ריחוק חברתי

כבר ה-2 ביוני 2020, אחת בלילה. כבר הייתי במיטה אך משהו עדיין מפריע. היה יום לא פשוט היום. זה היה היום הראשון שבו חטפתי את הזפטה של הריחוק החברתי.

שני דברים מציקים לי: האחד הוא שכלום לא זז בנוגע לתביעת אובדן כושר העבודה. לא ברור לי מדוע מקום העבודה שהבטיח לסייע בהליך ההגשה – מתמהמה. מאחר והתהליך ארוך, יש בי החשש שעד שיאושר, אמצה את ימי המחלה וימי החופש. ומה אז? אני בכלל מעדיף לראות תהליכים מסודרים שמתקדמים מאשר דחיינות, מה גם שלגבי זהו ציר קריטי. אני יודע שבסוף הכל מסתדר, אבל מאוד רוצה לראות את זה כבר מתניע.

הדבר השני שמציק לי: אני מרגיש לבד. כולם בעבודה ובבתי הספר. בעבודה שלי אני מן הסתם כבר לא מעורב. ניסיתי לצאת להליכה אבל נגמרו לי מזה הרגליים. העובדה שאני ימים בבית בלי חברים ועוד עם המנעות ממפגשים – ממש פוצצה אותי הבוקר. לפתע הרגשתי בכלוב. הבנים הגדולים לקחו רכבים לצבא, נשארנו עם רכב אחד שאיתו הסעתי את ילדים לבית הספר, יסודי וחטיבה ואז מסיע את אישתי לבאר יעקב ע”מ לחזור הביתה ולהמתין שעתיים בכדי להתחיל את סבב האיסופים. (אני לא מאשר להם לנסוע באוטובוסים והסעות לעת עתה). עשיתי לעצמי רשימת מטלות, אבל קשה לתקתק אותה כשכל הזמן שעומד לרשותי זה שעתיים לעצמי, בודדות, צבורות מיום אתמול.

אישתי ראתה שאני מצוברח. הסברתי לה שאני על הקצה. שלא ככה חלמתי, או לפחות זה מה שבאמת ציפיתי שלא יקרה. חזרתי הביתה והחלטתי לעשות מעשה. קפצתי לשכן והזמנתי אותו לשבת בגינה. פתחתי שמשיה, הוצאתי יין לבן צונן, שתי כוסות גדולות והחלתי לחיות. קצת הפריע שנאלצתי לפרט לשאלותיו הסקרניות אודות מצבי, אבל גלשנו לבורסה, להשקעות, על דא והא – והופ – צריך כבר סיבוב איסוף. מאחר וגם הוא לא עובד הבטחנו להמשיך בנוהל. אפשר להפגש עם הריחוק הנדרש, אפילו מסכות לא היה צריך. ידעתי שאני צריך מזה עוד.

בערב ביקשתי משני הגדולים שממחר הם מתארגנים עם רכב אחד. זה שאחד מהם יקום חצי שעה יותר מוקדם ויסיע את אחיו ליחידה יגרום להרבה יותר מרחב מחייה בשבילי. ואם לא הייתה קורונה הם היו צריכים דרך להסתדר בצורה אחרת מבלי להשבית אותי. הם כאלה חמודים. מייד החלו להתארגן על הסידור. מה אעשה מחר בשעות היום – אין לי תכנית מוגדרת אבל יש לי ביד קלף של חופש והמטרה להשיב אלי את השפיות שאבדה בעקבות הריחוק החברתי.