ביום שישי נסענו בצהריים מרחובות למחולה – הלוך ושוב. הבן הגדול שלי מבצע שם הגנ”ש. ככל הנראה בעת כתיבת שורות אלה הוא מתכונן לעוד לילה ארוך של שמירה. בסך הכל הגיע לשם ביום חמישי, הוא ועוד מספר קצינים בכדי לאבטח את הישוב. ביום שישי כבר הגענו עם רכב עמוס באוכל כדי שהילד לא יהיה חלילה רעב. בבוקר השכם נסעתי לראשון בכדי לקנות מספר סלטים במעדנייה שאנחנו אוהבים. בהתלהבותי יצאתי משם עם כמויות מסחריות של קציצות ירק, קציצות כרובית וקישואים, כבד עוף מוקפץ, שניצלונים בכמות גבוהה, רולים עם בשר, מאוד בא לי וגם לקחתי אגרולים (רק שלאחר מכן לא מצאתי רוטב חמוץ מתוק – נראה לי הפסיקו לייצר את הרעל הזה). וכמובן קניתי בקר מוקפץ – כי בסך הכל זה מה שנדב ביקש. אה כן, וחומוס. וטחינה. הוראות מהילד תוך כדי קנייה. ופסטרמת הבית שכחתי להוסיף. לחוח וחילבה שכבר זללתי בשישי.

נדב גם ביקש סלמון. אז בצהריים שמתי סלמון על המנגל כי הכי טוב חם וטרי. מעט לאחר מכן שמנו פעמנו צפונה. שעה וארבעים דקות נסיעה דרך כביש 5 וצמת תפוח, היכן שהיה פיגוע ירי היום. המדחום טיפס 11 מעלות, מ-29 ברחובות ל-40 בבקעה. על זה לא היו תלונות כי הם כל היום במזגן.

אחרי שאכלנו ונהנינו במיוחד מהסלמון הפריך, שוחחנו על דא והא ועל כמה שנדב לא מרוצה מהשירות. הוא כל כך בנה על תפקיד כמהנדס פיתוח וקיבל תפקיד כמהנדס בפרוייקטים בחיל האויר ולזה הוא לא מתחבר. אנחנו נעים בין כאבו של הילד לבין הצורך לתת לו להתמודד עם מצבים בחיים שהדברים לא הולכים הכי חלק ומתוק. לא שיש הרבה מה לעשות בפועל, ולעיתים רק לעודד את הילד.

בין לבין נזכרתי ושיתפתי שהיום בדיוק, 30/4/2021 אני מציין 20 שנה לנקודת השבר שלי בהייטק. היום לפני 20 שנה חזרתי מחופשת יום העצמאות, היינו בטבריה וקניתי ספר על טיולים להולנד – לשם תכננו לנסוע. המזכירה שלנו בחברת הסטראט-אפ “אנסמבל” בה עבדתי גרה שם מספר שנים ותכננתי לשבת איתה ולקבל המלצות לתכנון טיול. הגעתי בבוקר למשרד, קראו לי מייד למשרד המנכ”ל שעדכן אותי שהיו היום פיטורים בחברה. המנהל הישיר שלי כבר בבית ועליי גם לפטר את אחד העובדים שלי. את הגל הזה שרדתי אבל מבחינתי זו הייתה נקודת שבר. היו חיים טובים בחברה הזו. עבדנו אמנם כמו חמורים. נסעתי המון לעבוד בח”ול ושם גם לעיתים עבדתי 19 שעות ביממה, אבל טסנו בביזנס, היו המון פינוקים והכל נראה מבטיח. עד לאותו יום שהכל התפוצץ בפנים. כעבור מספר חודשים החברה נסגרה ואני הספקתי לבצע דילוג לחברה הבאה שבה כבר עבד המנהל שלי שפוטר באותו יום. אני זוכר שנכנסתי להודיע שאני עוזב כי כבר היו שמועות שהעסק גמור. אך במקום להשמיע שאני עוזב הודיעו לי שהעסק נסגר. תזמון בחיים הוא דבר חשוב! התחלתי לצחוק ונאמר לי שזו תגובה טבעית. את הטיול לגרמניה והולנד מימשתי רק כשנתיים לאחר מכן, בקיץ 2003. זה כבר היה אחרי שהחלפתי עוד מקום עבודה.

כבר בדרך חזרה ממחולה החלטנו שלמחרת ניסע לחיפה בכדי לצלם את הספינה של הרויאל קריביאן שבה אנו מתעתדים לנפוש הקיץ בקרוז. נירה העדיפה שניסע רק שנינו אך יואב, הבן השלישי הפציר להצטרף.

בצהריים התמלאתי מהדברים הטובים שקניתי יום לפני כן. לפני שיצאנו עוד לקחתי כולסטיד בכדי למנוע הפתעות. הקפדתי גם ללכת לשירותים. פעילות מעיים מוגברת זה הדבר האחרון שאני צריך.

לחיפה לא יצאנו מוקדם כי רצינו לנסוע ללא פקקים – גם בהלוך וגם בחזור. הגענו לרחוב יפה נוף וחנינו בקרבת הכניסה העליונה של הגנים הבהאים. לתדהמתנו הספינה כבר לא עגנה שם והייתה תחושה של נסיעה לחינם. הבעיה היותר גדולה שהחלו לחצים בטניים ובעיה ממש שהשירותים הציבוריים במקום היו סגורים. כאן התחיל לחץ.. התחלתי להסתובב והבנתי שעוד שירותים אין שם. נכנסתי לרכב וחשבתי לאן לנסוע – היכן אשיג שירותים 🙁 התקדמתי כמה מטרים ועלה רעיון להכנס לקניון של דן פנורמה. מזל שמצאתי חנייה. התחלתי לנוע רגלית ואפילו לא הבחנתי שהיה שם שומר. נכנסתי לקניון דרך החנייה, הגעתי למעלית וכשנכנסתי לקניון הסתבר שכולו חשוך וסגור. למעט השירותים. כשהגעתי לשירותים כבר הגוף שלי רעד. חשבתי לעצמי שאין מצב שאני עכשיו עושה במכנסיים. תנשום! תנשום!

פתאום הרגשתי כל כך מטומטם – צפה בי התובנה שכל ארוחת הצהריים שלי הייתה מבוססת על אוכל מטוגן או אוכל ששחה בשמן: הכבדים, קציצות הירק, האגרולים וכד’. הרי כבר הגעתי למסקנה ששומנים זה אאוט – שזה מגביר את הפעילות המקוללת הזאת. אז מה לעזאזל עבר לי בראש ומחק את התובנות האלה??

כשחזרתי לרכב אישתי התלוננה מה לקח לי כל כך הרבה. שתקתי. נסענו לאכול במסעדה איטלקית בשם VIVINO בשכונת רוממה. פעם הייתה שם פיצריה פופולו. זכרתי אותה מהצבא והלימודים. לא הזמנו מקום אז לא קיבלו אותנו. אך אני חשתי בלחץ המתגבר, בצורך להיות צמוד לשירותים. שמשם אני לא זז עד שהלחץ הזה חולף.

זוהי שגרת יומי. כיסוי הגייני לאסלה כפק”ל כיסים, בכל נסיעה מוודא שיש נייר טואלט ברכב. בכל נסיעה מחשב מסלול מתוך ידיעה שיש שם שירותים על פי צורך. זה די מתיש אבל אין ברירה זולת הצורך לדעת למזער זאת ע”י דילול הצריכה של מזון שומני ולהקפיד לקחת כולסטיד מדי יום, לעיתים מתוך מחשבה קדימה. ביום הזכרון למשל יצאתי מוקדם לנסיעה לאזכרה בצפון – אז את האבקה לקחתי בערב שלפני ככה שהנסיעה הייתה שקטה.

רגיעה מפעילות המעיים הזו אני משיג בזכות צריכה של הסטרואידים. הם אומנם נכנסים לפעולה רק בתוך מספר שעות, אך משהחלו לפעול, יש לי כיומיים של שקט. השקט הזה לעיתים מסתיים בסערה של כל מה שהצטבר, אך עדיין סוג של שקט. מאידך, חוסר השינה בעקבות כך משגע אותי. בשבוע שעבר ישנתי כחמש שעות ביומיים. ביום שלישי נסעתי לביטוח הלאומי לפגישה עם עיניים חצי עצומות ושם שמחתי למצוא חניית נכים פנויה. כשיצאתי חיכה לי דו”ח על שמשת הרכב – חניתי בחניית נכים לרכב עם מעלון. הייתי כל כך עייף שהעיניים לא היו מסגלות לקרוא את כל המילים שעל השלט שמתחת לתמרור. לא כעסתי על עצמי אבל חשתי המון תסכול על השפל הזה שאני מגיע אליו. מה שרציתי זה לישון שזו שאיפה שקשה להגיע אליה.

ביום חמישי היו בקו התמיכה שתי שיחות טובות. בשתיהן נאמר לי בסוף השיחה שהצלחתי להרגיע. תמיד צריך לזכור שעם כל הקשיים יש לי הזכות להיות במשבצת שמושכת אנשים למקום טוב יותר מהמקום שבו הם נמצאים. לילה טוב.