חיובי לקורונה

מאז שפרצה המגפה הזו אחד מהנושאים המרכזיים שבהם עסקה המשפחה הייתה המניעה מהקורונה. בין אם לשמור על עצמם ובין אם לשמור עליי – עשינו מאמצים כבירים למנוע את כניסתו של הנגיף אל ביתנו. זה לא היה קל. התבודדנו, עטינו מסיכות בכל מצב. אני ממש הערצתי את הילדים שהקפידו מאוד לעטות מסיכות בכל עת. הייתי אוסף אותם מבית הספר – והם עם מסיכות. גם כשכבר לכאורה לא היה צריך. נמנענו מלהכניס אורחים ומלהכנס לבתים של אחרים, נמנענו מחיבוקים ונישוקים ככל האפשר. במשך זמן לא מבוטל אפשרתי להם שלא ללכת לבית הספר ששם האנדרלמוסיה חגגה בכל מה שקשור לריחוק חברתי ולהקפדה על ההנחיות. השקעתי המון אנרגיה בכך שלי זה לא יקרה.

לאחרונה חשתי שהטבעת מתהדקת. בכל יום אישתי הודיעה על כמות לא סבירה של נדבקים במעגל הסובב שלה, על כך שאנשים לא נזהרים. ונדבקים. היא חשה שלא בטוב מספר פעמים – רצנו להבדק ויצאנו שליליים. אותו דבר הילדים – נבדקנו לא מעט והעיקר לוודא שאנו מחוץ למעגל – ואם בכל זאת, לדעת לבודד את הגורם בזמן.

ביום שבת היינו בהופעה של חווה אלברשטיין באולם המופעים שבגבעת ברנר. כתבתי על זה בפוסט הקודם. הלכתי די בחשש לאור המצב ובדיעבד הסתבר שהייתה כאן חוסר תקשורת. הלכנו עם זוג חברים שהם גם שכנים – החברה חגגה חמישים, הכרטיסים הוזמנו די מזמן. הם הרגישו לא נוח ללכת אך אמרו לעצמם שאם אני הולך – הם לא יסרבו. אני אמרתי לעצמי שהתחייבתי – אקפיד מאוד ונעבור את זה! נירה לא הבינה מדוע אני מתעקש. ככה שבדיעבד אם היינו פותחים את זה אולי בכלל לא היינו הולכים. בכניסה לאולם די הקפידו על תו ירוק אבל כיום זה הרי כבר לא ערובה לכלום. בשורה מאחורינו ישבה קבוצה ללא מסיכות וביקשנו שיחבשו. איני יודע אם לאחר מכן הם הרידו או לא. ליאת, כלת השמחה אמרה שאפילו מים היא לא תשתה במשך המופע מהחשש מהקהל. ליתר בטחון נירה ואני עטינו שתי מסיכות האחת על השנייה.

בתחילת המופע חווה אלברשטיין אמרה משפט שהרטיט לי את הלב: את המופע הזה לא תשכחו! לי חסרה פעימה כי היה בי חשש שנכנסתי לגוב האריות אליבא דקורונה. היא בכלל התכוונה לכך שזה מופע חדש ובכלל צוות הנגנים השתנה (ואכן צוות משובח ומוכשר ביותר – ממש וואו). האם אז נדבקתי? אני די עסוק בלשחרר את זה – הרי לעולם לא אדע.

ביום רביעי קמתי מצונן. זה לא מאוד חריג – הנפילה מהסטרואידים גרמה לכאבי שרירים ברגליים – גם זה שכיח. נסעתי לאשדוד למסג’ שממש הייתי צריך אותו. למעלה משבוע סבלתי מאוד מכאבי שרירים באזור הצוואר והעורף. ככל הנראה התקררתי בעת הטיול ברמת הגולן המושלגת. הודות לסטרואידים בימים ראשון ושני הכאב שכח אך הופיע בשרירי הירכיים. היה טיפול טוב. קיבלתי כוס מים פושרים בכדי לשחרר קצת את הנשימה. לסבטה המטפלת יש שיטות חכמות והמון נסיון. בצהריים יצאתי עם נירה לנשנש משהו בארומה בנס ציונה. ישבנו בשמש החמימה בחוץ, אני מעט מצונן וקצת משתעל ויש לי תחושה שאני מושך מבטים. כאילו מה כבר קרה.. אך זו הייתה ההרגשה. ליד הסניף – אוהל בדיקה של אנטיגן מוסדי. נבדקתי ובתוך כ-20 דקות הגיעה התוצאה: חיובי!

הייתי די בשוק. באמת שלא חשבתי. הלכתי על בטוח, אבל לא מתוך ציפייה לקבל כזאת תוצאה. התחלנו להערך בבית לבידוד כשבליבי עוד יש תקווה שהבדיקה לא מדויקת. נסעתי מייד לבדיקת PCR בקופת החולים – כמובן שגם היא יצאה חיובית.

אני חושב שבמרבית הזמן הייתה בי תחושת מה של כשלון – שאיך לי זה קרה?? משהו שאני משתדל לשחרר. מצד שני היה משהו משחרר בזה שאני כבר לא צריך להמשיך ולהשמר כל כך חזק – כעת המטרה השתנתה – ויש בזה משהו מרענן, אם כי מלווה בתחושה של חשש, של מעט בלתי נודע. של מניעה משאננות – שאם אני עובר את זה אז הכל מאחוריי. קודם כל בוא נעבור את זה..

ביום רביעי וחמישי גמעתי כמויות גדולות של אלכוהול – לשם ברחתי. בד בבד התחלתי לפעול לשם קבלת ה-PAXLOVID, התרופה לקורונה. חייב לציין שקופת החולים מאוחדת הייתה מאורגנת. הייתה לי הבוקר שיחה עם רופא קורונה שהשתכנע שאני זקוק לתרופה ואחר הצהריים התרופה הגיעה עם שליח, רוקחת התקשרה לוודא שהכל בסדר.

אני מתבודד במרתף. יש לי מספיק מקום. מיטה, טלוויזיה, מחשב. פעם פעמיים ביום עולה ויוצא לגינה לנשום אוויר. יש לי שירותים ומקלחת בקומת הכניסה שהחלטנו שהם רק שלי. מתוף המרתף אני כעת כותב שורות אלה.

כמה דברים מוזרים ושונים שקורים:

  • הערב בקידוש של ערב שבת זו פעם ראשונה שהייתי נוכח נפקד. נדב ערך את הקידוש. הקשבתי בשקט והתרגשתי.
  • הילדים ונירה מסביבי בקומה למעלה ואנו שומרים על ריחוק פיזי מוחלט! זה ממש חסר לי: חיבוק, ליטוף, גירודים בגב, ללטף את הבלורית של עדו שטרם הסתפר מאז הבר מצוה בקיץ. פה ושם עולה בי מחשבה שפעם הייתי נוסע לנסיעות עבודה לשבוע שבועיים והייתי חי עם זה בסדר. פתאום הם כאן מסביב ואני לא יכול להתקרב יום יומיים וכבר מרגיש שזה חסר וזה אוכל אותי. איפה הייתי כל השנים? נהפכתי לנורמלי? נראה לי שמשהו טוב בי השתנה ואת זה אצטרך לפתוח איתם – זה לא מובן מאליו.

אני יכול לנצל את השיהות בבידוד להשלים חוסרים: הרצאות בצילום, עריכת תמונות, קריאה, לימודי גרמנית. מכל אלה דווקא גרמנית הכי לא בא לי. אני לא משחרר אבל גם לא עושה עם זה כלום. בינתיים זורם עם עצמי. כמו בתקופת ההשתלה ניזון על אופטימיות והומור. קיבלתי פידבקים מדהימים היום בתזמון מושלם מאנשים שפרגנו על תמיכה שקיבלו ממני במסגרת ההתנדבותית שלי וזה ממש ממש מחמם את הלב. אני חושב שרק זה מזרז את הריפוי. שבת שלום. בריאות לכולנו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 54, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *