חזרנו לא מזמן מהופעה של חווה אלברשטיין. הופעה כל כך עוצמתית ומרגשת. אם היו לי דמעות הן היו זולגות. אבל למרות ההתרגשות, משירים כמו “כשהחיטה צומחת שוב”, או שירי יום זכרון אחרים כפי שאישתי מכנה את שיריה, הרגשתי שאני צריך למשוך באף, כאילו שיש דמעות, אבל בלי.
כרטיסים למופע הזמנתי די מזמן, עוד לפני שהגיע האומיקרון ויצר פה גל הדבקויות די עוצמתי. הזמנתי לנו ולעוד זוג חברים שהם גם שכנים, שלחברה מלאו אתמול חמישים. מוקדם יותר הערב יצאנו לקפה ובדרך למופע הם אמרו שאם אני הסכמתי ללכת, גם הם באים. האמת שאם היה אפשר לבטל הייתי מבטל – אך אם כבר יש כרטיסים – הולכים. כשנכנסנו לאולם עטיתי שתי מסיכות ליתר בטחון. והשתדלתי להנות – ונהניתי. מוזר שאת רוב השירים לא הכרתי אז פשוט הקשבתי לקולה שנשאר צלול ועצמתי כמו לפני חמישים שנה ולנגנים המוכשרים שמלווים אותה ותוך כדי מופע נזכרתי ממתי שחררתי והתחלתי להקשיב לה..
כילד חווה אלברשטיין תמיד הייתה קיימת, אך לא הייתה נסבלת, לא עברה את הרף כזמרת מוערכת בביתנו. הייתה לנו שכנה בשם שושי שגדלה בקיבוץ עינת ותמיד השוו ששתיהן משם, שושי וחווה אלברשטיין.
בכיתה י”ב היה אירוע מיוחד שגרם לבית הספר והמורים לראות אותי באור שונה: היה לנו יום שדה בשל”ח לנחל עמוד שנמצא בסביבות קיבוץ חוקוק שאחרי קיבוץ גינוסר. אני שגרתי כמעט בפסגה של טבריה, ממש ממש למעלה, יצאתי השכם בבוקר ובמקום להגיע לבית הספר, ניווטתי ברגל עד המושבה מגדל, או אולי עד צומת מגדל, כבר איני זוכר. המתנתי לאוטובוס המטיילים וכשזה הגיע ועצרתי אותו המורה לשל”ח היה די בשוק לראות אותי שם ועוד יותר כשאמרתי לו שהגעתי ברגל בכוחות עצמי. אותו מורה אגב, התגורר בשכונה שלי, שני בניינים ממני.
מאז קראו שני דברים: האחד שבית הספר בחר אותי להגיע לוינגייט לתחרות בתי הספר התיכוניים הארצית כמחליף בריצת ניווט. האמינו שלאור יכולת הניווט שלי אני בטח מתאים לזה. זה היה לי די מוזר להיות עם כל ספורטאי בית הספר ביום כיף במכון וינגייט. אני מאוד לא הערכתי את יכולתי הספורטיבית.. זה לא משנה שבית הספר התיכון היה מרוחק מאוד מהיכן שגרתי. הדרך לשם הסתיימה במורד מדרגות של 497 מדרגות. וכך גם הדרך הארוכה הביתה – להתחיל ב-497 מדרגות (שאינן קיימות יותר, כל האזור נבנה כשכונה שנקראת מורדות טבריה) ורק אז להגיע למרגלות רחוב הנביאים.. שזה אומר עוד הרבה דרך.. אך מאחר ולא הייתה אלטרנטיבה, היינו עושים את זה בכל מזג אוויר. לעיתים הייתי מתעורר לשעת אפס שהתחילה בשבע בבוקר ומפספס את האוטובוס שעבר בערך בשש ועשרים – ועכשיו תתחיל לרוץ את כל הדרך לבית הספר ותנסה להגיע בזמן. אז כנראה שכושר התפתח רק שאני לא הערכתי את זה. בעצם כשאני חושב על זה, גם הניווט באותו יום ממרומי טבריה למושבה מגדל גם כן לי לא נראה כעניין של מה בכך ומאוד התפלאתי שבבית הספר הרימו גבה נוכח יכולותיי. עשיתי משהו שמאוד אהבתי, ניצלתי הזדמנות – והנה מבלי להבין מה קורה היא מאוד השתלמה לי.
הדבר השני שקרה הוא שמורי השל”ח הזמינו אותי להצטרף אליהם לבחון מסלולי טיול. וככה נחשפתי לבריכת המשושים, לטיול בנחל אל-על, ללגונות הזאכי.
בסופו של אחד הטיולים נסענו לביתו של אחד מהם. אני הערצתי אותם, הערכתי את המחווה לצרף אותי, והשהות איתם הייתה מאוד נעימה. בדיעבד, אנשים טובים ופשוטים, אוהבי הארץ ואוהבי אדם. אם שכרם של המורים מעולם לא היה מפרגן, על אחת כמה וכמה של מורי השל”ח וחבל. ככה שישבנו לשתות קפה של אחרי הטיול והמורה המארח שם תקליט של חווה אלברשטיין. כולם הקשיבו ונהנו מהשירה ולמעשה גם אני שהייתי אז בגיל ההתבגרות, נהניתי מהיכולת לשחרר ולהגיד לעצמי שבעצם גם אני נהנה לשמוע.. ככה השתחררתי מהדעה הקדומה עם חווה אלברשטיין והערב סגרתי מעגל כשהגעתי להופעה חיה שלה באולם המופעים של גבעת ברנר.