עוד לילה מואר בתחילתו של המחזור ה-101 של הרבלימיד. זהו אולי גם מחזור הרבלימיד האחרון. זאת מאחר והסכמתי להפצרות הרופאה לנסות את הלנלידומיד של טבע כבר מהמחזור הבא. לקחתי קלונקס קטן וממתין שיעצמו קצת העיניים. בינתיים החלטתי להרחיב על מה שהסעיר לי את הנפש וזרק אותי יותר משלושים שנה אחורה. הכל הודות לביקור בבית הספר להכשרת חבלנים במשטרת ישראל.

התרגשתי מאוד להצטרף אתמול לסיור עם חבורה מיוחדת מאוד, כשמפכ”ל לשעבר הוא חלק ממנה. הסיור היה בבית הספר לחבלנים שבמכללה הארצית לשוטרים שליד בית שמש. קיבל אותנו וליווה אותנו החבלן הראשי של המשטרה, איש מרשים בדרגת ניצב משנה. הוא תאר תחילה את המבנה של מערך החבלה של המשטרה, תהליך ההכשרה וההתמודדות של החבלנים. ולאחר מכן בתצוגה מרשימה עם הציוד והטכנולוגיות שעומדות לזכות החבלן בבואו לטפל בכל משימה. תוך כדי גם הוכנסנו לכיתת הלימוד של חניכי קורס החבלה שעוברים מספר חודשים של הכשרה.

ולאורך כל הסיור הזה אני מרגיש איך שאני נזרק רחוק אחורה לפרקים מדהימים משירותי הצבאי. עת כיהנתי אני כחבלן הראשי של אוגדת רמת הגולן. מוטיבציה, ידע וגם מזל כרוכים אלה באלה. נשימתי נעתקה מהתרגשות. בין אם מהתכנים שהועברו. מזה שלעיתים איבדתי ריכוז כי באמת זה שלף מנבכי מוחי אירוע כזה או אחר. ובין אם המחשבות עצמן שרצו בראשי תוך כדי וגם אחרי. וכבר בדרך הביתה ידעתי שאני חייב לכתוב על זה.

כשאני בוחר על מה לכתוב כדי להמחיש את עוצמת החוויה, אני גם רוצה להעביר מסר: אחריות אישית וגם הצורך בצניעות. בשניהם אני חושב בחיי הבוגרים שלקחתי את הדברים אל הקצה – אולי דווקא לצד השני. אלת המזל היא זו ששיחקה לצידי וגרמה לי לעיתים להבין כבר באותו הלילה שהגיע לאחר האירוע ש..וואללה, היה לי מזל מהסרטים. ואולי סרטים הם לעיתים מקור הבעיה. ליטראלי. התיאור של מקרה ג’ ממחיש את זה.

להלן המקרה הראשון כרונולוגית מתוך השלושה. כזה שלא יכולתי לישון אולי שני לילות לאחריו. שבו גם המצאתי לעצמי את המושג “שטח אפור” שמייד ארחיב ושמשרת אותי מאז במהלך חיי.

מקרה א’: 150 ק”ג של שקט

בצמוד לחטיבה 188 ולגדוד 53 שצמוד אליה קיים שטח אש שנקרא 120 דרום. אל שטח האש הזה בתוך “פיתה סורית” (מבנה של מערום סלעים ספק מרובע ספק עגול, עם פתח כניסה שמאפשר הכנסת כוחות שריון לתוכו) ריכזתי כמות גדולה של תחמושת להשמדה. היו שם המון פגזי טנקים שאסור לשנע. למשל כאלה שמעכו שרשראות טנקים בנסיעה. למשל קליעי טנקים שמסיבה שונה נפגמו עד כדי שנשלפו מהתרמיל, מה שהפך אותם מסוכנים. ועוד ועוד. נוסיף לזה חומרי נפץ שונים שהנחתי: לבנות חבלה, אצבעות חבלה ומאיצים. באופן שאת כולם חיברתי כמו ברשת חשמלית בפתיל לבן (שנקרא פתיל רועם). לידע כללי: בתוך הפתיל הרועם במקום חוט תייל יש מילוי של חומר נפץ. כך שגל הנפץ מועבר בצורה ודאית וכל העסק מופעל בבת אחת. את כל העסק הזה מפעיל נַפַּץ קטן אחד שאליו חיברתי תייל שחור שנקרא פתיל השהייה. הוא מרגע ההדלקה בוער במהירות 1 ס”מ לשנייה עד לרגע שהוא מגיע אל הנַפַּץ שמתפוצץ ויוזם את כל המערכת.

סך חומר הנפץ נטו (ללא משקל המתכת של הפגזים למשל) היה מעל 100 ק”ג. זה היה משקל המקסימום שלי היה מותר ליזום בפעולה אחת. לזכרוני היתה כמות מרשימה – 150 ק”ג בקירוב כמספר וככמות שעוזרת לי להרשים את עצמי. ולכן גם שמרתי על מרחק בטחון רב בתוך השטח.

נתתי לעצמי מרווח בטחון של כחמש דקות אולי להתרחק בריצה מהשטח. זאת אומרת שפתיל ההשהייה אורכו היה שלוש מטר. לפחות.

יזימת המטען

הרגע הכי קריטי בפעולה הוא של הידוק פתיל ההשהייה בתוך הֲנַפַּץ. ותמיד נשימתי הייתה נעתקת בעת שימוש בצבת החבלנים המיוחד – שאני שומר כקמע עד היום – שתפקידו העיקרי לחיצה מהדקת של הנפץ את הפתיל על מנת לוודא שכתוצאה מהתרופפות או מתהליך הבעירה הוא לא ישלף החוצה.

..כותב כשבראשי הפוסט טראומה מהדהדת מהארוע הזה ולא רק זה.. בין אם של הידוק הנַפַּץ הנשנה כמעט בכל אירוע שכפי שתארתי גרם למתח רב רגעי ולהעתקת נשימתי ובין אם מה שתכף אספר.

מדליק ובורח. תחילה יוצא מהפיתה, בסיבוב אל שביל הטנקים, שם פעמיי בריצה עם תיק החבלה בחזרה אל הגדוד. אוי, איזה כושר אדיר פיתחתי אז. לימים הרץ המהיר ברמת הגולן. היו ימים  🙂

מגיע בחזרה אל אחת הפלוגות, זו שצופה אל השטח. אני וכל החבר’ה ממתינים. ושקט. כלום לא קורה.

למיטב זכרוני הנוהל אומר שאם אין פיצוץ יש להמתין פי 3 מהזמן המתוכנן לפני שניתן להתקרב. כלומר רבע שעה. אני המתנתי יותר. בפלוגת ההספקה של החטיבה, הפלה”ס, ששכן בקרבת מקום (והבנתי שכבר הרבה שנים אינו קיים עוד שם ורק מסיבה זו מפרט) כיהן כמפקד היחידה הקטנה אזרח עובד צה”ל לא צעיר אך מאוד נמרץ שאיתו התיידדתי, מאוד חיבבתי ושתמיד נראה לי המבוגר האחראי. שיתפתי איתו הארוע וזה המליץ לקרוא מייד ליחס”פ (יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה) ולא להעז לחזור לשם. אך טענתי שיש לי אחריות מלאה על הנושא, שזה לא הוגן לסכן אחרים וכל מה שצריך זה לחזור וליזום מחדש בנַפַּץ ופתיל השהייה חלופיים ולברוח משם.

בחזרה אל המטען

לאחר 45 דקות של שקט לא צפוי מהשטח קיבלתי החלטה, שמתי את התרמיל על הגב ויצאתי לשם. במטרים הראשונים הייתי בדריכות של אם משהו קורא לקפוץ ולהסתתר באיזה תעלת נ”ט צדדית. ככל שהתקרבתי זה כבר פחות רלוונטי. ברגע מסוים הבנתי שאני בתוך מה שהגדרתי “השטח האפור” שגם אם אני לא פיזית ממש ליד המערום שהרי אם כרגע זה קורה אז מהעוצמה לא ישאר ממני זכר! זה גרם לי להרגע ולהמשיך לשם כי באמת לא משנה כבר כמה קרוב אני נמצא. כותב וחושב על זה, וטיפה חוזר לשם, וצמרמורת קלה עוברת בגופי. אני חושב שעל הפיתה הסורית טיפסתי. ואולי הגעתי מסביב?! הזכרון קצת מתנגש עם ההגיון ומרחק הזמן מעט מטשטש את הקביעה של מה היה נכון כאן. אני כותב ומתרגש ולא ממש זוכר. אבל לעולם לא אשכח את הרגע כשהתקרבתי וראיתי את פתיל ההשהייה הארוך שרוף כולו עד הנפץ. מה שאוֹמֵר שאם הפתיל התעצל עד עכשיו אז זה אולי קורה הרגע.. וזה כל כך הבהיל אותי שפשוט נשכבתי על הרצפה. עצמתי עיניים ואמרתי: הרגע!

יזימה שנייה

זמן קצר לאחר מכן עברתי לפעולה: פורס פתיל באורך מתאים, נַפַּץ מקופסת הנפצים, כורך באיזולירבנד למטען הענק לאחד הפתילים הרועמים הלבנים במקום קצת שונה בכדי לא להזיז שום דבר. מדליק ובורח. מה זה בורח.. נס על נפשי.

מספר דקות לאחר מכן פיצוץ עז החריד את האזור. כל כך החריד שמפקד הפלה”ס עלה על מלגזה מכנית ובפול גז הגיע למקום, חרד למצבי.

לפחות שני לילות לא עצמתי עין, החוויה של מה שלקחתי איתי מתוך בחירה שלי ורק שלי מהדהדת עמוק, הזמן בו שהיתי “בשטח האפור”, הרגע בו ראיתי את הפתיל השחור שרוף אל תוך הנפץ.

צה”ל הוא לא זה שפקד עליי לעסוק בתפקיד הזה. זה היה הגשמת חלום. חודשים רבים של בקשות, תחינות והפעלת לחץ על כל מי שאפשר להגיע ולשרת שם; הרצון להחליף התפקיד את דוד הרוש ז”ל ששרת בתפקיד בוחן התחמושת האוגדתי לפניי ונהרג בטרם עת. פטירתו איפשרה לי להגשים את החלום, לנצל שטח אפור ולכהן גם כחבלן אוגדתי, נושא הרחבתי בפוסט קדום  “היום המאושר ביותר“. זאת הייתה הבחירה שלי ואני כל כך שלם איתה ומודה לבורא עולם שהעניק לי את האומץ, את ההזדמנות ואת המוטיבציה.

לעיתים כשקשה לי ההתמודדות עם המיאלומה (ולמי אין רגעים כאלה) אני חוזר אל אותם רגעים כמו אלה של לקיחת אחריות לפתור בעיות קשות.

השטח האפור בחיי הבוגרים

מאז בחיי נקלעתי לא מעט לשטחים אפורים, כאלה שאינם מוגדרים – למשל בתחומי אחריות במקום העבודה, בין בעלי תפקידים. כאלה שלא ידעו על קיומם גם אם תמיד היו שם עד שזיהו אותם, או שטח שאף אחד לא רצה להיות בו. אני חושב שלאורך הקריירה הייתי טוב בלזהות שטחים כאלה ולהכנס אליהם ולהרחיב את היריעה והשליטה. אני גם חושב שהתפקיד האחרון שלי באינטל היה להכנס לתוך שטח אפור שאף אחד לא רצה אותו אצלו בממלכה, לקחת בעלות, לקבוע יעדים ולהפוך אותו להצלחה.

בכנס ה-MPE לפני למעלה משבוע היו יומיים של דיונים של דירקטוריון הארגון, שאני חלק ממנו. שם דנו בסמכויות של הצוות שלנו כדירקטוריון לעומת זה של הצוות הניהולי. הסכמנו שתמיד יש שטח אפור ואין קו מובהק של “עשה” ו-“אל תעשה” והתנהלות נכונה היא לגלות רגישות בכל פעם שמזהים כניסה לתוך השטח.

מאוחר.. כמעט ארבע בבוקר והקלונקס לא הביא את הבשורה. מזמן לא כתבתי פוסט שכה התרגשתי תוך כדי כתיבתו. אולי כן, רק שהפעם אני גם מודה וגם גאה – והנה גם אחרי כל כך הרבה שנים חזרה לאותם אירועים מדירים שינה. אך זה גם אומר שהפוסט יצא ארוך מדי ויתר הסיפורים יחכו לזמן קרוב אחר. לילה טוב.