היום המאושר ביותר

יום שני 2.8.2021. מבחינתי זהו יום חג שבו אני מציין את היום בו חלה התפנית הגדולה של חיי – היום בו שובצתי לשרת ברמת הגולן, משאת חיי.

היה לי שבוע קשה בשבוע שחלף. סיימתי את מחזור הרבלימיד הקודם עם הלשון בחוץ. תקרית עם בני משפחה מהמעגל הסובב שלקחתי קשה, חיסון קורונה שלישי ביום רביעי הקודם שיתכן וגם הוא השפיע (אך תופעות לוואי ככל שיהיו בטלים בשישים לעומת הצורך לקבל את החיסון) ויום בתמיכה שלקחתי מאוד קשה. אני מאושר מהיותי תומך, מתוצאות התמיכה, אך סיפורים קשים חודרים, על אחת כמה וכמה אם מדובר באנשים שאני אוהב. ישנם שיחות מזדמנות וישנם שיחות עם מי שכבר פותחו איתו יחסי חברויות, לעיתים חזקים ועמוקים. כשאני שומע שהמחלה מציקה להם – כואב גם לי.

ביום חמישי הקודם כל כך כאבו לי הרגליים שלא יכולתי לישון. כל כך כאב שזלגו הדמעות מעצמן. אישתי הגיעה לחדר, ראתה אותי בסבלי, ויזמה מעשה מלא אהבה: עיסוי בכפות הרגליים. פשוט נטלה משחה ועיסתה את הכפות. זה היה כל כך מרגיע! אמרתי לה שהרגשתי כאילו שדים משחררים אותי ויוצאים דרך כפות הרגליים. הסצנה שעברה לי בראש אלו המלאכים מהסרט “שודדי התיבה האבודה” שטסו וריחפו סביב לאחר פתיחת התיבה. והם אלו שכאילו יצאו לי מכפות הרגליים. לא ישנתי הרבה באותו הלילה, אך לפחות בלי כאב. מזל שיש שידור אולימפיאדה בשעות הקטנות.

אמש גם היה יום קשה. הבטן הרגה אותי. הראש לא הירפה. גם כאן אישתי הציעה כוס תה, זוג כדורי קלבטן ואופטלגין. עליתי למיטה ואפילו לא זכרתי שהלכתי לישון. התעוררתי בבוקר חדש.

הבוקר כבר הייתה תחושה חגיגית. זהו ה-2.8. ב-2.8.88 שובצתי לשירות במפקדת האוגדה של רמת הגולן. תחילה כבוחן התחמושת האוגדתי ומהר מאוד מתוך מוטיבציה שבשמיים, ניצול חוקים בפקודת המטכ”ל ומתוך הגשמת אחד היעדים – החבלן האוגדתי. החברים ביחס”פ של אותם ימים לא הורשו להתקרב לגזרה. אם היה נפל כשלהוא, תחמושת שמיועדת להשמדה במרחב של רמת הגולן, לעיתים בדרום לבנון (במידה וגדוד שלנו היה מוצב שם) – זה הייתי אני.

אך אבקש ללכת הרבה שנים אחורה – הימים ימי מלחמת יום כיפור, אני ילד בכיתה א’ שנמצא במקלט שלנו בבנין בשכונת 200+ (פלוס מאתיים) בטבריה, מובילים אותי באחד הערבים מספר בניינים במורד הרחוב, לעבר הבניין שבו גרה סבתי. בדרך אני משקיף אל הרמה הבוערת, אל הבזקי התפוצצויות בלתי נגמרות שמושכות את תשומת ליבי, יודע היטב שזה בגלל המלחמה. באותו הרגע ידעתי עמוק בליבי שיום אחד אני רוצה להיות חלק מזה. שיום אגיע ואהיה אחד מהם.

זה לא הלך חלק. לצבא התגייסתי בחוסר מוטיבציה בגלל הכנה לא טובה, לא מהבית ולא מהסביבה. אך כבר בטירונות למדתי על עצמי ש”קרבי זה הכי אחי”. מהר מאוד התחלתי לבקש לעבור להיות קרבי אך הפרופיל הנמוך לא אפשר זאת – וגם זה לקח זמן ובתאריך 7.7.87 הפרופיל הגיע ל-97. היה לי ראיון מקדים עם פסיכיאטר שטען שפרופיל כזה עשוי להוביל אותי לשירות קרבי ואמרתי לו שזאת המטרה. זה היה חלק מהתהליך. לצערי (באותה תקופה) שובצתי לבסיס פתוח “ליד הבית” שהיה בסמוך לאלון תבור. מהשבוע הראשון הבעתי נכונותי להגיע ליחידת שדה. שיגעתי והטרדתי כל מי שיכולתי, כולל אלוף הפיקוד דאז, יוסי פלד.

בכל הזדמנות הגעתי לרמה”ג, אם במסגרת השתלמויות, ליווי תרגילים, טיולים בשבת וכיוצ”ב. לאחר כשנה בצבא יצאתי לקורס שלב מתקדם שכלל קורס חבלה מתקדם בבית הספר להנדסה צבאית, דרומית לחברון באותם ימים. הייתי מה שנקרא אז “מורעל”. חגגתי ונשמתי כל רגע.

ניסיתי לצאת לקורס קצינים מתוך מטרה לברוח מהמקום בו שירתתי, לא נמצאתי מתאים והייתי מאוד אומלל. בדיעבד באמת שלא הייתי מתאים אך דווקא מהסירוב המוטיבציה התחדדה ואז קרה מקרה נורא: חבר שלי, דוד הרוש ז”ל ששירת כבוחן התחמושת של האוגדה ברמת הגולן נפל בעת שירותו והוא בן 28. כשנודע לי על כך שמתי כמטרה להיות זה שיחליף אותו. בצבא טחנות הצדק טוחנות לאט. לקח לא מעט זמן למלא את התקן החסר – גם כששם לחצו – אצלי ביחידה לא מיהרו לשחרר. אני מבחינתי המשכתי ללחוץ וללחוץ. היה לי גם מפקד מדהים, זאב אנוליק, שבעברו היה קצין החימוש של גדוד עז 77 בזמן מלחמת יום הכיפורים (כשנה לאחר הצבתי ברמה”ג הוא הגיע להיות קצין החימוש של אוגדת רמה”ג וזו הייתה סיבה מספיק טובה להאריך את שירות הקבע בעוד שנה). זאב אמר פעם שקידום בצבא זה כמו סולם בגדנ”ע: אתה צריך חברים שידחפו אותך מלמטה ובו בעת חברים שימשכו אותך מלמעלה. הוא ללא ספק היה מאחד האנשים שגרמו לזה לקרות – וכך שבראשון לאוגוסט 1988 הזדכיתי על התקופה באותה יחידה עורפית ולמחרת, אור ליום 2.8.88 חשתי למפקדת פיקוד הצפון לקבל את צו ההצבה המיוחל. חיילים מטבעם נוטים לחזור לביתם ולהגיע לשיבוץ עצמו רק למחרת – אך לא אני. הגעתי עם תרמיל מלא לשם שהייה למשך מספר ימים, קיבלתי את צו ההצבה ושמתי פעמי להגיע למחנה נפאח’, מפקדת האוגדה, משאת חיי. אנקדוטה שלא אשכח: יצאתי מהמפקדה ולקחתי טרמפ שיוביל אותי בדרכי לרמה. בעלייה להר כנען ביציאה ממפקדת פיקוד הצפון נסעה מולנו וחלפה על פנינו משאית שהייתה שייכת ליחידה שרק אמש עזבתי. אף זיהיתי בה שניים מחבריי ליחידה ההיא. היבטתי בהם והייתה לי תחושה שאנו משתי גלקסיות שונות – הם קבורים בכדור הארץ ואני נפשי יוצאת מגדרה, מרחף את דרכי לגן העדן. את תחושת האושר והסיפוק לעולם לא אשכח.

יתרה מכך. ירדתי מהטרמפ האחרון שהוריד אותי בצומת הכניסה למחנה נפאח’. צעדתי מאושר ומחויך לכיוון הבסיס. כשהגעתי לשער, הש”ג החמוד הביט מעט נבוך בפרצופי המחויך ושאל אותי אם יש משהו לא כשורה בהופעתו. עניתי לו שסוף סוף אני מגיע לשרת בבסיס הזה. והוא עוד יותר השתומם ענה: “כאן??? בבסיס הזה???”. בדיעבד אני מבין לגמרי את הבדלי השקפותינו. אני הייתי בצד המואר של הירח.

פעמיים בעת שירותי ניסיתי לכתוב ספר על חוויות ועל מסלולי טיול. הייתי נשאר שבתות מיוזמתי והייתי מוכן לנשק את האדמה הקדושה הזו מדי בוקר. רץ בלילות ברחבי הרמה רחוק ככל שיכולתי, כשלא היה מגיע טרמפ הייתי הולך ברגל, גם אם זה היה אומר לרדת ברגל מפסגת החרמון (עד למפקדת החטמ”ר, בל נסחף). הייתי פוקד ביראת קודש אנדרטאות של נופלים, נודבתי לחידון ידיעת הארץ בשנת 1990 שעסק בידיעת רמת הגולן. המראתי לשלבים מתקדמים, בידיעותי השארתי את כולם מאחור אך לצערי היה נושא נוסף באותה השנה “שנת שפה העברית” והמושגים האלה בחידון מנעו ממני את המקום הראשון ואת היעד אליו כיוונתי של אלוף צה”ל בידיעת הארץ. לא נורא. מרבית המתמודדים רק נבחנים על מושגים ומקומות שאני הגשמתי.

יש לי עוד המון מה לספר ואולי אקדיש לזה פוסטים אחרים בעתיד. כמה דגשים לסיום:

במחנה ישנתי באיזה צריף שהיה בשבילי ארמון, בסמוך ללשכת מפקדת האוגדה אותה הנהיגו שני אנשים מופלאים לאורך השירות שם: אלוף (במיל.) מאיר דגן ז”ל ואלוף (במיל.) עמירם לוין יבדל”א. מפקדים אותם מאוד הערצתי. מתחת למיטה היה ארגז עם המון חומרי נפץ. מעשה טפשי בדיעבד אך אמון ומוכן לכל משימה ברוח התקופה והגיל הצעיר. ריח ה-TNT ואצבעות הטן הפלסטי שנפלטו מן ארגז המתכת קסמו לי. היה מי שאמר לי ביום מן הימים שיתכן וזה גרם למיאלומה. אני מטיל זאת בספק רב וגם אם כן: אם הייתי צריך לעבור זאת שנית לא הייתי מבקש זאת אחרת.

מאז שהגעתי לשרת ברמה”ג, הוקרתי מאוד את העובדה שהחלפתי חבר שנהרג ובכך סלל לי את האפשרות להגשים את החלום. זהו תפקיד שללא ספק שינה את חיי, היה הזדמנות לשדרג את כל מה שעשיתי בחיים מאז ולאחר מכן. מאז שהוצבתי אני מקפיד להגיע מדי שנה ביום הזכרון לאזכרה של אותו חבר, דוד הרוש ז”ל, אוהב מאוד את משפחתו וזכיתי לדעת שזה מאוד הדדי. החסד הזה נמשך ברציפות מעל שלושים שנה, למעט פעמיים אם אדייק: נעדרתי מהאזכרה לפני 25 שנה שכן באותו יום אחותי הייתה עם צירים ובערב נולד האחיין הראשון שלי; ולפני שנה מפאת סגר הקורונה ביום הזכרון. פעם אחת פתחתי את זה איתם ואמרתי שבמותו אפשר לי את החיים, את החיים כפי שחלמתי שיהיו לי. שאת זה לא אשכח וזה המעט שאני יכול לנחם את לכתו. היו לי מחשבות לקרוא לבני הבכור על שמו, אך בהחלטה משותפת עם אישתי החלטנו שאנחנו לא קוראים שמות ילדנו על שמם של אנשים שהלכו לעולמם. את הפינה סגרתי בכך שהבלוג הזה שמופיע כבר שנים בעילום שם – וכאן המקום לגלות – שהשם דיוויד הוא למעשה דוד במקור. אחת מחברותיי לדרך שעזרה לי להקים את התשתית לבלוג שיבשה את זה שלא במתכוון ובטח שלא ביודעין ואני זרמתי. מבחינתי דוד הוא המקור. יהיה זכרו ברוך.

ובחזרה למציאות: את היום הזה פתחתי במסאז’ מעולה באשדוד, בבילוי עם המשפחה בדיזנגוף סנטר, בביקור נימוסים בטיסני חולון באזור, שם קניתי “לי” טיסן שמזמן שמתי עליו עין. מחר בע”ה נרכיב אותו וברור שיואב הוא זה שיטיס; בארוחת ערב משפחתית ובהרמת כוסית עם בני המשפחה. כמובן שהסברתי למה. קינחתי בכתיבת שורות אלו שרצו לי בראש במשך היום. היום אני על סטרואידים והעולם שמח. אני בכלל שמח שיש לי את מה שיש לי ומודה לבורא עולם כי לעולם חסדו. ומבחינתי הכל התחיל באותו יום קייצי. לילה טוב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 53, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

One thought on “היום המאושר ביותר

  1. צביקה אח שלנו היקר , נכנסת לחיי המשפחה שלנו בצורה טרגית כאשר אחי ששירת איתך בקבע נהרג בתאונת דרכים בעת שירותו , ומאז כל שנה ושנה אתה מגיע ביום הזכרון להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו , ממש מחכים לראות אותך ואת שמעון ,דבר שממלא את ליבנו בשמחה ומעודד אותנו ואת אמא בנוכחות המרשימה שלך , בהתעניינות האמיתית , האהבה שלך לצבא ולמדינה מעוררת השתאות , ממש מלח הארץ , יום הזכרון הוא יום קשה לנו אבל כשאנחנו רואים אותך ואת שמעון ועוד חברים שבאים זה מרגש , ומרגישים את דוד דרככם בנועם ובאהבה שלכם , צביקה אח יקר , מאחל לך בריאות אין סופית , תמשיך להיות אבא הכי אוהב ומיוחד , בע”ה תמשיך להיות אבא אוהב עם אשה וילדים מדהימים , שתזכה לראות בשמחת כולם ותעשה מה שכייף לך עם כל הקשיים הבריאותיים , אוהבים אותך מאוד כל משפחת הרוש .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *