב בטן שקצת התל בנו וביקשה שאתחיל ליטול אנטיביוטיקה ומייד. וכך עשיתי.

ימי רביעי וחמישי היו מאוד אינטנסיביים בעבודה. ביום חמישי ממש יצאתי אחרון מהמשרד. קולגה שלי כנראה כבר קלט שמשהו לא תקין אצלי ושאל אם צריך שישאר להשגיח עליי ואני השתוממתי על שום השאלה. הייתי חייב לאשר הוצאה של פרוייקט ללקוחות. דאגתי שהפרוייקט יהיה מוכן בזמן אז לפחות לשקף ולאשרר. לא הספקתי בישיבה – אז אשרור במייל. לסיים את המצגת ולצאת.. וחשתי כיצד אני חורק שיניים כדי להשאר מרוכז, לסכם, לערוך ולשלוח. יצאתי מאוד מאוחר אל הסופ"ש המיוחל. כבר במגרש החנייה חשתי בסחרחורת ואמרתי לעצמי: סע לאט!

בשישי בבוקר כבר אישתי ביקשה שאמדוד חום שהראה 39. אז משהו מחמיר פה. ד"ר מעיין בדמות המלאך שמגיע תמיד בזמן הייתה על הקו לגבי תלונה אחרת שלי שעליה ערכנו דיון מצ'וטט ברגעי הפנאי. כששמעה על מצבי דרשה שאגיע למיון ולאלתר. מה פתאום מיון חשבתי לעצמי. בסך הכל חום.. וחזרתי לישון. כשהתעוררתי בצהריים הייתה זו פרופ' בן יהודה בכבודה ובעצמה על הקו שגם טענה שהשאירה לי הודעה. לא זה לא חלום.. (קראתי היום, יום שלישי, 8 במרץ, יום האשה, בעיתון ידיעות על הנשים (רופאות המטולוגיות ואחיות) במחלקה ההמטולוגית בבלינסון. הן דיברו על הקשר ארוך הטווח בין חולים המטולוגים לרופא המטפל. אז בבקשה..!) כבר הרגשתי לא נעים שצריך לנדנד לי.. היא ביקשה שאגיע למיון לבצע בדיקות וספירות לשלול החמרה מיוחדת ואם הכל בסדר לחזור הביתה, אבל לא למשוך יותר מדי. כאן אני עוצר ולוקח אויר כדי להרהר על איזה זכות נפלה בחיקנו שיש לנו רופאים שעוטפים אותנו בדאגה פעילה (כלומר עושים את הדברים ככה שיהיה לנו טוב יותר – דוגמאת המקרה שלעיל שד"ר מעיין, ההמטולוגית שלי ממאוחדת וגם רופאה בשערי צדק שמתקשרת לפרופ' בן יהודה מהדסה להודיע לה שלמטופל שלה יש חום.. טוב נו זה קצת יותר מזה (מסתם חום) אבל עדיין – זה לא מובן מאליו!!).

נסענו שלושה כי הצטרף אלינו הבן השני שלי, איתי. הוא גם קצת דאג לי (ילד מדהים עם נשמה ענקית) וגם הסתקרן ממה שקורה שם בבית החולים. כבונוס על הצטרפותו התרנו לו כנהג חדש ביותר לנהוג את הדרך.היה חם ביום שישי האחרון, אבל לא בשעת ערב בירושלים. היה מקפיא. למיון הגיע המטולוג מהמחלקה – רופא הודי שלו וחייכן שנמצא כעת בישראל ושמח מאוד שאפשר לנהל שיחה באנגלית. הספירות היו תקינות אך החום היה עדיין גבוה. צילום החזה היה לא תקין – הצביע על דלקת ריאות ומשם ההחלטה להשאיר אותי להשגחה. קיבלתי את הדין, ואת הצורך לקבל מנות של אנטיביוטיקה עקב ההחמרה אך לא את העובדה שמאחר ולא נמצאה מיטה פנויה משאירים אותי להשגחה במיון. בהתחלה התלוצצתי עם הרופא ההודי שאני מוכן לקבל מנה של מלפאלן ובלבד שאקבל חדר משלי בהשתלת מח עצם. זה לא הצחיק בכלל כשאכסנו אותי במיון מבוגרים בין עשרות חולים שונים שנמצא צידוק להשאיר גם אותם במיון – זה כבר מאוד הטריד אותי ואת אישתי וביקשתי לדבר עם האחות האחראית וטענתי שעם מערכת חיסונית חלשה כמו שלי שגרמה למצבי, מעצם העובדה שמשאירים אותי ללון בחברת ובקרבת עשרות אנשים עם מחלות שונות גורמות לי לעוול ולסיכון יתר ומבחינתי אני חוזר מחר בבוקר לקחת את מנת האנטיביוטיקה הבאה. היא מבחינתה דאגה למצוא לי מיטה פנויה ככה שתוך זמן קצר מצאתי עצמי במחלקה האונקולוגית.

אותו לילה היה קשה אך נראה שהאנטיביוטיקה עשתה את שלה ומאז מצבי הלך והשתפר. פתחתי כשסיפרתי על איכות המזרנים ולא ארחיב מה גם שאחרי הלילה הקשה הראשון זה גם היה פחות נורא בהרגשה. זכיתי לפגוש אחיות מדהימות: אורנית ותמר. אחת מהן, קיבוצניקית במקור, הגיעה לבקר בדיוק כשסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם כך שחלקתי עימה את הבלוג שאני כותב בכלל ועל מה שכתבתי אודות פריצת הדרך לעין גב בפרט. זכיתי לגלות שהאגדה שפרופ' בן יהודה מגיעה השכם בבוקר לבקר את מטופליה – היא חזקה ואמיתית – ואכן השכם בבוקר יום ראשון התייצבה אצלי פרופ' בן יהודה לברר את שלומי ומצבי. היא לא זקוקה לביקור רופאים! חלקתי איתה שבמשך למעלה משנה וחצי אני לא מפספס תרופה ובטח שלא את הרספרים, אנטיביוטיקה נגד דלקת ריאות שאני לוקח בכל סופש (3 בשבוע כל שבוע) מאז תחילת ה-VCD ולכן תמוה הכיצד חטפתי דלקת ריאות?!. היא הסבירה שרספרים זו אנטיביוטיקה נגד דלקת ריאות יחודית ואיומה שנקראת PCP ושהרספרים אינו מיועד למנוע כל דלקת ריאות. הבנתי גם שהרבלימיד מחליש את מערכת החיסון ויתכן שהוא הסיבה לכל המצב ככה שדלקת הריאות מצאה פתח לפרוץ אל הגוף עקב החולשה.יתרה מכך, האנטיביוטיקה שנתנה רופאת המשפחה מסתבר שאפילו היא לא הייתה יעילה דיה. כשאני כותב שורות אלה אני מסכם לעצמי הדברים בראש וחושב על כך שלמעשה היא (פרופ' בן יהודה) פשוט עשתה את כל הדברים נכון כדי למגר את הדלקת שהרי אם הייתי ממשיך להשאר בבית המצב עוד עלול היה להחמיר (ותודה גם לדר' מעיין שלא שמרה בבטן). הבנתי גם שחום גבוה בזמן לקיחת הרבלימיד מחייב התייחסות לחומרה בדיוק כמו בזמן ה-VCD ועל כן יש להמשיך ולשקף בפני הרופא העוקב ולהגיע למיון במידת הצורך (הסברתי שזה לא היה ברור לי – שחשבתי שזה נכון רק לזמן ה-VCD. מסתבר שלא). ספירות הדם ותוצאותיהן החיוביות שלחו אלי את ד"ר אדיר מהמחלקה לבשר לי שאני הולך הביתה. איתי, הבן המסור שלי, ביקש להגיע שוב עם אישתי באותו היום למרות שעבד עד מאוחר בלילה שלפני כן. צ'יפרנו אותו בלנהוג את הדרך חזרה.

ביום חמישי הקרוב, העשירי למרץ – שנה מאז שחזרתי לעבודה. מבחינתי השנה הכי מעניינת ולפחות בעשור האחרון. יחד עם זאת בשוכבי על אותו מזרן לא נוח במחלקה האונקולוגית הרהרתי לעצמי שמשהו במשוואה שלי לא מאוזן – התפוקה שאני נותן במאמץ של הרבה מעל 100% גורמת לכך שבזמן האחרון אני מתחיל להמצא הרבה פחות מ-100%, כמו בשבוע זה של החלמה שאני מקווה שלא יתארך. סוף סוף אני מתחיל להבין שהעומס שלקחתי על עצמי מתוך בחירה מלאה יתכן ואינו הבחירה הכי נכונה. ואת זה צריך לשנות. אני כרגע ממש לא יודע איך אבל גם את הבעיה הזו נפתור בעזרתם של האנשים הנכונים.

 

כאבי בטן וקצת נוסטלגיה

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב כבר לפחות שבועיים לפני תחילתו. צריך להפנים כנראה שהחיים מצריכים עדיפות מעבר לכתיבת פוסטים, על כל ההנאה שבכך.

מאוד רציתי לשתף כמה שנסיעות משפחתיות מאווררות את הגוף והנפש – שום דבר חדש רק שכנראה אנחנו כמו אותם דגים – עושים סיבוב באקווריום ומייד שוכחים את מה שהיה וזקוקים לסיבוב חדש. אגב שוכחים..

אז לפני יותר משבועיים (נכון לשיגור הפוסט.. כבר שלושה), בשבת ה"הנקייה" שלי מרבלימיד ודקסה  -שמנו פעמנו לגליל. אני מאוד רציתי לסייר בסמטאות של צפת אבל בדרך המשפחה העדיפה את ראש פינה. אז יאללה.. עצרנו ב"מקום יפה לקפה" וכמובן מעצירה לכוס קפה זה כבר צמח לטוסטים ופינוקים. כשהגענו לראש פינה עצרנו בגן הברון. גילוי נאות: אני נצר למייסדי המושבה. אחותו של משה דוד שוב, המייסד, הייתה נשואה למר בוקששטר, חברו הטוב, שהוא סבה של סבתי. לפני מספר שנים בת דודתו של אבי (מצד סבתי) ארגנה כנס שורשים גדול בגן הברון. המון בוקששטרים היו שם. כן, גם צחי מהבלאק. לא היה כזה מלהיב. אני יצאתי מאוכזב וטענתי שמטרת הכנס הייתה: בואו ותראו איזה ירושה השאיר לי אבא. אני תמיד מגיע לכנסים האלה חדור מוטיבציה ומחפש להדק קשרים משפחתיים – אך לא כך היה המצב. שנים לאחר מכן היה כנס מפתיע מצד עץ השורשים של סבי.. תכף..

אז מגן הברון המשכנו לבית העלמין. כמה שאני אוהב את המושבה הזו. כילד הייתי כל כך מחובר שבכל הזדמנות הצטרפתי לבקר את המבוגרים שבחבורה (כשהתבגרתי ירדתי מהעניין.. נו, תמיד הולכים אחרי החלומות של האישה), אחיה של סבתי. בדיעבד הסתבר שהסבים החביבים האלה היו לוחמים נועזים בלח"י. ולא רק זה.. בבית העלמין ששופץ ואורגן יפה מאוד מצאתי המון שמות מוכרים מהילדות. כשהגענו לקברו של שלמה בן יוסף הי"ד, הרוג המלכות הראשון (היהודי הראשון שעלה לגרדום בימי המנדט) התרגשתי.. מנחם אח של סבי סיפר לי בדמי ימיו שהיה מחביא במרתף את שלמה בן יוסף. עם שלמה בן יוסף קשור משפט אלמותי: "למות או לכבוש את ההר". רבים מידידי ומכרי יסכימו איתי בהבנה או שלא שגם אני אמצתי לליבי את האמרה. למות או לכבוש את ההר!

לסבי ע"ה שנפטר בשיבה טובה בפסח שני 1996, היה חבר ילדות מראש פינה: עמיהוד שוורץ. בכל פעם שהיה סבי מגיע לבקר אותנו בצפון היה נוהג לנסוע לבקר את חברי הילדות. גם בדמי ימיו כשכבר לא היה מודע לסביבתו טען שהיה הבוקר במפגש עם הכיתה ופגש מי אם לא את.. עמיהוד שוורץ. מפאת גילו המתקדם (וגם בדידותו) הנחנו שהוא נשאר אחרון מ"שכבתו". הופעתי על כן לגלות שעמיהוד שוורץ, אותו שם מפואר מן הילדות, נפטר מספר שנים לאחר מכן. נו, חשבתי לעצמי.. נוסף מידע אבל שום ידע.

קינחנו בקברה של רחל, סבתו של אבי. כשהייתה בהריון עם בנה החמישי, מנחם, ברח בעלה לחו"ל מזעם התורכים, כל חיי ידעתי שהיה חבר בניל"י וברח. לפני מספר שנים באחד מחגי הסוכות, מספר מנכדיה (מצדו של סבי הפעם, משפחה שלא הכרתי) ארגנו כנס שורשים ביקב יפהפה שלהם בקרבת צומת מחניים. איזה משפחה נחמדה!! זה ממש שיגע אותי הכיצד איננו מכירים כל השנים. אט אט נפל האסימון: יום לפני חתונתם של הוריי נפטרה במפתיע אחותו של סבי. ובאמת בתמונות המעטות של החתונה (50 שנה מאז..) סבי אינו בנמצא (כי ישב שבעה) וסבתי ע"ה עם פרצוף תשעה באב (ואולי כי אבי התחתן עם רומניה?! 🙂 ). למנוחה, לאה בלום, היה בן, אברהם בלום. שמעתי שהיה איש מלח הארץ. לא הכרתיו אך שמעתי רבות. ילדיו ארגנו את המפגש ונדהמתי לגלות איזה משפחה מדהימה וחמה קיימת מצידו של סבי. וכל השנים האלה הייתי מודע רק לחלק מענפיו של אילן היוחסין (מצידה של סבתי).

פשפשתי בארכיון המיילים שלי ומצאתי תכתובת מייל שפתחתי עם בת דודה-שנייה חדשה שגיליתי במפגש. אני מעתיק מספר שורות ע"מ לסכם ואולי להעצים את התרגשותי הרבה מכל הסיטואציה:

..דווקא בשעות של אחרי המפגש ההוא פתאום הדברים התחברו לי ונחתו עליי חזק..

סיפרתי לך (ואת ודאי אינך זוכרת, אבל אני כן:)) שבילדות שלי כל ביקור של סבא שלי אצלנו בצפון לווה בצורך להגיע לראש פינה ולהפגש עם שני אנשים: עמיהוד שוורץ ואברהם בלום. הבנתי שעמיהוד שוורץ היה בן כתתו. השני, מעולם לא פשפשתי בקשר אליו כי נראה לי ערטילאי מדי לתייג את מקומו באילן היוחסין.. ואולי מפאת גילי הצעיר באותה תקופה.

בילדותי ביקרתי מדי פעם בראש פינה והמקום נראה לי תמיד כסוג של אגדה שיום אחד אולי גם אני אזכה להגשים אותה. בתיכון כבר יזמתי ביקורים אצל מי שהכרתי והרגשתי נוח לבקר, במיוחד יוסף אורן, אח של סבתי. כשהייתה לי עבודה בבהי"ס על ראש פינה הגדלתי ראש יותר מפעם אחת והגעתי לבקרו בכדי לאסוף חומר ממקור ראשון.

את פנינה ומנחם תמיד הערצתי ואת מנחם הקפדתי לבקר בחודשיו האחרונים, כשהסתבר לי שבית האבות בו הוא נמצא שוכן בדרך לעבודה שלי..

מאחר וסבי נולד בצפת, לא היה לי מושג שדווקא את ילדותו בילה בראש פינה. תמיד סבור הייתי שכל ענפי אילן היוחסין שלו מצויים בצפת. ובמחקר קטן שביצעתי בזמנו אכן גיליתי שבצפת הותיקה שם המשפחה שלי הינו שכיח.

את מרבית שירותי הצבאי ביליתי ברמת הגולן ואני מדגיש "ביליתי" כי ממש נהניתי מכל רגע בתפקיד שלי. ותמיד נהניתי להגיע לרמה ולפקוד את דרכיה ברגל; ותמיד אהבתי אף לפקוד את המושבה אך כבר לא היה לי את מי לבקר בה. קצת זכרונות והרבה חלומות.

מעבר לכך: מעבר למשפחה הקרובה של אבי לא היה לי שום קצה חוט לשורשים כלשהם לצד של סבי, יצחק.  ואני מציין זאת כי באיזהשהוא מקום זה צבר אצלי סוג של חסך ואני חושב שקל לי לבטא את זה מאחר והמפגש עצמו הותיר משקעים חיוביים. אני משוכנע שאם זה היה ההפך, אז לבטח התחושה הייתה שונה מזאת שביטאתי.

צדק הסטורי: במפגש עצמו לא היה הרבה זמן לדבר 1:1 ובזמן שכן, טענתי שאני חש מאוד מוזר שלא הכרתי בדבר קיומה של לאה בלום, סבתך, אחותו של סבי. בשיחות באותו ערב אצל אח של אימי בקיבוצו נפל האסימון.. "נפל" זה understatement. סבתך לאה נפטרה יום לפני החתונה של הוריי!! סבי בכלל נעדר מהחתונה מפאת השבעה, כך שמן הטבע שאת סבתך בכלל לא הכרתי.. זה גם די מסביר את זה שבתמונות המעטות שראיתי מחתונת הוריי, רואים את סבתי ע"ה שהיא ממש אבל ממש לא מחייכת.. ואני מקווה שזה לא בגלל בחירת הכלה 🙂

מסקרן אותי: בת כמה היית את כשסבתך נפטרה?

איני יודע אם אי פעם פגשתי את אביך, ברם מהתרשמות שקיבלתי מתשאול הדודות שלי, מדובר במלח הארץ. פתאום הסתבר לי שהדמות הזאת הוא בכלל בן דוד של אבי!! כמובן ששאלתי את אבי מדוע לא התמיד איתו בקשר אם הוא היה איש כזה נחמד, ולא הייתה לו תשובה. אני יכול לענות בשמו שוודאי פער הגילאים הכריע, מעבר לכך שגם אני לא בקשר מי יודע מה עם מרבית מבני דודיי.. שעושים טובה שמגיעים לאירועים המשפחתיים שלי ומזל שיש כאלה. התמזל מזלי ויש לי ארבעה בנים כך שסטטיסטית יוצא לנו להתראות בלא מעט בריתות ובר מצוות. לנירה אשתי בינה מופלאה והיא תמיד רוטנת שצריך ללמוד מהמקרה הזה כיצד לדאוג לקרב בין ילדינו לאחיינים שלנו.. צחוק בצד, שלא נצטרך כנס שורשים בכדי להפגיש בינהם..

יש לי המון שאלות, אך מעל הכל יש לי את האנרגיה לכתוב. ואני לא כזה דברן, אז אל לצפות שפנים אל פנים אני כזה שופע..

נותרתי עם הרבה שאלות מהמפגש: קורות חייו ונסיבות מותו של מרדכי, הסבא-רבא של כולנו.. מאוד התפלאנו שחידת מותו נותרה טאבו גם 100 שנים לאחר העלמותו. מדהים כיצד אנשים נותרו חתומים על פרטי האירוע ועל ריבוי הגרסאות, מה שוודאי מלמד על מה ששמעו מהוריהם. אני בכלל עד אותו יום הייתי בטוח שהסבא-רבא שלנו היה לוחם בניל"י וברח מהארץ בידיעה שכולם פה נטבחו.

עד כאן פרק א' של נוסטלגיה.

סבי יצחק ואחיו הצעיר מנחם היו בזמנו נהגי אגד הראשונים בגליל (המשך יבוא) ולאחר מכן נהגי המונית הראשונים. סבי פרש ב-1972. לאחר הביקור בראש פינה המשכנו למסעדת הדגים של עין גב. הוריה של אישתי, אחיה ודודתה כבר סעדו שם. אך דאגנו להזעיק את הוריי, את אחי ומשפחתו מבילוי בחרמון ודרשנו שיושיבו את כולנו יחדיו. היה כיף. אישתי התמוגגה על היכולת שלנו לאסוף ולכרוך את כולם אחרינו. מרצונם. אך הסיבה לביקור בעין גב הייתה מעט שונה.. מספר ימים לפני כן, אמי, שגדלה כילדת חוץ בעין גב מעט אחרי שעלתה לארץ, מצאה את "אחותה" אצלה אומצה בקיבוץ באותה תקופה. מסתבר ששתיהן נורא רצו להפגש ושזו הקיבוצניקית סיפרה על מאמציה בחוג הפלדנקריז אותו מדריך.. דודי, אח של אימי. צירוף מקרים קוסמי! במפגש היא לקחה אותם לתערוכה חדשה בעין גב: פריצת הדרך לקיבוץ מכיוון צמח. עד אותו זמן הדרך היחידה הייתה מהכנרת, כך מסתבר. את אבי זה עניין במיוחד שכן לדבריו אביו, סבי, היה נהג האוטובוס שהוביל את השיירה שפרצה את הדרך לעין גב. ואכן, מעיון בתמונות שבתערוכה אותם הנציח נפתלי, צלם מפורסם בן הקיבוץ באותה תקופה, נראה סבי מאחורי ההגה. בתמונות אחרות אף זיהה אבי את עצמו כשתועד מתלווה לאביו בכמה מאותן נסיעות. ככה שכשהגענו לעין גב אני מאוד רציתי להגיע לאותה תערוכה. זה בסוף לא יצא אבל זה בסדר.

מכאן המשכנו לקינוחים בקפה קפה בצמח ולאחר מכן כל השיירה המשיכה לקפה אחרון בקיבוץ תל קציר. בסיומו של היום הנוסטלגי הזה ידעתי שאני חייב להעלות משהו ממנו על הכתב.

מאז קרו לא מעט דברים עליהם רציתי לשתף.. ניהול הבית לבדי כשאישתי נופשת בברצלונה, הופעתם של כאבי בטן מטרידים, אובדן זכרון ועוד קצת הסתבכות. אלא שאת שורות אלה אני כותב על אחת המיטות במחלקה האונקולוגית בהדסה. אני מאושפז כאן מליל אמש. ארחיב על כך בפוסט אחר. בריאות לכולנו.

a03ba0b9-c68d-4eb9-b736-7541ac2c29ca

אוטובוס אגד שפורץ את הדרך לעין גב. ברקע הר "סוסיתא"

6c4fa4e5-ce07-4465-90d6-b35792cc9319

סבא יצחק אוחז בהגה

beb3111e-fd1e-40f0-8c03-73fe651079d0

משמאל – סבא יצחק, הנהג. יושב מבסוט על ההגה – אבי.

fdf597e8-fc3f-4b54-844c-c71bf28dd75e