יום שני, 1 בדצמבר 2014, Day 13 (היום ה-13 מאז ההשתלה).

חדשות מפתיעות, מרגשות, מעודדות: מחר אני אמור להשתחרר!!! באופן מפתיע הספירות שלי עלו באופן מעודד ביותר: בשישי 0.2, בשבת 0.3, בראשון 1.6 והיום.. 5.9. כן, זו לא שגיאה ואני מציין כי כשעיינתי בדף הנתונים הייתי בטוח שזו שגיאה ולאחר מכן טענתי שזו עלייה מהירה מדי. אחד האחים במחלקה הסביר לי שבהשתלה עצמית אין עלייה גבוהה “מדי”; אלו טענות קבילות במקרה של השתלה מתורם זר ששם המדדים שונים. בהשתלה עצמית הגוף קולט חלק טבעי ממנו ולכן מתייחס אליו בצורה טבעית. ועל כן אין שום הפתעה בתוצאה.

יחד עם זאת יש כן אלמנט של הפתעה בהתאוששות המהירה שהובילה אותי אל השחרור המיוחל: כל הסימנים חיוביים, ההרגשה הכללית מצוינת, המצב רוח טוב כרגיל ואם יש משהו שעדיין שלילי זו הנרופתיה שהורגת אותי כשאני עומד או יושב אבל זה לא קשור להשתלה ולכן כששאלו אותי כיצד אני מרגיש הפרדתי בתשובתי. והאמת, כשהרגשתי כ”כ טוב וזה גם מה ששידרתי, נמנעתי מלציין זאת והפנמתי את הכאב. בסך הכל לא באתי עד הלום להרפא מזה.

דבר טוב מאוד שקרה היום בעקבות ההחלטה: ניתקו אותי מהעמוד עם הנוזלים שהיה צמוד אליי 24 שעות מאז היום הראשון. זה היה כל כך משחרר.. הסתובבתי כמו חייל משוחרר שנפטר מהנשק. הייתי מחויך מאוזן לאוזן. אין כמו החופש..

במשך היום שוחחתי עם מספר רופאים שניסו להבין מה הסיבה לקיצור הפז”ם. להלן תמצית השקפתי:

• הכנה מתאימה שכוללת לימוד הנושא והתהליך
• למידה של תופעות הלוואי הצפויות וכיצד להמנע מהן
• תזונה נכונה וכושר גופני.
  • רופאה אחת אמרה לי שבכל ריצה שרצתי הייתה תרומה אשר קרבה במעט את השחרור
• אופטימיות אופטימיות אופטימיות – להגיע אופטימי ולשדר אופטימיות גם פנימית וגם חיצונית
• הקפדה על פרוצדורות (היגיינת הפה, טיולים רגליים במחלקה ומחוצה לה, וכד’)

ודבר נוסף שישמע ילדותי אך היום בערב הסתבר כמאוד שכיח במחלקה: היה לי מאוד מאוד חשוב לקבל חדר עם נוף. הנוף הזה להרי יהודה משכר אותי מאז ומתמיד ובפרט עתה. מספר פעמים ביום הייתי צופה בו וממלא את ראותיי בסיפוק. הערב נודע לי שמרבית החולים מבקשים להחליף חדר לכזה עם נוף לכשמתפנה באם אינם מקבלים כזה בעת אשפוזם.

היגיינת הפה עזרה לי להמנע ממוקוזיטיס (פצעים בפה) מה גם שבעת קבלת המלפלן מצצתי כ”כ הרבה קרח וארטיקים (המלצה שקיבלתי בספר שקראתי). יחד עם זאת כיום רק המחשבה על קרח או קרטיב מעוררת בי בחילה…!!

בשבת האחרונה היו לי לא מעט מבקרים. אחד הגיסים שלי הגיע להחזיר את הבן שלי איתי שנשאר ללון איתי בשישי והיה מאוד יעיל. הבן הגדול שלי נדב הגיע איתו כי מאוד רצה להפגש ומפאת בריאות לקויה נמנע מלהגיע עד כה. הבטתי בו בגבר הצעיר מלא געגועים – כבר המון שנים שלא נפרדנו לכ”כ הרבה זמן. מצד שני אני הרי ב”מרחק נגיעה” ואי אפשר לחבק אותו. הרגשתי יותר ממוזר, אפילו מתוסכל. המחנק הזה בגרון חזר ביתר שאת והציף אותי בערב. אז גם הרגשתי כמה אני מתגעגע לילדים אותם לא ראיתי שבועיים. זה הרי ממש לא טבעי..

היום אישתי הגיעה בהרכב מלא עם כל הילדים וזאת למרות שאני מחר משתחרר. שניים מהם ויתרו על חוגים כדי לא לפספס את החוויה של לבקר את אבא והמקום בו הוא נמצא. כולנו הלכנו לחגוג את יום ההולדת שלי בבית קפה בקניון המקומי. אחרי קינוח של גלידה וביקור בחדר המשפחה של המחלקה שכלל הליכה על ההליכון הרגשנו שהביקור היה מאוד מוצלח, הוריד את מפלס החרדה וגרם לבן הקטן שלי להצמד אלי בניגוד לתחילת הביקור שבו התבייש להביט אליי. הקטנים ביקשו לחזור לחדר ולצפות בטלוויזיה כאילו זה מלון. שמחנו שזה הרושם שטבוע בהם. אין שום צורך להשאיר חותם אחר.

במשך האשפוז תהיתי מתי ינשור השיער ובכל פעם שהבטתי בשיער הקצוץ שלי לא ראיתי בו שינוי. בימים האחרונים כבר התחלתי להתעודד שלי זה לא יקרה. בררתי, ונאמר לי שזה קורה בתוך שבועיים שלוש מאז האשפוז. היום לפתע שמתי לב שהכרית שלי מלאה שערות. הרגשתי שהנה זה מגיע. אשתי ביקשה שאבדוק האם במשיכת קווצות שיער קורה משהו ונדהמתי לגלות שאיפה שאני מושך.. זה פשוט תולש ומותיר קווצת שיער בידי. הגעתי להבנה שאין מנוס. בערב החלטתי שמחר לפני היציאה אגלח את השיער – עוד שירות שמוענק במחלקה להשתלת מח עצם. שיתפתי אחות מהצוות בחדשות המרעישות. היא חיש מיד התגייסה לגלח אותי במיידית..

וככה, תוך כדי כתיבת שורות אלה, פרסנו סדין ברחבת הכניסה לחדר, ישבתי מול המראה וראיתי כיצד השיער שלי נפרד ממני. להפתעתי זה לא כזה רע. נדב, בני הבכור שנשאר ללון איתי טען שזה אפילו נחמד. עברתי גם את זה.

בערב גם עברתי מה שאני מכנה “הדרכת חתנים” – מדריך למאושפז המשתחרר מהשתלת מח עצם כיצד לנהוג בחייו החדשים. האמת, מזכיר טיפול כמו ברך הנולד (גם לרך נולד אסור דבש בגלל מערכת חיסונית מוחלשת..). והרי כבר מזמן טענתי שאני בסוג של חופשת לידה. רב הדמיון על השוני. שיהיה במזל!