חודש מההשתלה

יום חמישי, 18 לדצמבר 2014, חודש מאז ההשתלה..

סוף סוף אני כותב! ביום ראשון האחרון גמלה בליבי ההחלטה שאני חייב לעשות משהו שונה. מאז שחזרתי הביתה תחת “תנאי השחרור המוקדם” רבצתי רוב היום מול הטלוויזיה, צפיתי במספר סדרות והרגשתי שהמוח שלי מתייבש.. בסוף השבוע הרגשתי שמיציתי אבל לפניי עדיין תקופת החלמה לא קצרה, דיקור מח עצם בינואר (אוף!) ולאחריו סבב VCD נוסף.

תוצאות בדיקות הדם בביקורת באשפוז יום מח עצם ביום ראשון האחרון היו חיוביות ביותר (המוגלובין מעל 12, טסיות כ-230 – אציין שבשחרור היו רק 38; תאי דם לבנים בספירה תקינה, שרשראות קלות תקינות) ככה שהוחלט על מספר הקלות ובינהן שאני יכול להתייצב לבקורת נוספת רק בעוד שבועיים. שמחתי מאוד.

בסך הכל אני חושב שהתקופה עוברת בצורה חיובית, ציפיתי להרבה יותר גרוע הן באשפוז והן בתקופה שאחריה. בביקורת הראשונה הוציאו לי את ה- PICC line. זה גרם לי סוף סוף להתקלח כאחד האדם. אני מקפיד על ההנחיה שלא להיחסף לשמש ולוקח את התרופות בזמן, נמנע מאוכל לא טרי ומלאכול מחוץ לבית. בשבוע האחרון הרשיתי לעצמי לטעום יין בקידוש אך נמנע מבירה ואלכוהול. קרח הס מלהזכיר.. רק המחשבה מעוררת עדיין בחילה. אפילו מים קרים לא באים לי טוב. על פי האמונה הסינית זה אפילו תקין לגמרי.

אני מאמין שצריך להודות על הטוב. לא מספיק להגיד “הכל בסדר חמסה חמסה” או “טפו טפו הכל בסדר”.. לפיכך ביום שני האחרון עליתי שוב לירושלים, חניתי ליד קניון ממילא ולמרות כאב קל ברגל שמאל צעדתי לכותל, מתוך מטרה להתפלל “הגומל”. יהיה מי שיאמר שאין צורך להגיע עד הכותל בשביל זה אבל הרגשתי בצורך והלכתי על זה..

כשהגעתי לכותל כבר סיימו שחרית. חיפשתי אחר חתני בר מצווה שעולים לתורה עם ספר פתוח.. לקח מעט זמן ומצאתי משפחה אתיופית נחמדה שבדיוק הייתה בסוף התפילה. לילד (לחתן הבר מצוה) היה רב צעיר ונחמד שצרף אותי למעגל הריקודים (זרמתי איתו למרות הכאבים ברגל) ואז גם שילב אותי בתפילה בכדי להתפלל הגומל. התרגשתי מעט. חשבתי לעצמי שזה מאוד סמלי ונחמד שמשפחה שעלתה מאתיופיה זכתה להביא את הילד להתפלל בכותל והנה גם לי הזכות לצעוד לכותל, להצטרף אליהם ולהוקיר את הטוב שעובר עלי בתקופה לא פשוטה זו. תמיד אפשר להשתומם מהצד מה כל כך טוב, אבל לא אצלי – צריך להפיק מהלימונים לימונדה.

חזרתי לרכב ומשם החלטתי לשבור את מחסום הגוש ולנסוע לגוש עציון. בדרך כלל בנסיעה על כביש 60 הייתי נעצר אחרי המנהרות בצומת של חוסאן (ימינה לביתר עלית) ושם תמיד מקפל את הזנב ומבצע פניית פרסה. לא הפעם. המשכתי בנסיעה דרומה ונסעתי על פי ה- Waze עד לדרום הגוש. התרשמתי מהנוף היפה ומהישובים המטופחים וחזרתי לירושלים להפגש עם ד”ר מעיין, ההמטולוגית המופלאה שלי והסנדקית של המיאלומה שלי (ראה פרק 1 בבלוג).

חזרתי הביתה והלכתי לישון. מאז שהתאשפזתי אני מקפיד לישון צהרים, אחרת הגוף שלי מאוד עייף בערב. כשהתעוררתי נחרדתי לגלות שיש לי כאב עז ביותר בשוק רגל שמאל. ברוב שעות הערב פשוט דילגתי על רגל אחת. זה היה בלתי נסבל!

פניתי לרופאה שלי מה- BMT ונתבקשתי להגיע למחרת למחלקה. אחרי בדיקת US הסתבר שמדובר ב-DVT, כלומר קריש דם בוריד עמוק בשוק רגל שמאל. מאחר וקיימת דאגה שהקריש יטפס אל הריאות, קיבלתי הנחיה והתחלתי ליטול זריקות לדילול הדם ואף רכשתי שרוול אלסטי – מגן לשוק שאמור לשמור על תקינות פעולת הורידים אגב הקריש.

מאז שחזרתי המשקל ירד. באחד הימים מצאתי שהוא בדיוק כמו ביום שהתחילו הטיפולים. אך אפילו ירד מתחת לזה. הקפדתי לאכול מכל הבא ליד בכדי לעצור את זה: מצד אחד מזון בריא אך גם פירות, עוגות, אפילו סופגניות כשבשנה שעברה לא טעמתי אפילו אחת. מבקרים כשמגיעים זה עושה לי טוב, מרים אותי למעלה וכמובן שביקור מגיע עם אוכל ומכאן הנגישות למתוקים. מתישהוא נעצור גם את זה. בינתיים אנחנו פה בשביל להנות.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 53, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש עד לאחרונה. גאה לציין שהתנדבתי ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

6 thoughts on “חודש מההשתלה

  1. דיוויד יקר,
    חשיבה חיובית זה (כמעט) כל הסיפור. אין לי ספק שחלק מההתאוששות המהירה שלך קשורה בזה.
    ושני דברים נוספים, היכולת שלך לקבל עזרה ולארגן לעצמך מעטפת של תמיכה לצד הצבת מטרות ותכנון.
    באופן טבעי אתה עושה כל מה שחשוב ונכון כדי להתחזק.

    מחכה לפרקים הבאים בקוצר רוח.

  2. בוקר טוב,
    כבר יצא לי לקרוא את הבלוג שלך בעבר, ואני קוראת אדם חדש, מלא כוחות נפשיים ואופטימיים. החיים לא מפסיקים לאחר ההשתלה,נהפוך הוא בשמירה נכונה על האני החיים רק מתחילים.
    ההשתלה זה דבר חולף, ההתאששות איטית וצריך לזרום אתה. מי שילחם בה יפגע (מניסיון).
    תמשיך לשתף אולי זה יעודד אותי גם לכתוב מהגיגי,
    חנוכה שמח,
    אורנה

  3. טוב לשמוע שאתה חוזר להרגיש טוב
    למרות שהנטייה היא לחזור לחיים כמו שהיו לפני, צריך לזכור לרענן אותם קצת
    אולי לשנות , לנסות, העיקר לא לקחת את הדברים כמובן מאליהם.
    חזק ואמץ

  4. איזה כף לשמוע ממך שהולך טוב . חג החנוכה הוא חג של מתוקים ומגיע לך להנות מהם! אני מחכה לבלוג שלך ונהנית לקרוא את מה שאתה כותב, אתה נותן פרופורציה נכונה לחיים – למה שקורה סביבנו ולנו. אכן צריך להיות מרוצים ממה שיש – ולחיות את הכאן והעכשיו, כי אף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה בעתיד והעבר כבר לא ממש חשוב 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *