החלטתי לכתוב כדי אולי לצאת מזה סופית. יש מי שיקרא ויחשוב מה כבר קרה – אבל לי קרה. ומאחר ולא רק אני סובל אז צריך לתקן את מה שקורה. ועדיף מהר.
ביום חמישי הייתה לי סופסוף בדיקה בשר”פ של הדסה אצל רופא מומחה. אורולוג. מדוע אורולוג? כי לרופאה שלי טענתי טיעונים שונים ומשונים שאני חייב אחרי כל כך הרבה מחזורי טיפול לוודא שהכל בסדר. והרי כליות ודרכי שתן וכד’ הן מאברי המטרה של המיאלומה. וכן, לאחרונה במסגרת התמיכה יותר מדי אנשים דיווחו על בעיות במערכות האלה, בין אם באבחון או בין אם בטיפול שכשל, שגם עליי זה השפיע – וחשבתי שאולי זה רמז. בכל מקרה – ללכת לסתם רופא לא רציתי – אז קבעתי פגישה בשר”פ.
לתחושתי גם הרופא שקבעתי איתו לא חשב שיש כאן דחיפות (בצדק) ודחה את המפגש שלוש פעמים. בשר”פ כבר טענתי שאם הייתי יודע שזה ככה נדחה כבר הייתי קובע תור ברפואה ציבורית.. אבל הנה התור הגיע והתייצבתי בשר”פ. שילמתי הרבה כפי נדרשתי ועליתי אל הרופא.
ביום הביקור התקשרה מזכירה נחמדה וביקשה שאשתה מספר כוסות מים ואחזיק בגוף. סבבה. הבדיקה החלה בזמן ככה שלא הייתה בעיה של ריצה לשירותים. כמובן שבבית כבר נטלתי מספר סטופ-איט. אפילו בכיס לקחתי כמה. ליתר בטחון. אבל אני הולך סביב. העניין הוא שלא ידעתי שיש בדיקה פולשנית. הכוונה: כחלק מהבדיקות נבדקה הערמונית. ואת זה עושים דרך פי הטבעת. גילוי נאות: אני לא בעניין וגם לא היה לי נעים. אבל אין ברירה, אני יודע. הייתי קצת בהלם אבל הבנתי. פיתחתי סביב זה בדיחות כמגננה שיש לי מלא ואזלין בתחת והיו עוד כל מיני בדיחות שמאוד הצחיקו את אישתי, שהעדיפה להשאר מחוץ לחדר ואני ממש לא אשתף אותן כאן.
סיימנו בהדסה והמשכנו לשוק מחנה יהודה. מאוד רציתי לטייל שם. הסתובבנו בשוק הומה אדם ביום חמישי בערב. קנינו מלא חלווה (צריך ממש לעקוב אחרי המוכרים שתוקעים נתחים גדולים ובסוף זה גם יוצא יקר), ממתקים, ישבנו לקפה, אחר כך הייתי רעב אז ישבנו בסימה ואכלנו מעורב – היה כיף! אוויר ואווירה. קצת הצטערתי שלא קנינו פירות וגם ששכחתי להביא מצלמה אבל ניחא. תמיד מסיימים עם טעם של עוד.
חזרנו הבייתה והלכתי לישון בידיעה שצריך לקום מוקדם, לארגן את הילד לבית הספר ולרשימת מטלות של יום שישי. אבל בבוקר התעוררתי אחרת. עייף וכעוס, עצבני, חסר אנרגיה ומאוד לא נוח לסביבה. כעסתי על הילד שלא קם בזמן – גם הודעתי שלי אין אנרגיות לכלום. אחרי שגם דיברתי לא יפה לכל מי שפנה אלי – מנפנף בביטול את נירה שביקשה שלפחות אתנצל על צורת הדיבור. נפלתי לישון והתעוררתי אחר הצהריים. בטלפון המון הודעות של חברים שחיפשו, הודעות לתמיכה, שיחות שלא נענו. למקצתן עניתי שאני לא חש בטוב. לחלק אפילו לא עניתי. הבית היה באווירה שקטה. מאכלי שישי פה ושם. ולי עדיין אין אנרגיה. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. לקחתי קלונקס להרגע וחזרתי לישון. התעוררתי בלילה לבית ריק – כולם נסעו להורים של אישתי. הייתה לי הודעה ממנה ששואלת אם מתאים להצטרף – להעריך!
כשהם חזרו צפינו יחד אני כבר לא זוכר במה. ידעתי שיש עוד כעס טמון והוא לאט לאט מתפוגג. בגלל שלא ישנתי – נשארתי לבד עד מאוחר, מפנים את זה שמשהו בבדיקה הפולשנית הזאת הזיז לי איזה דבר בראש.
אתמול הייתי בעד שניסע למשתלה לחדש פרחים בבית. נמנענו במשך כל השנה בגלל שנת השמיטה שזה עתה תמה. וזהו.. עברנו את ראש השנה והתחיל חודש חדש – חזרנו מנתיב העשרה עם ארגזים מלאי פרחים. אני ממתין כעת לגנן שיגיע לשתול. הלוואי הייתי יכול אני. נותר לי לשוחח עם אישתי, להסביר במה היה מדובר ולקוות שכמו בספר של עגנון: והיה העקוב למישור.