יש פוסטים שאני כותב למגירה ורבים אחרים כתובים בראשי. האתר עצמו עבר שדרוג ולכן לא יכולתי לשחרר כלום לאחרונה. היום התברר לי שכבר אפשר לשחרר את מה שנצבר אך זמן מה לאחר מכן אחת מחברותי הטובות לדרך א. (לא משחרר שם עד שלא מקבל הסכמה – כבר קיבלתי בראש בעבר ולמדתי מזה) שלחה לי בוואטסאפ צילום של מודעת אבל של סמי נסרי ז”ל וכמה מילות כאב. בתחילה התבוננתי במודעה ונראה לי סוג של בדיחה. אנחנו אוהבים להחליף צחוקים בוואטסאפ מפעם לפעם אך שבריר שניה שלאחר מכן, כשהסתברה האמת המרה שסירבה לחלחל בתחילה, הייתי המום, עצוב וכאוב.

אם תשאלו אותי מי זה סמי, אז אני באמת לא יודע עליו הרבה, כפי שמרבית האנשים יודעים עליו. יחד עם זאת היינו מיודדים באופן כזה שסמי היה מתקשר לעיתים לקבל עידוד ולשתף אותי במצבים מביכים כחבר לדרך שאיך לאמר.. זר לא יבין זאת. “אתך” הוא אמר “אני מרגיש נח לשתף”. ואני זרמתי מתוך הפגנת אמפתיה מלאה שהרי זו מהותה של החברות לדרך – היכולת להכיל את האחר בשותפות לשוחח על דברים שאדם שאינו במעגלים שלנו – פשוט לא יבין זאת לעומת מרבית החברים במעגלים שלנו שניתן למצוא איתם שפה משותפת ויכולת מלאה לשתף.

שפה משותפת הייתה לנו על מכבי ת”א בכדורסל. כחבר לפייסבוק ידע את אהבתי לקבוצה, לתמונות שאני שולח מהמשחקים בהיכל. בספורט כמובן, כולנו מבינים (כמו בפוליטיקה יאמרו אחרים) וכבעל עניין נהג לפרשן ולהביע דעות שלרוב נעמו לחיכי. בנקודת הזמן הזאת אני אפילו לא זוכר אם גם הוא היה אוהד הקבוצה (אני כעת אחרי יומיים של דקסה ומעט שינה) אבל הוא נהנה להביע את דעתו, אני נהניתי להקשיב ולשוחח ולדעת שמהשיחה הזו תמיד יצא משהו טוב – כזה היה סמי.

ידעתי שבחודשים האחרונים מצבו הורע – אותר אצלו שבר בכתף שגרמה המיאלומה בהחמרתה, שהשרשראות ממש טיפסו והוא היה צריך טיפול אגרסיבי לבלום את ההחמרה. יצא לנו לדבר גם מאז שמצבו החמיר. תמיד השיחה התקדמה מתישהוא למכבי ת”א וזה היה סימן שהשיחה חברית וברוח טובה ושסמי יוצא ממנה מעודד. דווקא השיחה הזו עוררה אצלי את הצורך לכתוב את המאמר שהתפרס בגליון הפסח של אמ”ן בדבר הצורך של המטופל להיות שותף בלתי נפרד מתהליך הטיפול.

מצרף לינק לגיליון זה. הכתבה שלי החל מעמוד 7.

יש לי כעת מספר פוסטים לפרסם. מאחר והבלוג חזר לתפקד בשרת החדש ולי נתנה היכולת לחזור ולשחרר פוסטים, יש לעסוק בעריכה סופית, ובהחלטה לפרסמם ולשתף עם יתרת העולם. יחד עם זאת היום החלטתי להזיז הכל הצידה ולפרסם קודם כל את הפוסט הזה על חבר לדרך שנפרד מאתנו. בכדי להקל את הכאב חרגתי ממנהגי להימנע משתיית בירה, ולמרות הדקסה ולמרות חוסר השינה, פתחתי בקבוק ווינשטפן צונן ע”מ שילווה אותי במשך הכתיבה, לזכר סמי נסרי. יהי זכרו ברוך.