נשק יום הדין

חמישי לפנות בוקר, בטיסה בדרך חזרה לישראל. לפי שעון קליפורניה כבר אוטוטו ארבע בבוקר מה שאומר שנותרו כשבע שעות טיסה. אמצע הדרך. ישנתי פחות משציפיתי ועם כתיבת המילים הרי ברור לי גם למה: דקסה. או בשמו הידידותי: נשק יום הדין. חישבתי עם עצמי שאמצע הדרך היא הזמן המתאים ליטול מנת התרופות היומית, מנה יפה שהכינותי מראש, כולל סטילנוקס לשינה, ככה שהכתיבה ודאי מתישהוא תיעצר.. אז קדימה.

דקסאמטאזון, כמה גלגולים שעברתי איתו, כמה שקיטרתי, התלוננתי, השלמתי ועתה גם הפכתי עזר כנגדי. איני יודע כיצד יראה סוף השבוע הזה בתום הנפילה הצפויה בפוסט-סטרואידים, אותה עייפות, תשישות ותחושת ה"למטה" שמשלימה את תחושת ה"היי" שגורמים הסטרואידים: העירנות, המרץ.. אני תמיד רואה את זה כפירעון הלוואה שלוקח הגוף מגורם חיצוני מלאכותי.

חוסר אונים. זה מה שחשתי בשלישי לפנות בוקר. המערכת החיסונית הולכת ונחלשת, כבר לא יודע איך לעבור את יום המחרת. ואז התלבטי עם מי להתייעץ: עם פרופ' בן יהודה שתמיד חוזרת עם מענה אך ודאי עסוקה במסירות אין קץ במטופלי היום ואני מעדיף להציק כמה שפחות, לפחות כרגע, או לרופאת המשפחה ד"ר טפליצקי שתמיד דואגת לי ומפתיעה אותי באמפטיה, בבקיאות ובנסיון. החלטתי לפנות לרופאת המשפחה ולא לערב את דינה בשלב זה. סימסתי לה בקצרה את מצבי:

שלום דר טפליצקי

רציתי להתייעץ איתך לגבי סטרואידים:

אני באריזונה ותפסה אותי הצטננות קשה: גרון כואב, אף נוזל בלי הפסקה, עין שמאל דומעת כל היום. חולשה.

בערב ב CVS המליצו לי על טיפות עיניים Zaditor וכן תרופה ליבוש חלל הפנים אלגרה אלרגי

Fexofenadine HCI tablet

השאלה שלי אם אקח את הסטרואידים היום, דקסאמטאזון, זה ישפר את ההרגשה ויתן דחיפה למערכת ליומיים הבאים?

עד כאן לשון ההודעה. צירפתי גם צילום של אריזות התרופה לתת מעט רקע מה אני לוקח (וגם כי "אלגרה אלרגי" נקרא בעברית לא משהו. זה באנגלית נכתב Allegra Allergy – גם לטיפול באלרגיות).

זמן קצר לאחר מכן ד"ר טפליצקי התקשרה. שוחחנו מבלי שאני מזכיר את עניין ההחלקה והחבטה. לא רציתי להלחיץ. רציתי לדעת אם נטילת הסטרואידים ייטיבו עם מצבי. היא הסבירה לי שכן. שצריך וכדאי לקחת. היא גם הסבירה שההחמרה נובעת בגלל שהגוף עדיין בנפילה מחוסר קבלת הסטרואידים וזה די הסתדר לי עם מה שאמרה לי בזמנו פרופ' בן יהודה (והשארתי מעורפל בפוסט הקודם). לא שאני במצב להיטיב להסביר את זה אבל כעת הבנתי יותר טוב את הרציונל למה צריך. לסיום ביקשה שמייד כשאני חוזר שאגיע אליה לביקורת. נפלאה ד"ר טפליצקי.

כבר לא זוכר איך הסתיים הלילה. לקחתי כבר את הלוסק כהכנה, מוקדם בבוקר ירדתי לאכול משהו, לקחתי את מנת הכדורים היומית והחלטתי לקחת רק 10 מ"ג דקסה במקום 14 בד"כ. הבטתי קדימה על החזרה לארץ ורציתי למזער את הנפילה, גם כי יש אירוח וגם מחשש שהנפילה הזו גם תביא החמרה. שאלתי את עצמי כיצד יראה היום כתלות בהשפעת הדקסה.. בד"כ אני מרגיש את ההשפעה אחה"צ וכאן אני צריך כמו  במשפט אלטמן ב"מציצים": מייד ובדיעבד.

לדיון בשמונה בבוקר הגעתי עם מצגת מוכנה. העברתי חד וממוקד אך שמתי לב שאני מתקשה לעיתים למצוא את הניואנסים באנגלית. בכל זאת התשישות עושה את שלה. העניין המפתיע שהדקסה התחילה לעשות את העבודה. אין הצטננות, אין עיניים דומעות, לא כאב גרון זה או אחר, יש כן מעט הזעה (השפעת הדקסה) אבל גם יש הפרעת קשב ויותר מדי שקט במעורבות מצידי בדיונים שלכאורה מאוד חשובים לי. אישתי סימסה לשאול לשלומי ועניתי בחגיגיות שזה לא יאומן שהדקסה עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר טוב בריאותית אבל מצד שני יותר מדי שקט, פסיבי מאוד. כנראה מעומס התרופות אמרה. אולי..

בהפסקת הצהרים שוחחתי עם כמה עמיתים על דבר מה ושלפתי יציאה שנונה ומבדחת. שניהם מייד ענו שהנה זה סימן שאני חוזר לעצמי.

עתה גם חשתי נוח להזמין כרטיסים למשחק של הפיניקס סאנס באותו הערב. שני חברים הצטרפו, קיבלתי כרטיס חנייה (חסכון של 12 דולר) מאותו קולגה שדאג גם בפעמים שעברו ואמר שהפעם גם נתראה באולם. כשיצאנו לשם שלושתנו בתום יום הדיונים כבר הרגשתי בהתרוממות רוח מצידי ומה צריך לבקש יותר מזה? כ"כ שמחתי לחזור לחוויה הזו של משחק NBA, השניים היו בהלם מהכל. אני זוכר בבירור את תחושת ה "WOW" כשנכנסנו לאולם. עוד לפני כן, החלטתי לחגוג והרשיתי לעצמי כוס בירה, מה שלא העזתי בחודש שעבר – 3 משחקים בפיניקס תחת אוירת הש.ל.ש.ל. הבלתי פוסק דאז. כאן הדקסה סגרה את הבסטה ולכן אין חשש. עם כוסות הבירה פסענו לראות את המחצית הראשונה. כמה שזה כיף. בבית יושבים עם בירה מול הטלויזיה. כאן זה עם בירה בלייב. בישראל במשחקים של מכבי יש שירי קהל (צהוב עולה עולה, מי שלא קופץ אדום) וכאן המוטיב הוא יותר של מחיאות כפיים ע"פ מקצב של מנגינה מסוימת. הקריאות הן בעיקר: Defense ("די-פנס")  ו- Let’s Go Suns וגם הן ע"פ הופעה של שילוט קריוקי אלקטרוני שמופיע ברחבי האולם.

בהפסקה מיהרנו לאכול ומישה אחד הקולגות שגם חובב אלכוהול רצה עוד סיבוב שתייה אבל התורים היו ארוכים מדי אז הצעתי שנעלה לקומה של היציע ששמה ריק יותר. כשהגענו למעלה נכנסנו לאיזור היציע והם נוכחו לדעת כמה שונה לשבת גבוה מאוד ומרוחק בהשוואה למיקום שבקרבת המגרש. החלטתי להמשיך את המומנטום, לזרום עם הראש של מישה וללגום מעט קוניאק. זו אולי הפעם הראשונה שאני לוגם אלכוהול זולת בירה או יין מחוץ לבית. הקוניאק היה מצוין. כפיר הבחור השני, גם כן איש מקסים דתי עם כיפה סרוגה, דאג לנאצ'וס ופופ קורן – הדבר היחידי שיכל להרשות לעצמו תחת המגבלות. רעב לא הייתי והעדפתי לחכות לארוחה שבתום המשחק. חזרנו בלי לחץ מעט אחרי תחילת הרבע השלישי אבל הופה.. מישהו יושב לנו במקומות.. הדקסה הקפיצה את הפיוז אבל למזלי לא חזק מדי כי היו אלה להפתעתנו שני הקולגות מהעבודה: Steve הבחור שתמיד דואג לי לחנייה בלויית Greg, בחור נוסף מהמשרד שצירף אליו. גם אישתו של Steve הגיעה למשחק אבל הצטרפה לחברה שהייתה באחד מתאי הצפייה. זה מדהים איזה אירוע בילוי זה: מגיעים משפחות מחד וקבוצות של מבוגרים וקשישים מאידך. אולי כשישראל תהיה בת 100 אז ליד אליהו יגיעו אוהדים קשישים שיספרו שבילדותם ברקוביץ' וברודי לקחו את גביע אירופה..

השניים שראו אותנו מגיעים באיחור רצו לחזור למקומותיהם אך כאן הקומבינה הישראלית עשתה את שלה והצענו להם הצעה מעניינת: להשאר איתנו. דבר לא מקובל בתרבות שם – איש איש לפי מקומו, אבל זה דווקא עניין אותם.. שאלנו את הסובבים אם פנוי לידם והם תפסו מקומות מאחורינו והיה ממש כיף. Steve לא מפסיק לעודד, גם מופיע לבוש בהתאם. וגם אני הייתי בעניין. מצחיק לשמוע אותו בקול הבס שלו קורא בקול רועם: Let’s-Go-Suns.

תוך כדי החלטתי לעדכן את ד"ר טפליצקי במצבי:

ד"ר טפליצקי תודה על השיחה היום. נראה שהדקסהמטזון עושה את העבודה ואני מרגיש הרבה יותר יציב מאשר הבוקר ובכלל אמש.אני אגיע לביקורת בשישי בבוקר. לילה טוב.

הייתה יופי של אוירה אבל הקבוצה הפסידה בסל נצחון של מינסוטה חצי שנייה לסיום. Winner Shot זה אחלה דבר שזה גורם נצחון לקבוצה שלך. אבל גם כשאני מחובר לקבוצת הבית והיא הפסידה, הרי אני בעד החוויה.

במקום לסעוד במקום, החלטנו למהר לחזור לקניון ב Chandler ולסעוד ב CheeseCake Factory, מסעדה בעיצוב מפואר עם קינוחי עוגות גבינה משובחות. רעבים לא כ"כ היינו והסתפקנו בסלט. על קינוחים ויתרנו. כשחזרתי לחדרי החלטתי שאני חייב לגולל את חוויות השבוע כפי ששחררתי בפוסט הקודם. לישון לא יצא הרבה, הייתה אמורה להיות פגישה ראשונה בשבע וחצי שבוטלה והיה לי מעט יותר זמן לארוז ולהתארגן וחשוב על זה – כיצד הפכה הדקסה מבחינתי מאויבת המדינה לנשק יום הדין. דקסה לקחתי 6 מ"ג כהרגלי כשבסיכום כולל 16מ"ג במקום 20מ"ג שבועי. זה עזר להתגבר על העייפות מחוסר השינה ולהמשך הרגשת היציבות. היו לי יופי של פגישות. לפני שעזבתי המנהלת שלי הזהירה אותי לבל אגיע שוב חולה. סיפרתי לה שהמראתי בריא לגמרי – ששני רופאים בדקו אותי בשישי ואישרו את הנסיעה אבל בכל זאת נחתתי חולה. קבענו לשוחח בשבוע הבא.

הנה נותרו כבר פחות מחמש שעות לסיום הטיסה ושוב במאבק מול הדקסה והסטילנוקס – הדקסה מנצחת ומשאירה אותי ער. נשק יום הדין, אמרתי? בריאות ואופטימיות זהירה לכולנו. שבת שלום והרבה אהבה.

מטומטם וחסר אונים

לילה אחרון בפיניקס אריזונה. נסיעה לא ארוכה – יצאתי מישראל בשישי בלילה כי מרוב שהחלפתי מועדי טיסה כבר לא נותרו מקומות במוצא"ש על המטוס. בדיעבד זה לא היה רע – הגעתי בשבת אחה"צ היה זמן לנוח, לטייל ו.. לחלות. מחר אחה"צ מתחיל את המסע הביתה. טיסה קצרה לסן פרנסיסקו ומשם בטיסה הישירה "חזרה אל הביצה".

רגשית הייתה קשה לי הנסיעה הזו, "לבד". אמנם אנחנו משלחת לא קטנה מישראל, שניים גררתי הערב לראות משחק NBA והם היו מוקסמים. אבל הייתי בלי איתי, הבן המקסים שלי שמתגייס אי"ה בשבוע הבא. וזה היה חסר לי. עברתי במקומות שהיינו בהם יחד רק לפני חודש והיה סוג של געגוע. בסוף זה עובר ויחד עם זאת בפנים זה מפמפם.

ביום שישי, יום הנסיעה, לקחתי את אחת משתי זריקות הקלקסן שאני לוקח בימים של טיסה ארוכה. זמן מה לאחר מכן אישתי קלטה שיש לי כתם דם בעין ימין. היא נלחצה ופקדה עלי להגיע לרופא עיניים שיאשר לי לנסוע – כי היא ככה לא מאשרת. הגענו לקופת החולים ושם האחות האחראית שמכירה אותי דרך המיאלומה (לאמה מיאלומה זוחלת כ-15 שנה) ביקשה שאבצע מדדים ושנתקשר לרופאת המשפחה. היה נראה שהיא ממסמסת אותי. אחרי המדדים שהראו שהכל בסדר התקשרנו לרופאת המשפחה והיא אמרה שהכל בסדר ושזו תופעה שכיחה של הקלקסן ושאין מה לדאוג. בתום השיחה האחות ביקשה שאכנס בכל זאת לרופא העיניים כי במהלך השיחה כבר "שיווקה" את מצבי ואם כבר, אז כבר.. רופא העיניים טען אותו הדבר, גם ביצע עוד כמה וכמה בדיקות ושחרר אותי בברכת נסיעת טובה. שאפו לרוני אחות האחראית שבדרכה הצנועה והמקצועית מצאה את הדרך המיטבית לעזור ולצאת שלם עם עצמי.

הנסיעה הייתה באמת טובה עם המון שינה רק שעם הנחיתה הופיע כאב גרון. או אז נזכרתי שזולת התרופות הרגילות שלי עם שלל תוספי המזון, לא לקחתי סטרפסילס, ועוד תרופות למצבים כאלה. למרות העייפות מילאתי את מצוות ה Shopping. חזרתי לחדר ונפלתי שדוד. התעוררתי קרוב לחצות וחששתי להשאר ער עקב הג'ט לג ואולי עודף שינה. עודף לא היה – חזרתי לישון וקמתי מוקדם כמתוכנן לפני נסיעה ארוכה למקום מדהים שנקרא Sedona, קצת יותר חולה.

קשה לקשר מקום מדברי ולוהט בקיץ כמו פיניקס עם שלג וקור – אבל שעתיים נסיעה צפונה למקום כמו Sedona ואתה במינוס 3 מעלות, קר ומושלג. המקום מהמם אלא שעדיף לבקר בו באביב כדי שיהיה אפשר לראות את ההרים האדומים המדהימים עם הנוף הקלאסי של אריזונה ועדיין לנשום ולא להצלות בחום הלוהט.

ידעתי שביום שלמחרת קבעתי דיון שבועי לשעה מוקדמת מהרגיל (שעון אריזונה) שיוצא כאן מוקדם בבוקר ע"מ להספיק לסדרת הפגישות הארוכה מייד אח"כ שתוכננו מעצם הנסיעה. הייתי גם חייב להכין את הפגישות והמצגות וזה לקח אותי אל תוך הלילה כשאני מטפטף מהאף בנוסף לכאב הגרון וגם פעילות המעיים המהוללת טפטפה גם טפטפה.. 🙁 שאלתי אם עצמי למה לא לישון וזהו.. אתה יודע למה.

יום קשה היה למחרת. הרגשתי דועך במשך היום. כאב הגרון חלף אך הרגשתי מצונן, חלש, ובנוסף עין שמאל דמעה ללא הפסקה. רק דלקת עיניים חסרה אמרתי לעצמי. ורציתי לישון. בעצם רציתי הביתה. אבל אני כאן ויש פגישות ודיונים לקדם. מי ששאל, אמרתי שקצת הצטננתי והכל בסדר ומי ששאל למה אני כזה שקט טענתי שכנראה קצת התקררתי.

ידעתי שגם אם המצב יחמיר, דלקת ריאות לא נראה כאן הודות לקלרינקס. לפני ארוחת הערב מרובת הקולגות ממנה לא יכולתי להתחמק, עברתי ב CVS, הסופר פארם של ארה"ב, ורכשתי תרופה שתייבש את הנזילה מתעלות הפנים (אף, עיניים) וגם טיפות עיניים. וידאתי פעמיים עם הרוקח שהתרופות אינן NSAID. תרופה קודמת שרכשתי ב TARGET יום לפני, לא קידמה אותי. חיכיתי בקוצר רוח שתסתיים הארוחה ומתישהוא שאלתי בעברית בכוונה אם אפשר לשיר התקווה, הרמז הובן והתפזרנו. עלו בי ספקות לגבי הסטרואידים שלכאורה הייתי אמור לקחת למחרת.

לפני הנסיעה דיברנו אישתי ואני על הצורך להתמיד או הצורך להמנע מלקחת דקסה במהלך הנסיעה. החשש היה בעיקר על בעיית השינה בטיסות חזרה ובעיקר על הנפילה והתשישות בסופ"ש שאחרי כשתכננו לארח המון משפחה. בזמנו התייעצתי עם פרופ' בן יהודה על שימוש בדקסה בשהות בחו"ל (חופש, עבודה) והיא השיבה שלא לקחת פעם אחת זה בסדר אבל גם ציינה משהו על תופעה הפוכה בגלל אי הלקיחה ואז לשקול כן לקחת. ואני בכוונה קצת מעורפל פה. ככה ששקלתי אולי כן לקחת כדי להתחזק – אם כי מצד אחד לא הייתי בטוח שזה באמת יעזור ומאידך זכרתי במפגש החברים לדרך האחרון שמישהי ציינה שהדקסה הופך אותה חזקה מאוד. נו זה ברור, אבל במצבי חיפשתי חיזוקים לכאן ולכאן. מבולבלים? גם אנחנו..

חזרתי לחדר ונפלתי סוף סוף שדוד. מתישהוא בלילה קמתי להקיא. זו הסלמה. בבוקר קמתי להתקלח ותוך כדי השעון המעורר צפצף בחוזקה. מה יגידו השכנים?! יצאתי מהמקלחת ע"מ לכבותו ואז זה קרה.. חלש, רטוב ונמהר פסעתי יחף ונמהר לכיוון היציאה מהמקלחת ואני זוכר בבירור את הרגע הארוך הזה: את כף הרגל שמחליקה, את הדרך למטה, את הרגל שמתנגשת במשקוף, את חוסר היכולת להפעיל את האינסטינקטים ולעצור את עצמי ואת הראש שנחבט ברצפה. הרגשתי כ"כ מטומטם וחסר אונים. הייתי כ"כ חלש שכבר באמת לא זוכר אם חשתי בכאב ואז באמת רציתי הביתה. (וכאן אני כבר מנקר על המקלדת אז המשך יבוא)..

 

 

חג המיאלומה

שלוש בלילה.. כמו בשיר של שלום חנוך. נדמה לי שהייתי סטודנט כשיצא השיר. גם אז הייתי ער בשעות האלה אבל מסיבות אחרות. אני מתודלק היום בדקסה השבועית וחוץ מזה אני עדיין מאוד מאוד נרגש. מהתוצאות של סל התרופות.

שלשום (יום ראשון) הייתה אמורה להיות פגישת מעקב אצל פרופ' בן יהודה אבל היא נדחתה למועד אחר בחודש בגלל פגישה של ועדת סל התרופות. לא תארתי לעצמי שהסל יוכרע ויפורסם כבר היום ויתרה מכך: התסריט של אישור הסל לחולי מיאלומה כפי שהוא לא היה בתרחישים הריאליים. כדי להבין את גודל המאורע ועוצמתו:

  • הסל נותן מענה לתרופות ההכרחיות לקווי הגנה 3,4 ומאפשר סיכוי להארכת חיים ואיכות חיים לכל מי שידו אינה משגת מכספו את התרופה (רובנו..)
    • כידוע, כקו הגנה ראשון מאושרות תרופות כמו וולקייד ותאלידומיד
    • כקו הגנה שני מאושרת בסל התרופה רבלימיד
  • ע"פ הדו"ח קיימים כ-106 צרכנים פוטנציאליים (כיום 2016 שרק הסתיימה) לתרופות מקו שלוש וכ-104 צרכנים לדארא – כקו רביעי.
  • יחד עם זאת וזה העניין – לאוכלוסיה יחסית קטנה (אך כמהה להארכת חיים מי כמונו יודע) תוקצבו כ-64 מליון ש"ח מתוך סך סל של קצת פחות מ-500 מליון ש"ח!! יותר מעשרה אחוז מסל הבריאות תוקצב למיאלומה!!
  • ההישג ממצב את סל התרופות לחולי מיאלומה כטוב בעולם. אין דברים כאלה. אני מקווה שבממשלה ידעו למתג זאת בעולם הרפואה. קהל משתמשים גדול יותר ודאי ייטיב עם חברות התרופות גם במישור של פיתוחים עתידיים. ערכתי הערב מספר שיחות עם חברים לדרך וזו הדעה הרווחת. קראתי לזה חג המיאלומה. לא רק רופאים טובים ולא רק תרופות כפתרונות נותני מענה אלא שעתה גם היד משגת.

מדינתנו הקטנה, מערכת הבריאות שלה ופרופ' בן יהודה בראש החץ הזה שמה למטרה להאריך ולהיטיב עם חיינו. זה נותן תקווה גם מההיבט של משפט חזק שאמרה לי אישתי החכמה בצאתנו מחדרה של פרופ' בן יהודה כשהתייעצתי לגבי חזרה לעבודה לאחר ההשתלה ובמהלך המיצוק: יש רופאים שמטפלים בך ויש רופאים שמרפאים אותך ולמזלנו נפלנו על רופאה מהסוג הנכון.

מאוד התרגשתי כל הערב. ידעתי שאני חייב לכתוב. הלב הלם חזק ופה ידעתי שאני נרגש מדי. לרוץ כבר לא יצאתי כבר מזה מספר שבועות. כן, נסיעת העבודה, ההצטננות וגם פעילות המעיים הבלתי נסבלת הזו (אה כן, ומזג האויר) מונעים ממני לצאת. הכושר הולך אחורה אבל בחודש הבא אני כבר רשום למקצה במרתון תל אביב אז כמו שאמרנו בטכניון: לא חשוב כמה אחורה אני בחומר למבחן נגיע מוכנים.

פעילות המעיים הזו מתישה אותי. בין ראשון ושני הייתי ער לא מעט בלילה מתיישב על האסלה ו…. בבוקר הייתי מותש. אישתי שנשארה בבית לנוח אחרי פעילות כירורגית בבריאות השן אסרה עליי לצאת לעבודה כשראתה אותי ככה מותש. הייתה לי שיחת בוקר בתשע ובקושי תפקדתי. לאחר מכן אכלתי משהו והרגשתי כיצד האנרגיה מתחדשת אז (כמובן) יצאתי למשרד. במשך היום ביקרתי תדיר (…) לפרוק סחורה וארוחת צהריים הקפדתי לאכול כדי לא להחמיר עם המצב למרות שתאבון לא היה. בערב – די.. יצאתי הביתה והקפדתי לנוח.

היום קרה דבר טוב – לקחתי סטרואידים 🙂 זה נועל את הבסטה ולפחות מהבחינה הזו היה לי שקט..    שביתת המורים היטיבה עמי – לפחות ישנתי עד 8, קדימה אל הלוסק – מתחילים נוהל תרופות של יום שלישי (ביום זה אני נוטל את המספר הרב של תרופות ותוספים) כשבשמונה וחצי שיחה ראשונה. שכנה נחמדה התנדבה להסיע את הילדים לבית הספר. ואז הגיעו ידיעות ראשונות שהיום זה היום של פרסום הסל. ההתרגשות החלה..

כמה כבר אשן הלילה – העייפות מתחילה. למדתי לא להאבק בזה אלא לזרום. ככל שאני זורם ככה פחות עייף למחרת, לעומת האנרגיה המושקעת ברצון להרדם בכח עם מחשבות לחוצות מהעירות המתמשכת שבדיעבד משפיעה לרעה על מידת העייפות למחרת. ואם פתחתי באזכור השיר "שלוש בלילה" של שלום חנוך הרי שארצה להמנע מציטוטים מתוך "ארבע בבוקר לא נרדמת" של יהודית רביץ. לחיי כל אלה שבחייהם אור מאחר וזכו לקו הגנה נוסף על הדרך.. לילה טוב.