דני ליטאני שר פעם שהיום בו נפלו השמיים היה דווקא יום יפה. והיום שבו נודע לי שיש לי מיאלומה דווקא לא היה כזה. ובעצם, מעט לפני שנסעתי לפגוש את הרופאה כמעט התייפחתי לפני חבר כשסיפרתי לו שרק ממבט חטוף בתוצאות של בדיקות הדם שאין לי חצי מושג במה שקורה שם, נראה לי שמשהו ממש לא בסדר קורה אצלי, אבל ממש לא בסדר. ובתום הפגישה, כשהרופאה הנפלאה מילאה את בקשתי היחידה: כוס מים, בכדי להרגע, הייתה לי נסיעה ארוכה מירושלים לרחובות כדי לשאת עיני אל ההרים למרחוק ולשאול מאין יבוא עזרי. היא לא הזכירה במפורש את המילה המפחידה “סרטן”, היא כן דיברה על מחלה כרונית שמטופלת בכימותרפיה, אבל כששוחחה עם המזכירה הרפואית כדי לדאוג לי לכל ההפניות הזכירה “אונקולוגית” ואני שבמבוכתי שתקתי כבר הבנתי את מה שהשתדלתי להדחיק למרות מה שנאמר בשיחה, עם כל השאלות ששאלתי, שאני כבר בתור לסרט הזה. לא ידעתי כלום על מיאלומה וטעות מספר אחת הייתה להגיע הביתה, להכנס לגוגל ומשם לויקיפדיה, ולבדוק..

בעיה מספר 2 הייתה להשאר שפוי בלונה פארק, לשם לקחנו את הילדים באותו יום במסגרת יום למנויי ידעות אחרונות. פגשתי שם קרובי משפחה ועכשיו לך ותשדר שגרה כשאתה יודע שבויקי כתוב שתוחלת החיים היא שלוש לחמש שנים..

אבל הכל בעצם התחיל בדקירה קטנה לבדיקת המוגלובין לצורך תרומת דם שנערכה במקום העבודה שבישרה לי שאי אפשר לאפשר לי לתרום בגלל.. אנמיה. אני? אנמי? עם כמויות הבשר שאני אוכל? אולי באמת קצת הורדתי הילוך עם הבשר אבל אם לא 7 ימי בשר בשבוע – גם 4 או 5 זה נחשב. כך שנעלבתי וחיכיתי, ממש חיכיתי לפעם הבאה. ויום ההתרמה הגיע, והקפדתי להגיע אחרי שאכלתי מספיק בשר כדי לבטל כל חשש מאנמיה, אלא שגם שם הדקירה הראתה אנמיה וזה ממש הרגיז. ביקשתי דקירה נוספת שמשום מה הראתה תוצאה גבוהה ויפה כך שלפחות הבעיה לכאורה נפתרה, ותרמתי (כנראה בפעם האחרונה). במקביל התחלתי מהלך של תכנית לאורח חיים בריא, שוב פרוייקט במסגרת העבודה ובבדיקת דם מהירה המליצו לי לבצע בדיקות מקיפות יותר כי נראה שאורח החיים שלי לא כ”כ בריא, לפחות ע”פ התוצאות.

ביום שאחרי בדיקות הדם בקופת החולים, המזכירה של רופא המשפחה התקשרה ואמרה שהוא רוצה לראות אותי. זה לא קרה מעולם, מה גם שבמשך כמה שנים הרגשתי בריא ביותר ועסוק ביותר והקפדתי שלא לראות רופאים, למעט בקשה לאישור מחלה במקרה שבאמת נפלתי ברשתו של וירוס כזה או אחר. אז קיבלתי לבצע עוד כמה בדיקות דם וגם אז התקשרה המזכירה למחרת וביקשה שאגיע שוב אליו. ישבתי מולו במרפאתו בראשון והוא מקיש בנמרצות על המקלדת אך לא מצליח להשיג לי את הבדיקות שביקש. הרופא נראה מוטרד משהו ואז פנה אלי בדרישה למצוא המטולוג כמה שיותר מהר, בדחיפות, וצייד אותי בהפנייה. הוא היה כ”כ נחרץ שממש חרט על הנייר “דחוף!!” עם שני קווים מתחת, להדגשה, ואמר לי שאם עושים לי בעיות שאפנה אליו. אחר כך שאל אם יש דם בצואה כי אולי זה סתם סימן מטעה וצייד אותי בהפניה נוספת לגסטרו. אבל משהו בנימה המלחיצה הזו גרם לי להתקשר מייד למוקד ולבקש פגישה דחופה עם המטולוג (שלא היה לי מושג מה זו ההתמחות הזו) וכמה שיותר מהר ואיפה שאפשר בארץ. מטבעי אני אוהב לטייל ולנסוע, כך שלא היה אכפת לי היכן. נאמר לי שיש תור פנוי למחרת בירושלים ובאותה הזדמנות גם קבעתי לי תור לגסטרו בחולון לאותו היום, כי זו הייתה המלצתו השנייה של הרופא. הגסטרונום בחולון היה רופא מאוד נחמד שייעץ לי לא להלחץ מרופא המשפחה ולוותר על נסיעה מיותרת לירושלים ושאיתו במשרד יושב המטולוג שישמח לטפל בי במרחק נסיעה סביר. רק בלי לחץ. אך משהו בי גרם לי להאמין שאני צריך לזרום עם ההמלצה המקורית.

הגעתי לירושלים לקופת חולים בלב שכונה חרדית, יחידי בתור שאינו חובש כיפה או כיסוי ראש כלשהוא ואפילו בחדר פוגש רופאה דתית, אך להפתעתי די קולית שבחיוך רחב הפנתה אותי לבדיקות ובקולה המרגיע ביקשה ממני לשכוח מכל הסיפור אם הכל בסדר ואם ישנן תוצאות חריגות אז להתקשר אליה לסלולרי. נראה לי קצת מוזר לקבל מספר טלפון מרופאה ועוד מאישה דוסית שעם כל הנוף שמסביב עוד בכלל סברתי שהיא חרדית ומאוד קיויתי שהכל יגמר בכי טוב ולא יעשה בו שימוש..