נכתב ב 1.4.2021.

זה היה כבר לילה שישנתי בו משהו.

בבוקר קיבלתי הודעה עצובה מאוד שחברה לדרך הלכה לעולמה. הייתי די בשוק – היא רק אובחנה לפני מספר חודשים ובשבוע שעבר בעלה ביקש להצטרף לקבוצת הפייסבוק.

הכרתי אותה דרך מכרה משותפת מיבנה. בעלה ואני למדנו בטכניון לפני הרבה שנים. נירה רעייתי שימשה בייביסיטר לתינוקת שלהם כשהיינו סטודנטים. בשבוע שעבר המכרה התקשרה לבשר שהתינוקת מתחתנת.

היום הסכמנו שזה די שוק – לאבד ככה חברה.

ודווקא היום קמתי עם מרץ – יום חדש, חודש חדש (אפריל) – אפשר להוציא מספר תכניות לפועל: לאחר שרכשתי מספר נורות שממתינות לשפצור בבית – נסעתי מרחובות עד אזור התעשייה סגולה בפתח תקוה בכדי לרכוש פטישון בחנות שהומלצה לי וגם זה רק כדי למצוא את החנות סגורה, לרגל חול המועד כפי שהסתבר.

בדרך חזרה חשתי מעט בעייפות על ההגה וזה הלחיץ אותי.

לפני יומיים נרדמתי על ההגה בזמן הנהיגה!

חוסר השינה הזה כבר בעוכריי. נגמרים לי הקסמים – הדקסה שומרת אותי ער אך כשהיא מתפוגגת ועם כמות דלילה של שעות שינה – הגוף מותש.

נסענו למשתלה בנתיב העשרה בכדי לשפצר את הגינה. אכלנו ארוחה מדושנת באשקלון ובדרך חזרה – פקק. חשתי בעייפות ותפסתי את עצמי מנקר – הרכב ידע להאט בזכות בקרת השיוט האדפטיבית. תזהר! אמרתי לעצמי.

מספר רגעים לאחר מכן שמעתי את אישתי קוראת מספר קריאות אזהרה שהקיצו אותי מתרדמת נוספת, אך זה היה מאוחר מדי – הרכב כבר זלג באיטיות ימינה והתנגש בגדר הפרדה ששמרה על הרכב לבל ידרדר לצד הדרך.

הייתי כל כך מעורפל ונבוך ונסער. בהזדמנות הראשונה פניתי ימינה, עצרתי והתחלפנו. נפלתי לשינה אבל בעיקר מהשוק. המשכתי לישון גם כשחזרנו הביתה. זה מה שצריך לקרות על מנת שארדם???!!!

צריך להודות על האמת – כולם בריאים! וזו רק מעיכה בפגוש. אבל זה לא משנה מן העובדה שעומס התרופות האלה זה משהו שלוחץ עלי חזק.

אתמול נמנעתי מנהיגה – עדיין הייתי תשוש. הלילה כפי שכתבתי כבר ישנתי.

אחר הצהריים יצרה איתי קשר בת של מטופלת שאני תומך מזה זמן מה. החזרתי אליה טלפון ואמה ענתה – סיפרה שהחליפה רופאה ועל הטיפול ועל כך שבפגישה סיפרו לה שיש לה מחלה אגרסיבית ושהיא בכתה בפגישה.

סיפרתי לה שאני ממש מבין. ומדוע? כי אני במאי מציין שמונה שנים עם מחלה אגרסיבית. היא הייתה בהלם. הסברתי לה את התובנה שמי שסובל מהאגרסיביות זו קופת החולים שצריכה לממן תרופות שנמצאות בסל באופן יותר אגרסיבי מאשר מטופלים אחרים.

סיפרתי לה שעם מחלה אגרסיבית טיילתי בחו”ל באופן אגרסיבי ואני עושה חיים באופן אגרסיבי.

כרגיל נהניתי לשמוע בסוף השיחה שהיא חשה הרבה יותר רגועה מהאופן בה השיחה החלה. אין ספק שגם אצלי הנשמה התרחבה באופן אגרסיבי. לא ידעתי עצמי מרוב שמחה אז יצאתי לסיבוב הליכה ריצה בכדי לעקל את כל מה שקורה ולנסות להתקדם הלאה.

ביום הזכרון הממשמש ובא אני מתעתד לנסוע לאזכרה השנתית בעמק המעיינות לזכר חבר מהצבא שנפל ושהחלפתי אותו בתפקיד שהיווה עבורי את ההזדמנות של חיי. אני מוקיר את ההזדמנות ועל כן פוקד כבר למעלה משלושים שנה מדי שנה – פעולה שמאוד מוערכת ע”י המשפחה – וזה מה שחשוב. הייתה פעם אחת, לפני 25 שנה, שלא נסעתי. אחותי הייתה בחדר לידה וילדה בערב יום העצמאות את בנה בכורה יגל. לפני שנה לא נסעתי מן הסתם עקב הסגר המיותר ביום הזכרון (ויצא לי לבקר ולהשלים ביקור קצר במהלך אוגוסט) אלא שהפעם יש בי חשש מהנסיעה עקב המאורע עליו כתבתי. זה יוצא מייד אחרי שאני לוקח דקסה בתחילת המחזור הטיפולי הבא.

בערב שוחחתי עם פנינה, אלמנתו של אבי דגן ע”ה. חבר לדרך שנקטף לפני שנתיים ואליו אני ממש מתגעגע. פנינה מתעתדת לכתוב ספר לזכרו וביקשה סיוע ממני בגיוס חומרים ממני ובחברים אחרים לדרך. בסוף השיחה ביקשתי ממנה לשמור על המומנטום כי זה לא מובן מאליו שכותבים ספר לזכרו של מישהו. גם ציינתי בהומור שהלוואי וגם עליי יכתבו ספר לזכרי.

בינתיים אני מעלה את הכתבים האלה על הכתב. עדיף לעשות את זה כשאני חי. חג אביב שמח.