ביום שישי נסענו בצהריים מרחובות למחולה – הלוך ושוב. הבן הגדול שלי מבצע שם הגנ”ש. ככל הנראה בעת כתיבת שורות אלה הוא מתכונן לעוד לילה ארוך של שמירה. בסך הכל הגיע לשם ביום חמישי, הוא ועוד מספר קצינים בכדי לאבטח את הישוב. ביום שישי כבר הגענו עם רכב עמוס באוכל כדי שהילד לא יהיה חלילה רעב. בבוקר השכם נסעתי לראשון בכדי לקנות מספר סלטים במעדנייה שאנחנו אוהבים. בהתלהבותי יצאתי משם עם כמויות מסחריות של קציצות ירק, קציצות כרובית וקישואים, כבד עוף מוקפץ, שניצלונים בכמות גבוהה, רולים עם בשר, מאוד בא לי וגם לקחתי אגרולים (רק שלאחר מכן לא מצאתי רוטב חמוץ מתוק – נראה לי הפסיקו לייצר את הרעל הזה). וכמובן קניתי בקר מוקפץ – כי בסך הכל זה מה שנדב ביקש. אה כן, וחומוס. וטחינה. הוראות מהילד תוך כדי קנייה. ופסטרמת הבית שכחתי להוסיף. לחוח וחילבה שכבר זללתי בשישי.

נדב גם ביקש סלמון. אז בצהריים שמתי סלמון על המנגל כי הכי טוב חם וטרי. מעט לאחר מכן שמנו פעמנו צפונה. שעה וארבעים דקות נסיעה דרך כביש 5 וצמת תפוח, היכן שהיה פיגוע ירי היום. המדחום טיפס 11 מעלות, מ-29 ברחובות ל-40 בבקעה. על זה לא היו תלונות כי הם כל היום במזגן.

אחרי שאכלנו ונהנינו במיוחד מהסלמון הפריך, שוחחנו על דא והא ועל כמה שנדב לא מרוצה מהשירות. הוא כל כך בנה על תפקיד כמהנדס פיתוח וקיבל תפקיד כמהנדס בפרוייקטים בחיל האויר ולזה הוא לא מתחבר. אנחנו נעים בין כאבו של הילד לבין הצורך לתת לו להתמודד עם מצבים בחיים שהדברים לא הולכים הכי חלק ומתוק. לא שיש הרבה מה לעשות בפועל, ולעיתים רק לעודד את הילד.

בין לבין נזכרתי ושיתפתי שהיום בדיוק, 30/4/2021 אני מציין 20 שנה לנקודת השבר שלי בהייטק. היום לפני 20 שנה חזרתי מחופשת יום העצמאות, היינו בטבריה וקניתי ספר על טיולים להולנד – לשם תכננו לנסוע. המזכירה שלנו בחברת הסטראט-אפ “אנסמבל” בה עבדתי גרה שם מספר שנים ותכננתי לשבת איתה ולקבל המלצות לתכנון טיול. הגעתי בבוקר למשרד, קראו לי מייד למשרד המנכ”ל שעדכן אותי שהיו היום פיטורים בחברה. המנהל הישיר שלי כבר בבית ועליי גם לפטר את אחד העובדים שלי. את הגל הזה שרדתי אבל מבחינתי זו הייתה נקודת שבר. היו חיים טובים בחברה הזו. עבדנו אמנם כמו חמורים. נסעתי המון לעבוד בח”ול ושם גם לעיתים עבדתי 19 שעות ביממה, אבל טסנו בביזנס, היו המון פינוקים והכל נראה מבטיח. עד לאותו יום שהכל התפוצץ בפנים. כעבור מספר חודשים החברה נסגרה ואני הספקתי לבצע דילוג לחברה הבאה שבה כבר עבד המנהל שלי שפוטר באותו יום. אני זוכר שנכנסתי להודיע שאני עוזב כי כבר היו שמועות שהעסק גמור. אך במקום להשמיע שאני עוזב הודיעו לי שהעסק נסגר. תזמון בחיים הוא דבר חשוב! התחלתי לצחוק ונאמר לי שזו תגובה טבעית. את הטיול לגרמניה והולנד מימשתי רק כשנתיים לאחר מכן, בקיץ 2003. זה כבר היה אחרי שהחלפתי עוד מקום עבודה.

כבר בדרך חזרה ממחולה החלטנו שלמחרת ניסע לחיפה בכדי לצלם את הספינה של הרויאל קריביאן שבה אנו מתעתדים לנפוש הקיץ בקרוז. נירה העדיפה שניסע רק שנינו אך יואב, הבן השלישי הפציר להצטרף.

בצהריים התמלאתי מהדברים הטובים שקניתי יום לפני כן. לפני שיצאנו עוד לקחתי כולסטיד בכדי למנוע הפתעות. הקפדתי גם ללכת לשירותים. פעילות מעיים מוגברת זה הדבר האחרון שאני צריך.

לחיפה לא יצאנו מוקדם כי רצינו לנסוע ללא פקקים – גם בהלוך וגם בחזור. הגענו לרחוב יפה נוף וחנינו בקרבת הכניסה העליונה של הגנים הבהאים. לתדהמתנו הספינה כבר לא עגנה שם והייתה תחושה של נסיעה לחינם. הבעיה היותר גדולה שהחלו לחצים בטניים ובעיה ממש שהשירותים הציבוריים במקום היו סגורים. כאן התחיל לחץ.. התחלתי להסתובב והבנתי שעוד שירותים אין שם. נכנסתי לרכב וחשבתי לאן לנסוע – היכן אשיג שירותים 🙁 התקדמתי כמה מטרים ועלה רעיון להכנס לקניון של דן פנורמה. מזל שמצאתי חנייה. התחלתי לנוע רגלית ואפילו לא הבחנתי שהיה שם שומר. נכנסתי לקניון דרך החנייה, הגעתי למעלית וכשנכנסתי לקניון הסתבר שכולו חשוך וסגור. למעט השירותים. כשהגעתי לשירותים כבר הגוף שלי רעד. חשבתי לעצמי שאין מצב שאני עכשיו עושה במכנסיים. תנשום! תנשום!

פתאום הרגשתי כל כך מטומטם – צפה בי התובנה שכל ארוחת הצהריים שלי הייתה מבוססת על אוכל מטוגן או אוכל ששחה בשמן: הכבדים, קציצות הירק, האגרולים וכד’. הרי כבר הגעתי למסקנה ששומנים זה אאוט – שזה מגביר את הפעילות המקוללת הזאת. אז מה לעזאזל עבר לי בראש ומחק את התובנות האלה??

כשחזרתי לרכב אישתי התלוננה מה לקח לי כל כך הרבה. שתקתי. נסענו לאכול במסעדה איטלקית בשם VIVINO בשכונת רוממה. פעם הייתה שם פיצריה פופולו. זכרתי אותה מהצבא והלימודים. לא הזמנו מקום אז לא קיבלו אותנו. אך אני חשתי בלחץ המתגבר, בצורך להיות צמוד לשירותים. שמשם אני לא זז עד שהלחץ הזה חולף.

זוהי שגרת יומי. כיסוי הגייני לאסלה כפק”ל כיסים, בכל נסיעה מוודא שיש נייר טואלט ברכב. בכל נסיעה מחשב מסלול מתוך ידיעה שיש שם שירותים על פי צורך. זה די מתיש אבל אין ברירה זולת הצורך לדעת למזער זאת ע”י דילול הצריכה של מזון שומני ולהקפיד לקחת כולסטיד מדי יום, לעיתים מתוך מחשבה קדימה. ביום הזכרון למשל יצאתי מוקדם לנסיעה לאזכרה בצפון – אז את האבקה לקחתי בערב שלפני ככה שהנסיעה הייתה שקטה.

רגיעה מפעילות המעיים הזו אני משיג בזכות צריכה של הסטרואידים. הם אומנם נכנסים לפעולה רק בתוך מספר שעות, אך משהחלו לפעול, יש לי כיומיים של שקט. השקט הזה לעיתים מסתיים בסערה של כל מה שהצטבר, אך עדיין סוג של שקט. מאידך, חוסר השינה בעקבות כך משגע אותי. בשבוע שעבר ישנתי כחמש שעות ביומיים. ביום שלישי נסעתי לביטוח הלאומי לפגישה עם עיניים חצי עצומות ושם שמחתי למצוא חניית נכים פנויה. כשיצאתי חיכה לי דו”ח על שמשת הרכב – חניתי בחניית נכים לרכב עם מעלון. הייתי כל כך עייף שהעיניים לא היו מסגלות לקרוא את כל המילים שעל השלט שמתחת לתמרור. לא כעסתי על עצמי אבל חשתי המון תסכול על השפל הזה שאני מגיע אליו. מה שרציתי זה לישון שזו שאיפה שקשה להגיע אליה.

ביום חמישי היו בקו התמיכה שתי שיחות טובות. בשתיהן נאמר לי בסוף השיחה שהצלחתי להרגיע. תמיד צריך לזכור שעם כל הקשיים יש לי הזכות להיות במשבצת שמושכת אנשים למקום טוב יותר מהמקום שבו הם נמצאים. לילה טוב.

נכתב ב 1.4.2021.

זה היה כבר לילה שישנתי בו משהו.

בבוקר קיבלתי הודעה עצובה מאוד שחברה לדרך הלכה לעולמה. הייתי די בשוק – היא רק אובחנה לפני מספר חודשים ובשבוע שעבר בעלה ביקש להצטרף לקבוצת הפייסבוק.

הכרתי אותה דרך מכרה משותפת מיבנה. בעלה ואני למדנו בטכניון לפני הרבה שנים. נירה רעייתי שימשה בייביסיטר לתינוקת שלהם כשהיינו סטודנטים. בשבוע שעבר המכרה התקשרה לבשר שהתינוקת מתחתנת.

היום הסכמנו שזה די שוק – לאבד ככה חברה.

ודווקא היום קמתי עם מרץ – יום חדש, חודש חדש (אפריל) – אפשר להוציא מספר תכניות לפועל: לאחר שרכשתי מספר נורות שממתינות לשפצור בבית – נסעתי מרחובות עד אזור התעשייה סגולה בפתח תקוה בכדי לרכוש פטישון בחנות שהומלצה לי וגם זה רק כדי למצוא את החנות סגורה, לרגל חול המועד כפי שהסתבר.

בדרך חזרה חשתי מעט בעייפות על ההגה וזה הלחיץ אותי.

לפני יומיים נרדמתי על ההגה בזמן הנהיגה!

חוסר השינה הזה כבר בעוכריי. נגמרים לי הקסמים – הדקסה שומרת אותי ער אך כשהיא מתפוגגת ועם כמות דלילה של שעות שינה – הגוף מותש.

נסענו למשתלה בנתיב העשרה בכדי לשפצר את הגינה. אכלנו ארוחה מדושנת באשקלון ובדרך חזרה – פקק. חשתי בעייפות ותפסתי את עצמי מנקר – הרכב ידע להאט בזכות בקרת השיוט האדפטיבית. תזהר! אמרתי לעצמי.

מספר רגעים לאחר מכן שמעתי את אישתי קוראת מספר קריאות אזהרה שהקיצו אותי מתרדמת נוספת, אך זה היה מאוחר מדי – הרכב כבר זלג באיטיות ימינה והתנגש בגדר הפרדה ששמרה על הרכב לבל ידרדר לצד הדרך.

הייתי כל כך מעורפל ונבוך ונסער. בהזדמנות הראשונה פניתי ימינה, עצרתי והתחלפנו. נפלתי לשינה אבל בעיקר מהשוק. המשכתי לישון גם כשחזרנו הביתה. זה מה שצריך לקרות על מנת שארדם???!!!

צריך להודות על האמת – כולם בריאים! וזו רק מעיכה בפגוש. אבל זה לא משנה מן העובדה שעומס התרופות האלה זה משהו שלוחץ עלי חזק.

אתמול נמנעתי מנהיגה – עדיין הייתי תשוש. הלילה כפי שכתבתי כבר ישנתי.

אחר הצהריים יצרה איתי קשר בת של מטופלת שאני תומך מזה זמן מה. החזרתי אליה טלפון ואמה ענתה – סיפרה שהחליפה רופאה ועל הטיפול ועל כך שבפגישה סיפרו לה שיש לה מחלה אגרסיבית ושהיא בכתה בפגישה.

סיפרתי לה שאני ממש מבין. ומדוע? כי אני במאי מציין שמונה שנים עם מחלה אגרסיבית. היא הייתה בהלם. הסברתי לה את התובנה שמי שסובל מהאגרסיביות זו קופת החולים שצריכה לממן תרופות שנמצאות בסל באופן יותר אגרסיבי מאשר מטופלים אחרים.

סיפרתי לה שעם מחלה אגרסיבית טיילתי בחו”ל באופן אגרסיבי ואני עושה חיים באופן אגרסיבי.

כרגיל נהניתי לשמוע בסוף השיחה שהיא חשה הרבה יותר רגועה מהאופן בה השיחה החלה. אין ספק שגם אצלי הנשמה התרחבה באופן אגרסיבי. לא ידעתי עצמי מרוב שמחה אז יצאתי לסיבוב הליכה ריצה בכדי לעקל את כל מה שקורה ולנסות להתקדם הלאה.

ביום הזכרון הממשמש ובא אני מתעתד לנסוע לאזכרה השנתית בעמק המעיינות לזכר חבר מהצבא שנפל ושהחלפתי אותו בתפקיד שהיווה עבורי את ההזדמנות של חיי. אני מוקיר את ההזדמנות ועל כן פוקד כבר למעלה משלושים שנה מדי שנה – פעולה שמאוד מוערכת ע”י המשפחה – וזה מה שחשוב. הייתה פעם אחת, לפני 25 שנה, שלא נסעתי. אחותי הייתה בחדר לידה וילדה בערב יום העצמאות את בנה בכורה יגל. לפני שנה לא נסעתי מן הסתם עקב הסגר המיותר ביום הזכרון (ויצא לי לבקר ולהשלים ביקור קצר במהלך אוגוסט) אלא שהפעם יש בי חשש מהנסיעה עקב המאורע עליו כתבתי. זה יוצא מייד אחרי שאני לוקח דקסה בתחילת המחזור הטיפולי הבא.

בערב שוחחתי עם פנינה, אלמנתו של אבי דגן ע”ה. חבר לדרך שנקטף לפני שנתיים ואליו אני ממש מתגעגע. פנינה מתעתדת לכתוב ספר לזכרו וביקשה סיוע ממני בגיוס חומרים ממני ובחברים אחרים לדרך. בסוף השיחה ביקשתי ממנה לשמור על המומנטום כי זה לא מובן מאליו שכותבים ספר לזכרו של מישהו. גם ציינתי בהומור שהלוואי וגם עליי יכתבו ספר לזכרי.

בינתיים אני מעלה את הכתבים האלה על הכתב. עדיף לעשות את זה כשאני חי. חג אביב שמח.

יש פוסטים שאני כותב למגירה ורבים אחרים כתובים בראשי. האתר עצמו עבר שדרוג ולכן לא יכולתי לשחרר כלום לאחרונה. היום התברר לי שכבר אפשר לשחרר את מה שנצבר אך זמן מה לאחר מכן אחת מחברותי הטובות לדרך א. (לא משחרר שם עד שלא מקבל הסכמה – כבר קיבלתי בראש בעבר ולמדתי מזה) שלחה לי בוואטסאפ צילום של מודעת אבל של סמי נסרי ז”ל וכמה מילות כאב. בתחילה התבוננתי במודעה ונראה לי סוג של בדיחה. אנחנו אוהבים להחליף צחוקים בוואטסאפ מפעם לפעם אך שבריר שניה שלאחר מכן, כשהסתברה האמת המרה שסירבה לחלחל בתחילה, הייתי המום, עצוב וכאוב.

אם תשאלו אותי מי זה סמי, אז אני באמת לא יודע עליו הרבה, כפי שמרבית האנשים יודעים עליו. יחד עם זאת היינו מיודדים באופן כזה שסמי היה מתקשר לעיתים לקבל עידוד ולשתף אותי במצבים מביכים כחבר לדרך שאיך לאמר.. זר לא יבין זאת. “אתך” הוא אמר “אני מרגיש נח לשתף”. ואני זרמתי מתוך הפגנת אמפתיה מלאה שהרי זו מהותה של החברות לדרך – היכולת להכיל את האחר בשותפות לשוחח על דברים שאדם שאינו במעגלים שלנו – פשוט לא יבין זאת לעומת מרבית החברים במעגלים שלנו שניתן למצוא איתם שפה משותפת ויכולת מלאה לשתף.

שפה משותפת הייתה לנו על מכבי ת”א בכדורסל. כחבר לפייסבוק ידע את אהבתי לקבוצה, לתמונות שאני שולח מהמשחקים בהיכל. בספורט כמובן, כולנו מבינים (כמו בפוליטיקה יאמרו אחרים) וכבעל עניין נהג לפרשן ולהביע דעות שלרוב נעמו לחיכי. בנקודת הזמן הזאת אני אפילו לא זוכר אם גם הוא היה אוהד הקבוצה (אני כעת אחרי יומיים של דקסה ומעט שינה) אבל הוא נהנה להביע את דעתו, אני נהניתי להקשיב ולשוחח ולדעת שמהשיחה הזו תמיד יצא משהו טוב – כזה היה סמי.

ידעתי שבחודשים האחרונים מצבו הורע – אותר אצלו שבר בכתף שגרמה המיאלומה בהחמרתה, שהשרשראות ממש טיפסו והוא היה צריך טיפול אגרסיבי לבלום את ההחמרה. יצא לנו לדבר גם מאז שמצבו החמיר. תמיד השיחה התקדמה מתישהוא למכבי ת”א וזה היה סימן שהשיחה חברית וברוח טובה ושסמי יוצא ממנה מעודד. דווקא השיחה הזו עוררה אצלי את הצורך לכתוב את המאמר שהתפרס בגליון הפסח של אמ”ן בדבר הצורך של המטופל להיות שותף בלתי נפרד מתהליך הטיפול.

מצרף לינק לגיליון זה. הכתבה שלי החל מעמוד 7.

יש לי כעת מספר פוסטים לפרסם. מאחר והבלוג חזר לתפקד בשרת החדש ולי נתנה היכולת לחזור ולשחרר פוסטים, יש לעסוק בעריכה סופית, ובהחלטה לפרסמם ולשתף עם יתרת העולם. יחד עם זאת היום החלטתי להזיז הכל הצידה ולפרסם קודם כל את הפוסט הזה על חבר לדרך שנפרד מאתנו. בכדי להקל את הכאב חרגתי ממנהגי להימנע משתיית בירה, ולמרות הדקסה ולמרות חוסר השינה, פתחתי בקבוק ווינשטפן צונן ע”מ שילווה אותי במשך הכתיבה, לזכר סמי נסרי. יהי זכרו ברוך.

מאז שפרשתי מעבודה (שאני עדיין מנסה לעכל לעיתים שזה נגמר – שלם עם זה, אבל זה קשה, במיוחד כשבפועל עבודתי באינטל הסתיימה בסוף דצמבר – אבל זה נושא בפני עצמו), הגברתי את פעילות ההתנדבות שלי: לקחתי על עצמי להיות בצוות הניהול של קבוצת הפייסבוק “חיים עם מיאלומה”, עורך את כל ההקלטות ממפגשי הזום של העמותה, העמקתי פעילותי בארגון האירופאי MPE, עסוק מאוד בשיחות תמיכה, ממש כמעט על בסיס יומי. אך יחד עם זאת למרות שאולי הייתה ציפייה גם ממני להצטרף לצוות המוביל של אמ”ן ולהיות חלק מועד העמותה, החלטתי שעד כאן. גם אני צריך לשים גבולות לעצמי ואם דברים נעשים מכל הלב וגם מעבר לכך – אני עדיין רוצה להמנע מהתחייבויות וללמוד כיצד לנהל את החופש שלי. התקופה גם היא לא משהו – עם כל ההסתגרות מפני הקורונה, הריחוק החברתי וההסתגלות שהופכת להיות מאתגרת – ככה שאני מעדיף לשלוט בהתמסרות למה שאני עוסק בו בקצב שלי. צריך גם להביא בחשבון את תופעות הלוואי שאינן מרפות. אני חושב שהיתרון הגדול ביותר בכל נושא הפרישה הוא היכולת “לסבול בנחת”. אני יכול להתקע בשירותים עם פעילות מעיים מוגברת מלווה בכאבי בטן במשך הלילה, אבל לדעת שאין מחויבות לקום בבוקר לעבודה ולתת תפוקה באנרגיות שאין לי. את האנרגיות להשקיע בבריאות שלי, במסוגלות להתמודד עם התופעות של הפעם הבאה שהפכו חלק מחיי. האם לנצח? בזה אני לא מתעסק.

אני כן מתעסק בסייגים להצטרפות לקבוצת הפייסבוק. כולנו פועלים מתוך אהבת הדרך ואמונה ביושרה. אך לא כולם כאלה, כזה העולם. לפני מספר חודשים היה מקרה של ניסיון לשחיתות בקבוצת הפייסבוק: מישהי פנתה אלי בכך שדרשו ממנה סכום מאוד גבוה (כ-20000 ש”ח) עבור חפיסת רבלימיד שאותה מן הסתם, קיבלו בחינם מתוקף חוק סל התרופות. זה מאוד קומם אותי. השגתי את הפרטים של אותה אישה, אדם מן הישוב יש לאמר ולא ראש ארגון פשע – ניסתה לעשות כסף קל – לא מקובל! התייעצנו בעמותה והחלטנו להזהיר הפעם. להזהיר גם אותה (וכך עשיתי) וגם פרסום באתר – למען יראו וייראו. בנוסף חשבתי על כך שהפעם היה לנו את הפרטים ליצירת קשר – אך לא מן הנמנע שבעתיד יהיה לנו קשה להגיע למי שפועל שלא בתום לב במקרים דומים – ולכן החלטנו לדרוש פרטים מזהים מכל מי שחפץ להצטרף לקבוצה “חיים עם מיאלומה”, כולל מייל וטלפון ליצירת קשר.

אני יודע שזה לא כיף – גם אני כשמבקש להצטרף לקבוצת פייסבוק מעדיף למסור מינימום מידע ולקבל אישור. וכאשר אני צריך לכתוב סיבות – יש בי רתיעה. אך כאן, הרגישות בקבוצה והצורך לשמור על קהילת החברים – מאלצת לשים חסם וכאשר חבר חדש מבקש להצטרף ובמידה ואינו חבר באמ”ן (אם מצהיר על כך וזה מאומת – אין בעיה) – אז פרטים נדרשים – ממש נוהל עצירת חשוד 🙂 עצור, סיסמא!

אך למדתי שבדרישה הזו צומחת תועלת מכיוון לגמרי אחר: מי שאינו מספק את כל הפרטים זוכה לבקשה אישית ממני להבין את המצב וגם מוזמן באופן אישי לפנות אלי כחבר בצוות התמיכה להעלות כל נושא שקשור במיאלומה ולא לשמור בבטן. וכאן לעיתים אכן מועלים נושאים ומתבררים מקרים שיש צורך מיידי לעזור ולטפל. לעיתים אותו חבר/ה נחשפים בעקבות כך לאמ”ן ואז הם גם מצטרפים לעמותה.

בשבוע שעבר היה מקרה אופייני לקונספט הזה אך גם חריג בצורה בה התפתח: הייתה לי פנייה ללא שום פרטים. אני תמיד בודק בפרופיל הפייסבוק במה מדובר. הכל היה בשפה הערבית ובתמונת הפרופיל הופיע ילד עם רובה (צעצוע) על הרקע של מסגד אל אקצה – מה אומר, ממש אינתיפאדת אל אקצה. מעט מזועזע שלחתי את התמונה למנהלים האחרים להביע את תדהמתי ובמקביל שלחתי בנימוס ובאיפוק את הטקסט הקבוע שמבקש את הפרטים ומציין שחברות בעמותה מזכה בקבלה אוטומטית לקבוצה. לאחר זמן קצר קיבלתי תגובה בעברית קצת עילגת שאחותה של אותה פונה מתמודדת עם מיאלומה והם מחפשים לה תרופה – מבקשים עזרה. שאלתי איזו תרופה והשארתי את הטלפון שלי. שוחחנו בטלפון והסתבר שיש לה צורך דחוף בפומלידומיד, הכליות בקריסה והם אובדי עצות. הסברתי לה את הנהלים לחיפוש: ההצטרפות לקבוצה ששם ניתן למצוא בקשות דומות מהעת האחרונה, היכולת להצטרף לאמ”ן ושם ניתן להמשיך לסייע.

לאחר שהצטרפה לפייסבוק, הרגשתי המון צער ואמפתיה למצוקתה. חיפשתי את התגובות מן הזמן האחרון. פניתי לכמה מאלה שהיה להם תרופה לתת. חיש מהר חזרה אלי מישהי נחמדה שיש לה לתת מספר כמוסות. גם מרחק הנסיעה לא גדול. הודעתי לזו שפנתה אלי והיא מאוד מאוד התרגשה.

תוך כדי קיבלתי בקשה נוספת ממישהי מהמגזר והיה ניתן להבין שזאת בת משפחה – בררתי ואכן זאת ביתה. הסברתי לה שהתכנים בקבוצה אינם לילדים. היא הבינה והבקשה הוסרה.

זמן מה לאחר מכן, חזרה אלי מישהי נוספת שיש לה חפיסה שלמה לתת! הודעתי לה וזה היה מאוד מחמם את הלב לקבל את התגובה. אנחנו אמנם בימים של סגר אך כאן מדובר בפיקוח נפש.

למחרת כתבה לי שהיא דיברה עם הראשונה שפנתה – בטיפול הקרוב הן תפגשנה במרכז הרפואי – אחותה (המטופלת) וזו שתורמת את הכמוסות. והם גם יצרו קשר עם זאת שיש לה את החפיסה. היא גם פרסמה בקבוצה ומישהו שפנה אליה יתן להם גם כן מספר כמוסות. היא כתבה לי “עוד פעם מאווווד מודה לך לעזרה אחותי רק אתמול הצליחה לישון מאז שאמרו לה שצריך תרופה חדשה” – זה עשה לי את היום!

לפני 20 שנה עבדתי בסטארט-אפ בראש העין. אחד ממקומות העבודה הכיפיים שהייתי בהם. עבדנו מאוד מאוד קשה אבל הייתה חוויה בלתי נשכחת. התחברתי מאוד עם מנהל התכנה בארגון. עולה לי בראש שפעם אחת גם לקחתי את משפחותינו בשבת לטיול ברמת הגולן. היה לו רכב פזארו ארוך שיכל לנסוע בשטח והעמסנו עליו את כולם. כשהגענו לגשר אריק אשתו הפתיעה וסיפרה ששירתה איתו, זה שהגשר על שמו. לפני יומיים צוין 50 שנה לנופלו של סגן אריה (אריק) שמיר, שעל שמו נקרא גשר אריק.

בכל אופן אותו מנהל תוכנה סיפר לי שהחרטא הכי גדול זה החסכון לפנסיה. אתה חוסך וחוסך, מפקיד ומפקיד וכשאתה מתקרב לגיל פרישה אתה שואל לאיפה נעלם הכסף. זו תובנה שלקחתי ותמיד הולכת איתי.

עשרים שנה חלפו מאז ואני מתחיל את הפנסיה המוקדמת שלי שנקראת אובדן כושר עבודה. כרגע השכר הוא משהו שמתקרב יותר לשכר שהיה לי עד לא מזמן מאשר מה שצפוי לי כיום בגיל הפרישה (ראה להלן). הוא ישולם לי לא יאוחר מהיום שבו אגיע לגיל פרישה (67). כלומר בעוד 14 שנה וקצת.

לאחרונה מקום העבודה שאני רשמית עוד שייך אליו העביר לעובדים סדרת הרצאות בזום בנושא השקעות והשקעות לגיל פרישה. הייתה שם תובנה יפה שהייתי רוצה לחלוק:

תוחלת החיים שלנו כיום היא 90 שנה. מגיל פרישה (67) ועד גיל 90 יש 23 שנה שבו אדם מתעתד לקבל שכר פנסיוני שמופרשים מחסכונותיו. אדם ממוצע מתחיל לעבוד בגיל 27 (אחרי צבא, לימודים) וחוסך לפנסיה במשך 40 שנה. זאת אומרת מפקיד כסף במשך 40 שנה בשביל לקבל כסף במשך 23 שנה. את השכר האחרון מעבודה מקבלים רגע לפני הפרישה, בגיל 66 – ואז יש שאיפה להמשכיות. זאת אומרת שהשאיפה שגובה הפנסיה יהיה זהה ככל האפשר לשכר האחרון (בהנחה שהוא לא במגמת ירידה). אני מניח כאן שאף קורא לא מחרטט שבגיל 67 הוא יצטרך פחות – כולנו רוצים לטייל, שיהיה כסף לתרופות ולעזור לילדים. עד כאן התובנה. השאלה הפתוחה: איך גורמים לזה לקרות??

השבוע הייתי לי פגישה עם הסוכן של סוכנות הביטוח שמתעסקת עם ההפקדות הפנסיוניות שלי. אני תמיד חושש מהפגישות האלה שבהן אני מוצף בשצף ורצף מושגים והמלצות שאי אפשר לעכל ובטח להבין ובסוף מרגיש שהסוכן נורא רוצה לשחק בכל מיני סעיפים ולהעביר כספים מקופה (חברת ביטוח) אחת לאחרת ע”מ לעשות קופה מהניוד. אך הפעם ברגע שעדכנתי שאני באובדן כושר עבודה, הוא נרגע ומיד אמר שאין מה לגעת.

משם עברנו לדבר על הפנסיה. התעניינתי לדעת איפה אני עומד, כלומר מה הצפי לגיל פרישה. פה היה דבר מדהים. מסתבר שנכון להיום בהנחה שהשכר וההפקדות לפנסיה אינן משתנות, בגיל 67 אני צפוי לשכר פנסיוני שנמוך ביותר מ-25% מהשכר אותו אני מקבל היום!! זו ירידה משמעותית. ואז דווקא הייתה שיחה מעניינת על תהליך סגירת הפער.

מהשיחה מסתבר שהדרך לסגור את הפער הוא מטבע הדברים הגדלת החסכון הפנסיוני. אני לקחתי תובנה מהשיחה שהדרך הנכונה לפעול להגדלת החסכון הפנסיוני הוא ע”י קופת גמל לחסכון. זהו חסכון שיש בו מספר יתרונות:

• הכסף תמיד שלי – גם אם אלך לעולמי הוא מועבר ליורשיי החוקיים או למי שאני ממנה כיורש בפתיחת הקופה
• החסכון פטור ממס – כלומר כל התשואות שהקופה עושה פטורים בגיל פרישה, כולל פטור ממס על רווחי הון (כיום 25%)
• בעת פרישה ניתן להחליט האם למשוך את החסכון כהוני (בתשלום אחד), או כקצבה חודשית, או להחליט על חלוקה מסוימת (חלק משיכה חד פעמית וחלק קצבה חודשית).

באתר גמל-נט ניתן להשוות בין קופות הגמל להשקעה. ההשוואה בין תשואות שעשו הקופות (הרעיון אושר ע”י משרד האוצר רק ב-2016, כלומר לפני 4 שנים ולכן אין עדיין מידע נכון לכתיבת שורות אלה על ממוצע תשואות לחמש שנים האחרונות), וכמו כן השוואה בין דמי הניהול ובין תמהיל ההשקעות.

מטבעי אני אופטימי ולכן ללא תלות במצב המיאלומה שלי ובתכניות שלה לגבי, אני לא רוצה למצוא את עצמי יורד ברמת החיים בעת היציאה לפנסיה. זה מחייב להגדיל את החסכון במשאב הזה כיום בכדי לאפשר לממש את החלומות שאני שומר לגיל פרישה. כן, זה אומר לצמצם קצת את ההוצאות היום – בשביל להבטיח לי ולמשפחתי את העצמאות הכלכלית גם מחר.

הערה לרציניים: ביררתי עם חבר מהם דמי הניהול המומלצים. הומלץ לי על: 0% מהפקדה ולא יותר מ-0.6% מהצבירה. בהצלחה.

כבר מעל חודשיים שאני תחת הקטגוריה של אובדן כושר עבודה. הייתי קצת בלחץ פן חברות הביטוח לא תאשרנה. לא שיש על מה להתווכח ובפרוטוקול של הועדה הרפואית של אחת מהן בדיעבד ראיתי שממש לא היה על מה. אבל עדיין, להיות תלוי בחסדיהן, בקבלת החלטה שתשפיע על חיי וחיי משפחתי, כל אותם סיפורים על התנהלויות שונות וגם לאור החוויה הקודמת – קצת חששתי. אך חברת ביטוח אחת הזדרזה להחליט נכון וכבר העבירה מקדמה. חברת ביטוח אחרת (הגשתי שתי תביעות) כבר אישרה – ככה הבנתי מהסוכנת.

זה גרם לי לפרץ של אנחת רווחה וגם לכך שידעתי שהגיע הזמן להפרד מהחברים במקום העבודה. ישבתי באחד הערבים וכתבתי את המכתב שלהלן. למייל קראתי “שיר פרידה“. מס’ קטן של פרטים אני מסנן.

חברים יקרים,

 

מזה כחודשיים שאני נמצא באובדן כושר עבודה מלא. נראה שהגיע הזמן להפרד באופן רשמי והרשו לי לכתוב זאת בנימה אישית.

 

מאז תחילת מרץ אני בבית, כעצם כמו כולנו, ואולי הריחוק הזה כמו כל הסטואציה המוזרה שמשנה את חיינו גורמת לי להרגיש מוזר ולהתעמת עם מצב חדש שמאוד זר לי ויקח מן הסתם זמן להתרגל אליו.

 

קצת רקע למי שעדיין הסטטוס שלי זר לו (מקצועית ובריאותית):

 

לקבוצת ה- Cable הגעתי באוגוסט 2006, מייד לאחר שהשתחררתי ממילואים במלחמת לבנון השנייה. אציין שאל הארגון הגעתי כמו אחדים מאיתנו מתוך קבוצת ה-WLAN (שניהם בחברת Texas Instruments), ששכן באותה הקומה. לכייבל הוצע להצטרף למספר חודשים ולהחליף את ר. א. שעתידה הייתה לצאת לחופשת לידה. כשחזרה, הלב שלי אמר לי להשאר בארגון, למרות הצעות מחמיאות שהגיעו מתוך החברה.

אני מציין זאת כי זה כשלעצמו מדהים, 17 שנה נמצא באותו העסק ועם אותם החברים – דבר נדיר מאוד בכלל בשוק ההייטק.

 

במאי 2013 אובחנתי עם מחלה קשה, סרטן מח העצם, שידוע יותר בשמו “מיאלומה נפוצה”. לאחר ההלם הראשוני התברר שהמחלה אסימפומטית שזה אומר שהיא קיימת, אך רדומה ולמעשה נקראת “מיאלומה זוחלת”. לאחר ההלם הראשוני המשכתי בשגרה מנסה לנהל את המחלה, לשמור עם אורח חיים בריא וכושר גופני, מעקב רפואי צמוד, מייחל שהמפלצת הזו לעולם לא תתעורר. אך לאחר כשנה היא התעוררה והחלה לרוץ וביולי 2014 היא עברה להיות “פעילה” מה שחייב טיפול כימוטרפי ולאחר מכן השתלת מח עצם עצמית.

אני לעולם לא אשכח את ההתגייסות בארגון למען תרומת דם וטסיות דם שנדרשתי לאסוף לקראת ולטובת התהליך.

למרות שאחרי פרוצדורה כזו ניתן להחלים בבית כשנה, חזרתי לפעילות חלקית כארבעה חודשים לאחר מכן, ועוד מייד לתפקיד חדש בזרועות הפרוגרם (PMO). לאחר שהסתיים סבב כימוטרפי נוסף חזרתי לפעילות מלאה ולקחתי אז את ההובלה על הפרוגרמה של Puma™ 6.

לצערי, למרות הניבוי הסטטיסטי של תוחלת שקטה של כ-5 שנים מתום תקופת הטיפולים, בשל מה שנקרא “חולה בסיכון גבוה” זמן קצר לאחר מכן המחלה חזרה בהפתעה מוחלטת. ובשל כך מאז אוגוסט 2015 אני בטיפול תרופתי מתמיד.

הטיפול התרופתי האגרסיבי גורר אחריו שרשרת של תופעות לוואי שונות ומטרידות. ניסיתי במשך הזמן לגייס משאבים גופניים ונפשיים בכדי למצוא פתרון לכל בעיה. כל נסיון להפסיק טיפול גרם להתלקחות של המחלה. מעל לכל נאחזתי בעבודה אתכם כעוגן שמאפשר לקיים שגרת חיים, למקד את תשומת הלב בעבודה ובהתחייבויות כמה שיותר ובמחלה והשפעותיה כמה שפחות. לשם כך קיבלתי תמיכה מלאה בגמישות יומיומית בשעות העבודה ועל כך אני רוצה להביע תודה מסורה הן לע. והן להנהלת הכייבל על התמיכה והאמון.

במקביל לעבודה באינטל הקפדתי לשמור על פעילות התנדבותית פעילה באמ”ן, האגודה למיאלומה נפוצה, מלווה חולים חדשים, מטופלים לקראת השתלה, מקדם כל נושא לרווחתם של החולים כולל פיתוח מודלים לתמיכת חולים ובני משפחתם. הנושא קיבל הערכה רשמית כך שביוני 2018 זכיתי עם העמותה במגן שר הבריאות למתנדבים מצטיינים ועל כך גאוותי.

 

לאורך התקופה ניחנתי בעליות ומורדות במאבקי במחלה. למזלי בבדיקות התקופתיות לא ניתן לראות סימני מחלה אך לצערי עלי להיות בטיפול תרופתי רציף ומתיש על מנת לשמר זאת, דבר שהחל לכרסם באיכות החיים יותר ויותר.

בחודשים האחרונים חשתי שמתחיל להגמר הסוס. תופעות הלוואי הפכו לבלתי נסבלות. למרות שקיבלתי אישור רפואי להפסיק לעבוד כבר באפריל, ניסיתי למשוך בחצי משרה, אך מי שלמד להכיר אותי יודע שאחד הדברים שמבליטים אותי היא דבקות במשימות שאני מציב לעצמי, ואת אלה אפילו בחצי משרה לא הייתי מסוגל ליישם.

 

כיום אני בבית, מסתגל למצב החדש, הדבר מורכב יותר לאור המציאות של מגיפת הקורונה, הצורך להסתתר מפניה, הצורך בריחוק חברתי בד בבד בגעגועים למה שעשיתי, לאנשים איתם עבדתי ובצורך להחליף את הפעילות באחרת בכדי לשמור על שפיות לאורך זמן.

 

בעוד זמן מה הארגון יקבל בית חדש, הפעם בלעדי, ויעידו לטובתי אלה שבבורסת השמות בתקופת השמועות על עסקה נרקמת, השם Maxlinear היה ההימור החזק שלי ואני שמח על כך מפני שאני מאמין גדול בשינוי זה וביכולת של ארגון הכייבל למנף את הפוטנציאל העסקי והטכנולוגי שבו כחלק מביתו החדש.

 

כמשפט של לפני סיום, אם יש לקח אחד שאמליץ לכם לקחת מנסיון חיי: לעולם תדאגו שיהיה לכם ולבני משפחותיכם ביטוח רפואי מצוין בתוקף (כדוגמת זה שאינטל כיום מממנת).

 

לא נותר לי אלא למסור לכם את אהבתי, את איחולי ההצלחה כל אחד בדרכו החדשה, באיחולי בריאות ושאף פעם לא נפסיק להיות הכי טובים!

  

שלכם.

כבר באותו הלילה החלו להגיע תגובות נרגשות. הגיעו המון תגובות. מאחר והבלוג הזה אולי יהיה באחד מן הימים סוג של מזכרת לי וממני, אני מצרף מספר תגובות שבאמת ריגשו אותי. תחילה חשבתי לצרף את כולן אך אין בזה טעם. שוב, מצנעת הפרט אני מסנן פרטים של השולחים.

נ.ג. היה הראשון להשיב:

מרגש לקרוא. זה לא יהיה אותו דבר בלעדייך בעבודה. תרגיש טוב ותהייה בריא אמן.

ת.כ. שכבר לא בארגון אך הכללתי אותו כתב:

נשמה טובה שיתפת אותי באימייל פרידה שלך. מאוד התרגשתי לקרוא את המילים. במבט מהצד ראיתי איך אתה בוחר בחיים, בעשייה, בחוייה ובמשפחה ומאמין שיש לך את הכוחות הפנימיים להמשיך כך.אני מאחל לך עוד הרבה ימים מלאי משמעות, שמחה וחוסן פנימי. באהבה!

יוסי כתב:

הרבה בריאות! כשהגעתי לפני ארבע שנים לארגון, אתה היית אחד האנשים (המעטים יש לאמר) שהיה אפשר לפנות אליו ללא חשש. תמיד מנסה לעזור בכל דרך וזאת לא אשכח אף פעם. מאחל לך בריאות והחלמה,

נ. כתבה:

ריגשת ברמות, אני דומעת כאן!! אתה מיוחד ואני מאחלת לך רק בריאות איתנה, ושתעבור את התקופה הזאת בצורה בטיחותית, זה מאוד קשה כל הריחוק החברתי אבל אם זה מה שצריך כדי לשמור על עצמך שזאת תהיה המשימה הראשונה שלך. מאחלת לך ולמשפחתך רק טוב. חיבוקים.

כ.ב. כתב:

ריגשת אותי מאוד! מאחל לך בריאות שלימה במהרה ושתמצא דרך להגשים את עצמך ולמלא את החסר. היה לי כבוד ועונג לעבוד איתך.

ש.ט. כתב:

רפואה שלמה, מרגש מאוד מה שכתבת.היה כייף לעבוד איתך מאחל לך רפואה שלמה ומקווה שנתראה במשחקים של מכבי שהקורונה תעבור.

שי כתב:

שלום לך, לא יצא לי להכיר אותך בשנתיים מאז הצטרפתי לאירגון, אבל מהמעט שכן הספקתי ( תירגולי מדיטציה 😊 ) הבנתי שאתה מהחברה הטובים. התרגשתי לקרוא את דבריך. מאחל לך המון הצלחה ובריאות בהמשך. בהצלחה.

ק.ס. שידע מקרוב על מצבי מ-day 1 כתב:

חבר יקר 😊, היה תענוג לעבוד איתך ולצידך לאורך השנים, תמיד השרתה אוירת איכפתיות ומחויבות לעבודה, ללקוחות, ויותר מכך לעמיתים לעבודה. אני מאחל לך בריאות שלמה, המשך הנאה ומיצוי כל רגע בחיים, ולבסוף שתצליח להתמודד בגישה חיובית ועם חיוך על השפתיים עם כל מכשול שהחיים יזמנו לך (כפי שעשית עד כה..).

שי כתב והעלה חיוך:

היי, התרגשתי לקרוא את המייל שלך… היה לי לעונג לעבוד איתך בזמן הקצר שאני הייתי בארגון… מאחל לך רק בריאות, אריכות ימים, אם אתה צריך משהו אפילו אוזן קשבת או להירתם לאיזה נושא פשוט תתקשר.

האם לצרף אותו לעבודה בקו התמיכה? 🙂 אני מאחל לו שלא ולו מהטעם שיש צורך באבחון המתאים לשם כך.

יג. כתב וריגש:

היי, הרבה זמן לא התרגשתי ככה. אני רוצה לחשוב שאני יודע לזהות אנשים טובים כשאני רואה כאלה, ואתה אחד מאותם אנשים… השפה המשותפת שאתה מוצא עם כל אחד, האינטליגנציה הרגשית, החיוך, המילה הטובה שאתה יודע תמיד לתת… אני לא יודע מאיפה יש לך את זה אבל אין ספק שבעיניי זה מה שעושה אותך מיוחד. אני מאחל לך בריאות, ומתפלל שתנצח את המחלה הארורה! באהבה והערכה מלאה,

א”ש:

ריגשת אותי מאוד. היה לי העונג לעבוד עם אדם כמוך. בהחלט אתה מודל לחיקוי, בהרבה תחומים ומובנים ומעורר השראה. כולי תפילה לימים שתחווה רק הרבה בריאות, נחת ושלווה. בהצלחה בהמשך הדרך, ושתדע רק ימים טובים ומאושרים.

מייל מרגש נוסף מיוסי:

היי, ממה שיצא לנו לעבוד יחד – היה תענוג, אתה לא צריך מחמאות ממני על המקצועיות שלך וכו..אז אני ידלג על השלב הזה.

אני זוכר שפעם הקפצת אותי הביתה, אני סיפרתי לך שלאימי היה סרטן ואתה סיפרת לי את סיפורך, שתדע שמאותו רגע הסתכלתי עליך בסוג של הערצה שאתה מצליח לעבוד במוטבציה ומיקצועיות כה גבוהה עם המחלה –  זה משהו שנצרב בי לתמיד.

אני מאחל לך בהצלחה בהמשך הדרך בכל אשר תעשה – אם אי פעם אוכל לעזור במשהו אני יעשה זאת בשמחה! אתה מוזמן לפנות אלי בכל נושא שתרצה! 🙂

ל”כ כתבה:

מאד שמחתי להכיר אותך ולעבוד איתך והצטערתי מאד לשמוע שלא תמשיך איתנו ל-MaxLinear. מהיכרותי איתך אתה אדם נפלא, איכפתי, פיקח, איש שיחה ובכלל בן אדם עם עולם תוכן עשיר וההסתכלות שלך על העולם היא בהתאם.

כל כך מדהים ומרגש לקרוא את הדברים שכתבת; ידעתי חלקים מהסיפור, אבל לא את הכל. למרות הקושי, תפקדת בצורה כל כך מקצועית ואנושית. עצוב מאד לקרוא את כל זה, אבל הידיעה ששמעתי במהלך השנים על המשפחה הנפלאה שלך משמחת ומאירה את המצב באור קצת יותר שמח וכך גם ידיעה שכל הקבוצה פה ואני מאמינה שגם המעגלים החברתיים שלך מחוץ לעבודה מאד מעריכים אותך וישמחו לעזור ולהיות שם בשבילך איפה שאפשר! כמובן שאם יש מקום לעזור בו – נשמח שתשאיר אותנו בעניינים.

אם יורשה לי (מהיכורתי הקצרה איתך ועם הקבוצה) – אתה יכול בהחלט להתגאות בכל מעשה ידיך, מקצועית ואישית – בין אם בדברים שראיתי בעצמי ובין אם בדברים ששמך פשוט הולך תמיד לפניך. אני חושבת שזה ממש לא ברור מאליו. אני מאחלת לך שתראה שיפור במצב, בריאות שלימה ואיתנה ואיכות חיים עם המשפחה והחברים עוד ימים רבים.

בהצלחה, לבריאות ובשורות טובות,

את ת.א. אני ראיינתי לעבודה. היא גם ישבה לידי ולקראת הסוף ביצעתי עימה חפיפה לעבודה עם אחד מהכלים הניהוליים. היא כתבה:

תודה רבה על כל העזרה שנתת ולימדת אותי, היה לי העונג לעבוד איתך. כבר מהראיון עבודה היית תמיד חיובי, ונעים. המון המון בריאות והצלחה בהמשך!

יוסי, חבר נוסף כתב:

בשבילנו זאת לא פרידה, אנחנו נשמור על קשר ובעזרת אלי האנטי-קורונה נחזור להפגש. כתבת יפה מאוד, בהחלט חתיכת תקופה ואתגרים לא פשוטים. מאחל בריאות בראש הרשימה, אבל לא לשכוח סיפוק, עשייה, למידה, וכמובן המשפחה 😊 גם כן ברשימת האיחולים.

אישתו שהיא חברת ילדות יצרה קשר מאוחר יותר וביקשה שאשלח גם אליה.

לכל אחד מהפונים השבתי. מי שטרח ראוי לתגובה.

מחר יום נישואיי ה-26. לפני שנה היינו בעיצומו של טיול משפחתי ואת יום הנישואים ה-25 חגגנו ב-Hard Rock Cafe Vienna.

ביום שישי הקרוב היינו אמורים לטוס לרומא ויומיים לאחר מכן להתחיל בקרוז חלומי. סתם היום אחר הצהריים התבדחנו על זה שבמקום זה נקבל סגר. בינתיים נשארים עם החלומות האלה שנדחו לזמן לא ידוע. באה הקורונה וטרפה את הכל. בריאות לכולנו ושבוע נפלא.

כבר ה-2 ביוני 2020, אחת בלילה. כבר הייתי במיטה אך משהו עדיין מפריע. היה יום לא פשוט היום. זה היה היום הראשון שבו חטפתי את הזפטה של הריחוק החברתי.

שני דברים מציקים לי: האחד הוא שכלום לא זז בנוגע לתביעת אובדן כושר העבודה. לא ברור לי מדוע מקום העבודה שהבטיח לסייע בהליך ההגשה – מתמהמה. מאחר והתהליך ארוך, יש בי החשש שעד שיאושר, אמצה את ימי המחלה וימי החופש. ומה אז? אני בכלל מעדיף לראות תהליכים מסודרים שמתקדמים מאשר דחיינות, מה גם שלגבי זהו ציר קריטי. אני יודע שבסוף הכל מסתדר, אבל מאוד רוצה לראות את זה כבר מתניע.

הדבר השני שמציק לי: אני מרגיש לבד. כולם בעבודה ובבתי הספר. בעבודה שלי אני מן הסתם כבר לא מעורב. ניסיתי לצאת להליכה אבל נגמרו לי מזה הרגליים. העובדה שאני ימים בבית בלי חברים ועוד עם המנעות ממפגשים – ממש פוצצה אותי הבוקר. לפתע הרגשתי בכלוב. הבנים הגדולים לקחו רכבים לצבא, נשארנו עם רכב אחד שאיתו הסעתי את ילדים לבית הספר, יסודי וחטיבה ואז מסיע את אישתי לבאר יעקב ע”מ לחזור הביתה ולהמתין שעתיים בכדי להתחיל את סבב האיסופים. (אני לא מאשר להם לנסוע באוטובוסים והסעות לעת עתה). עשיתי לעצמי רשימת מטלות, אבל קשה לתקתק אותה כשכל הזמן שעומד לרשותי זה שעתיים לעצמי, בודדות, צבורות מיום אתמול.

אישתי ראתה שאני מצוברח. הסברתי לה שאני על הקצה. שלא ככה חלמתי, או לפחות זה מה שבאמת ציפיתי שלא יקרה. חזרתי הביתה והחלטתי לעשות מעשה. קפצתי לשכן והזמנתי אותו לשבת בגינה. פתחתי שמשיה, הוצאתי יין לבן צונן, שתי כוסות גדולות והחלתי לחיות. קצת הפריע שנאלצתי לפרט לשאלותיו הסקרניות אודות מצבי, אבל גלשנו לבורסה, להשקעות, על דא והא – והופ – צריך כבר סיבוב איסוף. מאחר וגם הוא לא עובד הבטחנו להמשיך בנוהל. אפשר להפגש עם הריחוק הנדרש, אפילו מסכות לא היה צריך. ידעתי שאני צריך מזה עוד.

בערב ביקשתי משני הגדולים שממחר הם מתארגנים עם רכב אחד. זה שאחד מהם יקום חצי שעה יותר מוקדם ויסיע את אחיו ליחידה יגרום להרבה יותר מרחב מחייה בשבילי. ואם לא הייתה קורונה הם היו צריכים דרך להסתדר בצורה אחרת מבלי להשבית אותי. הם כאלה חמודים. מייד החלו להתארגן על הסידור. מה אעשה מחר בשעות היום – אין לי תכנית מוגדרת אבל יש לי ביד קלף של חופש והמטרה להשיב אלי את השפיות שאבדה בעקבות הריחוק החברתי.

ה-16 למאי הוא יום השנה שלי. אתמול, יום שבת, ציינתי בצורה זו או אחרת את יום השנה השביעי מאז שרשמית המיאלומה היא חלק ממני. באופן מקרי החצי השני של שנת המיאלומה שלי חל ב-16 בנובמבר ובאופן עוד יותר מקרי יש לזה משמעות עבורי:

• ב-16 בנובמבר 2010 התחלתי לעבוד באינטל
• ב-16 בנובמבר 2014 התאשפזתי להשתלת מח עצם עצמית (ואז חשבתי על כך שאני כבר עם ותק של ארבע שנים בחברה)
• אתמול, ב-16 במאי 2020 אני מציין 9 וחצי שנים באינטל ושבע שנים עם המיאלומה.

ככל הנראה עשר שנים באינטל כבר לא אציין. בשבוע שעבר התחלתי תהליך פרישה.

המחשבות על פרישה עלו פה ושם אך למזלי תמיד התעליתי על עצמי וקברתי אותן תחת ערימות של מוטיבציה, עבודה קשה, חלומות מתוקים יותר ומחשבות על כך שבכל פעם שזה יעלה – המטרה לתת לזה לחלוף. אך כפי שכתבתי לאחרונה – הגעתי למצב שבו שיווי המשקל התערער עד כדי כך שהרגשתי שנגמר לי הסוס. החשש מהבאות כל כך העיק כך שבתחילת אפריל ביקר פה נט”ן בלילה – התעוררתי כי חשתי שהלב שלי בוער מה שהסתבר כהתקף חרדה. הסיבה לחרדה ברורה לי.

בשיחה עם הרופא התעסוקתי לאחר מכן – הגעתי למסקנה שירידה לחצי משרה היא הדבר הנכון ובאמת הוקל לי מאוד. ומה רע? גם עובד מהבית, גם חצי משרה, בקצב שלי. זה היה נראה משהו שיוכל להחזיק להרבה יותר זמן. אלא שבמרוצת הימים הרגשתי שאני באמת לא יכול לתת גם את המינימום הזה. מצד אחד למקום העבודה דרישות משלו ואני מבין – התפקיד והמעמד שלי דורשים תפוקה שהיא מעבר לחצי משרה. להתייצב לדיונים, לקדם את העסק, להשקיע את השעות בללמוד, בלכתוב, בלהוביל. חשתי שזה קשה ועם האמת הפנימית שלי חשתי שמאוד קשה לי לספק את המצופה.

ואז לפני שבועיים החלו העניינים שוב להסתבך: יצאתי להליכה קצרה ותקפו אותי אותם כאבים בצידי השוקיים מה שזכו לכינוי “קומפרטמנטס”. זה כל כך כאב שכשחזרתי הביתה כבר לא יכולתי להזיז את הרגליים. לאחר כיממה כואבת החל גם כאב חד בצלעות. כאילו מישהו שיפד אותי מצד לצד. במשך שתי לילות תמימות לא ישנתי כלל. מסתובב בלילה בבית מתייסר עם כאביי. שום כדור נגד כאבים לא עזר. נוסיף לזה פעילות מעיים מואצת – הייתי מותש לגמרי. לישון הייתי מצליח עם כדורי הרגעה רק בבוקר למשך כמה שעות. רופאת המשפחה ביקשה שאנוח. נתנה כדורים נגד כאבים במינון חזק יותר (שלא עזר). בלילה שבין רביעי לחמישי הסתובבתי בבית חסר אונים ומפה לשם נזכרתי שבתקופת הטיפולים בקו הראשון ביצעתי עיסוי רפואי (בנוסף לרפלקסולוגיה). מצאתי די מהר את כרטיס הביקור והתייצבתי אצל המטפלת המבוגרת והמוכשרת בביתה. אמרתי לה שזה יקח כמה שיקח – והיא בעשר אצבעות, כוסות רוח, מכשור חשמלי ולחץ פיזי מתון החזירה לי את הנשימה. במשך סוף השבוע התחלתי לחזור לעצמי וידעתי שלפגישה הבאה עם הרופא התעסוקתי אני כבר מגיע כדי להניח את המפתחות.

הפגישה הייתה ביום שני הקודם. התעוררתי מפוחד מפני הבאות. חלקתי עם אישתי את הפחד ודווקא היא (שבעבר לא רצתה לשמוע על פרישה) עודדה אותי שאני עושה את הדבר הנכון. עדכנתי אותו במצבי והוא קיבל את זה שזהו. זו הייתה שיחה מוזרה מטבע הדברים. עם כל התמיכה זו שיחה שסוגרת פרק בחיים. דיברנו על כך שהתהליך יקח קרוב לודאי מספר חודשים אך מן הסתם עשר שנים באינטל כבר לא אציין כעובד מן המניין.

את שיחת העדכון עם המנהל שלי דחיתי לערב ע”מ לא להטריד אותו בארוע חשוב של תכנון רבעוני לאורך היום. בערב כששוחחנו הוא באמת רצה להבין מה קורה איתי. “שים נקודה” אמרתי. זה נגמר.

בימים שלאחר מכן הרגשתי כמו אדם שיוצא לחופשה – מתעלם ממיילים, מנסה לנוח. התחלתי להתעמק במיינדפולנס. ביום חמישי הוא התקשר כדי לשאול על משהו באחת המערכות. אצלי זה יושב עמוק בראש אז היה קל להסביר גם מבלי להיות ליד המחשב.

ביום שישי החלטתי להגשים את אחד החלומות שנרקמו לאחרונה – נסענו לטבריה לראות את הכנרת במיטבה. פגשתי את שיקו מפיצה אודיז, חבר ילדות. סיפרתי לו שאנו בדרך לטיילת והוא תיאר את זה יפה: הכנרת כיום היא כפי שאנו זוכרים אותה כילדים. הילדים שלי לא זוכרים אותה כל כך מלאה, כך אמר. ואכן כשהתקרבנו הדז’ה-וו היה של מחזות הילדות. משם קבר רשב”י במירון (סגור), לצילומים בגשר עכברה שליד צפת ולחנות השוקולד בראש פינה (סגור) ומשם הביתה. חזרנו עייפים אך מאוד מרוצים.

את יום האתמול העברתי בשינה. זה מאוד נדיר עבורי לישון במהלך היום ואם זה קורה – זו ברכה, גם אם זה יום השנה למיאלומה. זה לא יום לחגיגות. רציתי לכתוב, מה שאני מגולל עכשיו, אך לא הייתה אנרגיה. וזה בסדר.

היום היה מוזר! למוזר הזה ציפיתי – ידעתי שהוא יגיע. היום זהו השבוע הראשון שאותו אני מתחיל מחוץ למעגל העבודה. בעבר כשהייתי אפילו חושב על ויתור על עבודה בגלל הרגשה רעה כזו או אחרת – נלחמתי בעצמי ולא ויתרתי. אך היום התעוררתי ליום שבו יש כל מיני תכניות שונות ואחרות, אך אין לי רכב (הילדים לקחו לצבא), ואין לי לו”ז מוגדר והתחייבויות שוטפות. טיפלתי בנושאים שונים שקשורים לאמ”ן, וסידורים בכלל, סידרתי את המטבח, והרהרתי לעצמי שהנה אני מתחיל את התקופה המוזרה הזו שלא אתן לה לקחת אותי אחורה. המוזר הזה עוצמתי יותר מכפי שאני מתאר אותו כאן.

אחר הצהרים תליתי עם אחד הילדים פוסטרים שקנינו לפני די הרבה זמן, ראינו כולנו סרט (שהתחלנו אתמול) ואמרתי לעצמי שהנה אני מתחיל להחזיר למשפחה את הנוכחות שלי שלא הייתה קיימת ונוכחת שנים. זה לא התכלית של תכנית הפרישה אך ללא ספק המשפחה ראויה לחלק ממנה. שבוע טוב.

ערב פסח, ארבע לפנות בוקר. בדיוק.

אם אי אפשר לישון לפחות לכתוב. שיחקה אותה בגדול אישתי. אשת חייל. פעם ראשונה שהעמידה סדר פסח ועשתה את זה לגמרי לבדה. בישולים, הכנות. את הארוחה חלקנו ב-ZOOM עם משפחתה – הוריה, שני אחיה. האחד בבאר יעקב והשני בסיאטל. הילדים שיתפו פעולה. החביאו אפיקומן האחד לשני. שרו בכיף את ההגדה. אני לא בנוי לזה. חוץ מלשיר את ‘מה השתנה’ כרגיל מציץ בהגדה לראות כמה נשאר עד האוכל ומבחינתי בסוף הארוחה חזל”ש.

לפני הארוחה ולאחריה, עוד כשהם קוראים בהגדה, אני פורש לסלון ומשחק סוליטייר בטלפון. בורח. ככה בזמן האחרון.

ביום רביעי הקודם הייתי על סטרואידים. 4 מ”ג ברביעי וארבע בחמישי. הגיע הלילה וישבתי מאוחר בסלון, הרגשתי הכי ניחוח בעולם. הרהרתי לעומק על איזה כיף זה להרגיש טוב. תחילה חשבתי שזה אולי בגלל הסטרואידים, אולי בגלל שקצת התלווה אלכוהול, ואולי שניהם. אבל זה לא העניין. העניין הוא שבכל הימים שקדמו הרגשתי ממש לא טוב ככה שפשוט יום אחד להרגיש טוב הפך מצרך נדיר. חשבתי על כך שמשהו בחיי השתנה ככה שאני צריך לנשום ולהעריך את זה שיש לי יום אחד נורמלי, בלי כאבים, בלי נפילות. חשבתי על זה, וירדו לי דמעות.

הלכתי לישון ממש מאוחר באותו היום והבטחתי לעצמי שגם מחר יהיה בסדר, למרות הלילה הקצר. ואכן היה לא רע. לא הרגשה מושלמת כמו היום שלפני אבל עדיין הסטרואידים ביום שלמחרת תרמו ומשעות הצהריים ההרגשה השתפרה.

ולמה אני מציין את כל זה? בדיוק מהסיבה הזו. שלאחרונה, בשבועות האחרונים, אני חש בעייפות החומר. נכון שבדיקות הדם לא רעות, (אתעלם מכך שמטריד אותי שערכי סידן וזרחן נמוכים ויש חלבונים על האפס, כנראה בגלל הסטרואידים) אך אבוי תופעות הלוואי. בתום שישים קופסאות של רבלימיד במינון הגבוה עם תוספת של אנטיביוטיקה (קלרידקס) ועם סטרואידים שאי אפשר להפסיק לקחת – השבושים הופכים לבלתי נסבלים.

אני כבר חודש לא במשרד. בשבוע של פורים הייתי עם שפעת ומאז הסגר אני עובד מהבית. בשבועות שלפני כן הכרחתי את עצמי להגרר לעבודה ושם הרגשתי שלא טוב לי. שאני מושך בכח. ריצות לשירותים, יציאה לעבודה רק כשאני מרגיש שהדרך תעבור בבטחה לאחר שהקולסטיד כבר משפיע ואני מרוקן. מגיע לקראת הצהרים ונאלץ על כן לעבוד עד מאוד מאוחר. היו ימים שכבר הגעתי למשרד בכח, אך עם חושך במח. יוצא במעלית בקומה הלא נכונה, לא מוצא את העמדה שלי ומבין שאני בקומה הלא נכונה. מבטל פגישות כי כבר לא זוכר על מה. ניסיתי לחפש לי משרה אחרת בארגון אך כבר לא הייתה לי האנרגיה. ויתרתי. באופן לא שכיח התפרצות הש-ל-ש-ל נעשית בהפתעה מוחלטת. כשזה קורה אני חש לשירותים ומטפל בכל העניין בצורה טכנית. לאחר מכן אני נופל לתהום עמוקה. התחושה שאין שליטה על הסוגרים ממש מייאשת. ימים שלמים של כאבי בטן שמוציאים מריכוז.

למזלי אני זוכה לגיבוי מלא ממקום העבודה. איכשהוא גם עומד ביעדים שהצבתי לעצמי. זוכה להערכה וזה מאוד מעודד אך מרגיש שכוחותי אוזלים. גם מנטלית. כשם שלא הייתה לי האנרגיה לשלוף ציפורניים ולהסתער על משרה אחרת, ככה גם אני נמנע לעיתים מלדרוש מאנשים למלא את חובתם. רק תנו לי שקט לנשום, להעביר עוד יום. ואז מגיע הביתה מאוחר, כבר בלי אויר ובלי חיוך.

פתחתי את זה עם רופאת המשפחה. יש ביננו הרבה הערכה ופתיחות. היא מספרת לי את הצרות שלה ואני את שלי. בעבר כשזה קרה היא אמרה לי לא להשבר, גם בגלל שהיא שואבת כח מהיכולת שלי להתמודד עם המצב, שאסור לוותר. אך בשיחתנו האחרונה כשאמרתי לה שנגמר לי הסוס ואין בי היכולת לעבוד הפתיעה אותי באומרה שהיא מבינה לגמרי ושהגיע הזמן לשנות כיוון. שיתפה אותי: כשראתה אותי בשבוע של פורים ממש נבהלה, בלי לפרט מדוע, ומאוד נרגעה כשעדכנתי אותה שמהוירוס נדבקו נירה ועדו. הייתה בטוחה שזה משהו הרבה יותר בעייתי. מאוד הפתיעה אותי בגישתה זו לאחר שנים שדבקה בגרסא אחרת. אולי זה בגלל הרקע הנוכחי של הקורונה. מה שעודד אותי היו דבריה על כך (ואני מצטט) שאדם אינטלקטואל כמוני ימצא כיצד להעסיק את עצמו ולא ישב בבית בחוסר מעש. זו נקודה מאוד משמעותית מאחר וזה באמת  הטריד אותי.

זה מטריד גם את אישתי, הרצון להפסיק לעבוד אך היא יותר מבינה ונראה שהיא מקבלת. שיתפתי גם את שני הבנים הגדולים. בניגוד לעבר, גם הצעירים כבר מספיק גדולים כדי להבין שיש בעיה אמיתית שבגללה אבא כבר לא יכול לעבוד ולא כי אבא בטלן. כן, אני מודע לכך שיש בעיה של מודל לחיקוי. הם, כך אני מניח, כבר גדולים כדי להבין נכון. האחים הגדולים מאוד חרוצים – איתם זה הצליח. חשוב שגם הצעירים לא יפלו באיכותם.

זהו לא המשבר הראשון. זוהי אכן תקופת מעבר רצופת מורכבויות ולכן גם מרובת קשיים. ממשברים בעבר למדתי שבסוף הכל מתיישר. נדרשת מידה של אורך רוח, אופטימיות, וידיעה מלקחי העבר כשגם שאתה נמצא למטה, זה רק עניין של זמן עד שתחזור לטפס במעלה הגלגל. אני כבר מחכה להיות שם. יצא לי השבוע לחפש ביוטיוב סרטים שצולמו מרחפן במקומות שונים בארץ. הישיבה הממושכת בבית גורמת לי להתגעגע לבחוץ ובכלל לנופי הארץ היפה שלנו. הבטחתי לעצמי שכשכל זה יגמר ונחזור אל האיזון, אני נוסע לחרוש את הארץ. מתגעגע לרמת הגולן, לנופי הגליל – רק מהרהר וצפים מקומות רבים. אלא שהפעם אשתדל לעשות את זה עם חברים, אולי עם חברים לדרך. מה שאני רוצה לשקם זה את חיי החברה שלי, עליהם ויתרתי תחת האילוצים של לשרוד בעבודה ולהחזיק בחיי המשפחה תחת המגבלות הבריאותיות. חג שמח.

התלהבתי מהכותרת לפוסט הזה שלפתע צץ בראשי ככה שמייד ירדתי להתחיל לכתוב – זאת למרות שכבר אחרי אחת בלילה – וגם תירוץ לקחת את האנטיביוטיקה שטרם לקחתי הערב בתוספת דקסמול קולד (לילה) וכדור שינה קטן – בטח תיכף אפול על המקלדת או שאקליד ג’יבריששששששששששששששששששששש שזה סימן שניקרתי 🙂

חזרנו מאילת היום – שושן פורים – כמו בפורים הקודם ככה גם עכשיו החלטנו להנפש במלון לגונה – הכל כלול במחיר סביר. פשוט להנפש. כשהגענו חשבתי שמרוב אוכל בטח אם אני נראה נפוח כמו אוזן המן אצא מפה נפוח כמו אוזן פרעה (בכל זאת אוירה של כמעט פסח; חוצמזה אותי זה הצחיק). אבל זו הייתה חופשה דיאטתית למדי. תאבון גדול לא היה. נסענו שני חולים וחזרנו שלושה.

אני בסוף השבוע האחרון הייתי סמרטוט. משתעל ומנוזל וחלשלוש וקצת לחוץ שזה חייב לעבור עד יום שני כי נוסעים לאילת.. נסעתי בראשון לרופאת המשפחה באשדוד כי שמה יש לה מרפאה פרטית בכדי להמנע מקהל בקופת החולים והיא תמיד מאוד מעריכה שאני מגיע עד שם. בדקה את הריאות ומצאה אותן נקיות אך מילאה אותי אנטיביוטיקה מחשש שזה יסתבך וגם כדבריה שהמיקרובים כבר מכירים את האנטיביוטיקות שאני לוקח באופן סדיר (רספרים, קלרידקס) וחייבים למנוע החמרה של המצב כי אצלי זה יכול להחמיר בקלות. שפעת היא הגדירה את מה שיש לי ושלחה אותי לנוח שבוע. בצדק. היא גם רצתה שאבצע א.ק.ג. כי הדופק היה גבוה אבל הוא יצא תקין.

לא ידעתי שזה כזה ממסטל וככה חשתי בראשון וגם בשני בבוקר כשיצאנו. נירה ביקשה לנהוג וככה חשבתי שיהיה אך הייתי מפוקס מאחורי ההגה ומזל כי היא החלה להקיא בדרך. שנינו ידענו שאנחנו חולים אך את החופשה לא נבטל. צריכים אותה וזקוקים לה.

אנחנו כפי שאמרתי אוהבים את המלון אך הוא שכונה. אתמול התעוררתי בשבע בבוקר לרעש במסדרון כי באחד החדרים הזאטוטים קמו מוקדם אז הוציאו אותם החוצה. שרעישו במסדרון, למה לא?!. הרמתי עליהם קול אז האמא עשתה טובה וגלגלה אותם פנימה. חזרתי לישון. היום קמתי בשמונה כי בחדר שמולנו הייתה משפחה עם שני חדרים שבמקום לשלם על דלת מקשרת השאירו את הדלתות של שני החדרים פתוחות וככה תקשרו עם הילדים ועם העוברים והשבים. שכונה אמרתי?

אבל זה מהדברים שזורקים הצידה ולא נותנים לזה להפריע. בטח שלא למסע הקניות. אתמול כבר יצרו קשר מהבטחון של הויזה לגבי עסקאות בכרטיס.. כבר נשחק הפס המגנטי.. מישהו חוגג: אוזניות, מצלמה, אביזרי מחשב, בשמים (הרבה יותר זול מהדיוטי פרי!), טבעת אירוסין!

כן.. בחופשה בתורכיה במרץ 2000 נירה איבדה את טבעת האירוסין. השנה כשמלאו 25 שנות נישואין היא ביקשה טבעת חליפית. רוב הזמן לא התייחסתי ברצינות. הזמן עבר והיא הזכירה שוב ושוב והנה הגענו לאילת העיר ללא מע”מ (מסתבר שזה לא חל על תכשיטים, לפחות מעל 200 דולר), ככה שחשבנו לפחות כאן לחסוך בעלויות. תכשיטים: אני לא מבין בזה. תקעתי תקציב לא גבוה והגענו לפאדאני. ראיתי שם דברים מקסימים אך מהמחירים קיבלתי חום. אבל יכולתי לפחות לסנן מה אהבתי ומה לא. ומה שאהבתי יקר פי שלוש ממה שהקצבתי. הלכנו לראות בעוד מקומות אבל זה לא אותו הדבר. בלילה נדדה שנתי והחלטתי ללכת על הטבעת המקסימה, משובצת יהלומים שתבהיק למרחוק ותתן את הנצוץ הייחודי שמאפיין את אישתי, זו ששומרת עליי ודואגת לי ואף פעם לא כועסת. וגם אם הקורונה תפתיע לרעה – אז הנה השארתי מזכרת ראויה.

נירה כמובן התנגדה אך לא היה קשה לשכנע – היא ציפתה ממני לקנות – אז הנה מצאתי – נותר רק להתמקח על המחיר – וכך היה. כולנו יצאנו מרוצים – גם המוכרת הרוסיה היפה מסניף רויאל ביץ’

חשתי גאווה והקלה שהנה היא קיבלה דבר שהיא כה ראויה לא. זה כבר לא הכסף – זה חד פעמי ונעמוד בה- זה אות של חיבה, הערה, ביטוי של אהבה ובאופן פיזי סמל סטטוס. ולאישתי מגיע. אני אפילו לא חושב על העלות (התרופות עובדות ברקע ואני מסוחררר) אלא על אושרה של נירה ושלי ושל אוירת החופד המקסימה עם מזג האויר המצוין   .

ביו לבין גם עדו חלה אבל הוא עם שיעול וחום ולכן בודדנו אותו ליומיים הקרובים.

חזרתי לסוף השבוע גאה ומאושר. נראה כיצד ייראה השבוע הבא. יש רצון לעבוד ולסדר דברים בגינה ובבית אבל הכי חושב זה לעצור כאן כי כמות הניקורים המתגברת גורמת למחוק באופן תדיר את תוצאות הניקור.

לילה טוב- אני עדיין כאן.

[