היה לי חשוב שלא לתת ליום הזה לעבור מבלי לכתוב על זה משהו. במשך היום צצו מחשבות שקצת ריגשו אותי, אבל אין לי עם מי לחלוק אותם זולת עצמי. ה-16.11 הפך לתאריך משמעותי עבורי..

• היום לפני 11 שנה הפכתי לעובד אינטל בזכות הרכישה של היחידה העסקית בה עבדתי מחברת טקסס אינסטרומנטס
• היום לפני 7 שנים התאשפזתי להשתלת מח העצם
• היום זה יום החצי שנה לאבחון. ז”א שהיום המיאלומה שלי מאובחנת מזה 8.5 שנים. ממחר אפשר לאמר שאני מאובחן כבר למעלה מ-8.5 שנים..

כמו רבים מעובדי ההייטק גם אני מנוי ב-LinkedIn. עם השנים חשתי שמי שפעיל שם הוא מי שמחפש עבודה או מי שמתעתד לעשות זאת. אף פעם לא מצאתי משהו מאוד חיובי בפלטפורמה הזו, למעט לקרוא קורות חיים של מכרים ממקומות עבודה קודמים. לא הייתי מפרסם שם פוסטים ואף פעם לא נעניתי לחיזורים שצצו מדי פעם מכל מיני כאלה שפנו ורצו שאתעניין בחברה או במיזם שלהם. לי היה טוב היכן שהייתי. מאז שהגעתי ל-TI (טקסס אינסטרומנטס) במאי 2003 הרגשתי שמצאתי את מקומי עם כל העליות והמורדות בדרך. התחושות שלי תמיד אמרו להשאר במקום וזה בראייה לאחור די פיצה אותי – כשהיה קשה ב-TI השתדלתי לאטום אזניים ולא להקשיב ליללות מסביב, כשהיתה אפשרות לעזוב את הארגון בחרתי להשאר בו והאינטואיציה הפכה לכך שאהיה חלק מהמעבר לאינטל. ב-LinkedIn עדיין מצוין שאני עובד אינטל. לא טרחתי לציין את הסטטוס שלי מאז שפרשתי. קיבלתי מספר ד”שים מחברים ומכרים בימים האחרונים לרגל יום השנה – לאחד מהם סיפרתי על הסטטוס החדש וזה אמר שלמעשה פרשתי גם מה-LinkedIn. זה אולי נכון אך אני לא ממהר לנטוש בפועל. היום התקשר חבר ותיק לאחל מזל טוב. לפני הרבה שנים חלקנו אותו משרד ומאז אנו בקשר. קשר רופף אבל קשר. מסתבר שבפעם האחרונה ששוחחנו היה לפני הקורונה והוא היה די מופתע לשמוע שאחד כמוני פרש.

זה נכון שהיום לפני 11 שנה הפכתי לעובד אינטל. אבל הקריירה שלי באינטל נקטעה רשמית בסוף השנה הקודמת עם פרישתי הסופית. הם נתנו לי מספיק זמן לשקול חזרה אך בפרישתי בפועל לפני שנה וחצי זה היה ברור שזה סופי. כשאני חושב על זה – פתאום מבין שלמעשה בעוד חודש וחצי זה כבר ממש שנה מאז הפרישה הרשמית. ההרהורים מעלים בי מידה של התרגשות ועל זה ארצה להרחיב.

מה שריגש אותי לא היה רק עצם העובדה שאנו נהיה חלק מאינטל אלא יום המעבר. ההודעה על הכוונה לרכוש את היחידה העסקית הייתה ב-16.8.2010 והמעבר עצמו מקץ 3 חודשים ב-16.11.2010. באותו יום של הכרזה קיבלנו הצעות עבודה, עבדנו על תקשורת לקוחות לבשר על השינוי ולדאוג לכך שנקבל את תמיכתם. הייתי כל כך גאה בשינוי שהצטרפתי לצוות שהוביל את ההטמעה לתוך אינטל. ישנם שני שלבים חשובים ברכישות ומיזוגים: תהליך שקודם לרכישה או למיזוג ואז התהליך מרגע ההכרזה אל תוך ההטמעה של הארגון החדש בארגון הקיים (וזה יכול להיות מכל כיוון – חברה קטנה שרוכשת חברה גדולה יותר – אציין זאת בהמשך).

מספר ימים לפני המעבר מנהלת משאבי האנוש של TI קראה לי בזמן שהייתי עסוק בעבודה. עליתי אליה כדי לקבל מכתב פיטורים. בכל זאת המעבר כרוך בפיטורין מחברה א’ וקליטה בחברה ב’. בתום השיחה חזרתי לעבוד והודיתי לבורא עולם על המזל שבחיקי – על פיטורים כאלה שמחים ורק לפלל שתמיד זה יהיה ככה. ההנהלה ב-TI הייתה ממש בסדר – למרות שיש כאן רצף של עבודות התייחסו בכובד ראש לתהליך וגם פיצו על העובדה שנאלצים להפרד מאיתנו.

ביום שלפני המעבר כבר ידענו שהתאריך הוא מחר. ביקשו מכולם להגיע ולא להעדר. אני שהייתי עמוס מאוד בעבודה נשארתי אחרון במשרד אל תוך הלילה וזכיתי לראות כיצד מגיעים לעת ערב קבוצה של פועלים ומחליפים את התמונות שעל הקיר מתמונות של חברת TI לתמונות של אינטל – פעם ראשונה שראיתי את מה שאינטל דוגלת בו: שיוויון מגדרי, אתני, דתי וכד’. בתמונות הופיעו אנשים שונים (הודים, שחורים, וכיוצב’ ) עוטים לבוש של עבודה בחדר נקי (חדר שבו מייצרים את הסיליקון שמשמש למעבד של המחשב). חשתי שאני נכנס לאימפריה גלובאלית עצומה. עם השנים ראיתי את התמונות האלה בכל פינה בחברה – אך זאת הייתה הפעם הראשונה וזה נחרט היטב בראשי.

למחרת החלה חגיגה בת יומיים. המשרדים הפכו לנשף אחד גדול: בלונים, מוסיקה, דוכנים שבו חילקו גלידה, ממתקים שונים, קייטרינג מובחר. עברנו יחד הדרכות שונות, קיבלנו תגי עובד, מחשבים חדשים שבחרנו מבעוד מועד, רכבי ליסינג חדשים, הצטלמנו לסרט שהוקרן בחגיגה שנעשתה מספר שבועות לאחר מכן.

כפי שכתבתי לעיל, הים לפני 7 שנים התאשפזתי בהדסה להשתלת מח העצם העצמית. בזמן ההחלמה בבית, הארגון שבו עבדתי באינטל היה עסוק בלסגור רכישה של ארגון אחר, גדול ממנו, שישלים מבחינה טכנולוגית את הצרכים ויאפשר הזדמנויות עסקיות טובות יותר לאינטל. הדבר אכן קרה זמן מה לאחר מכן. כאן קרה מקרה שיחידה עסקית רכשה והתמזגה ליחידה אחרת גדולה ממנה. הדבר עצמו היה כרוך באתגרים חדשים וביטא את הצורך כמו בשירו “להשתנות תמיד” של מתי כספי שכתב יפה אהוד מנור “כדי להיות יש ללמוד איך להשתנות תמיד.” – להשתנות כל הזמן על מנת לשמור על היכולת לשרוד בשוק מאוד תחרותי. הדבר נכון גם בתהליך הפרישה שלי – תהליך שעבדתי עליו ברקע לא מעט זמן כשתמיד פיללתי שלעולם לא יקרה – אך פיתחתי תכנית למקרה שהיום הזה יגיע. חששתי מאותם סיפורים על אנשים שדעכו מרגע שפרשו ולכן רציתי שלי זה לא יקרה. באה הקורונה וקצת הקשתה אך המפתח לשרוד ולהיות כאן היום הוא היכולת להשתנות.

ככה שהיום לפני 11 שנים זה קרה אך הוא לא רלוונטי מבחינת הותק שלי בחברה.

היום גם התנתקתי מסלקום – זהו יום שהמתנתי בסבלנות שיקרה – לסיים תקופת התחייבות בת שלוש שנים שהוחתמתי עליה שלא ביודעין – בזמן האחרון דאגתי לעבור להוט – לא ששם אני מלקק דבש – אבל השתמשתי ברישום לשתי החברות בכדי לשפר את חוויית הצפייה והאינטרנט ולתכנן בצורה זהירה את תהליך הפרישה מהחברה שהתנהלה בצורה רעה מאוד. ברגע שבהוט זה התייצב – התנתקתי מסלקום. די גיחכתי כשהנציגה בטלפון טענה שהם דואגים לשקיפות מלאה. אספתי את עדו מבית הספר וביחד נסענו לקניון רחובות להחזיר את הציוד ולהפתר מעוד כמה קופסאות מיותרות. כמו שאומרים בשריון: “מטרה תותח חדל”.