הבוקר התפוצצתי. לא מצאתי את קוצץ הציפורניים ומיהרתי לצאת לעבודה וגם על הדרך לקחת את הקטנים לבית הספר. הייתי חייב לקחת את התרופות וגם לזה לא היה חשק (אבל תמיד לוקח) ולפני שאני ממשיך לכתוב ולברוח מהנושא: התפוצצתי. טרקתי מגירות ואשתי שהגיע בבהלה מנסה להבין מה קרה כעסה מאוד כשטרקתי דלת בכעס. וכשהיא כעסה שאלתי את עצמי למה קוצץ ציפורנים מחורבן עושה לי את זה ובטח שגורם לי להכעיס אותה ועל מה?!?!. אבל זה לא הקוצץ. אילו הכאבים..

בפוסט הקודם כתבתי על דלקת הריאות שהתפתחה והביאה לאשפוז בהדסה. השתחררתי ביום ראשון, נחתי כל השבוע ובשבת בבוקר המראתי לנסיעת עבודה לארה”ב. כל השבוע הקפדתי לנוח ולקחת את כל התרופות. ביום שישי סיימתי עם האנטיביוטיקה ובשבת בטיסה הרשיתי לעצמי לחגוג את המאורע עם מעט אלכוהול של טיסה. מתישהוא החל לכאוב הראש. האם בגלל האלכוהול? כשהגענו לניו יורק פגשתי בחור שעובד איתי והיה איתי על הטיסה. קיבלתי ממנו שני אקמולים וזה הרגיע משהו. הרגיע חלקית כי הכאב היה חריף.. וככה שאת הטיסה הבאה לפיניקס העברתי עם כאב ראש מתון. למחרת, בראשון אחר הצהריים הכאב תקף בחזרה. הגעתי לחנות של Target וחיפשתי משכך כאבים. אך מה מותר? שאלתי אישה אחת שאמרה לי שמאז שהיא בהריון ממליצים לה על Tylenol. אז אמרתי לעצמי שאם זה טוב להריונית זה טוב גם לי. בדיעבד: התרופה מבוססת על Acetaminophen וכנראה שכמו במקרה של נורופן – לא מומלץ לחולי מיאלומה.

ביום שני של אותו שבוע הגשמתי חלום, או לפחות לא הרשיתי לשום דבר להפריע לי להגשים: משחק NBA. קולגה שלי הזמין אותי להצטרף אך נאלץ לנסוע. הוא הואיל בטובו להשאיר לי את הכרטיסים ואף צירף  כרטיס חניה וככה שבלווית קולגה מישראל נסענו יחדיו לראות את פיניקס מול מינסוטה. חוויה ענקית אך אליה וקוץ בא.. כאב ראש. הוא היה כ”כ חריף שהיה קשה להנות מהמשחק, לעיתים אפילו להביט מטה אל המגרש. כשהבחור שאיתי הציע לעזוב באמצע הרבע הרביעי כדי להמנע מפקקים – לא סירבתי – גם כי לא נעים להתקע בין רבבות אוהדים ואלפי מכוניות וגם בגלל כאב הראש. למחרת בשלישי – אותו הדבר, אחה”צ החל כאב ראש מתיש. כאן כבר עזבתי מוקדם את העבודה כי משהו באמת העיק. חשבתי לעצמי שכאבי ראש היו נחלת חיי עד ה-VCD ומאז הפכו דבר מאוד נדיר. אני מונה שתי סיבות אפשריות: האחת נפשית – הייתי מגויס בכל מאודי לתהליך ולמאבק שאולי זה מנע מכל כאב ראש לחדור את השריון והסיבה השנייה: שתיית מים – הרביתי בשתייה בכל יום בכמויות גדולות. חשבתי על כך שאולי זה מונע מהעדר פעילות גופנית, או אולי מספיק עם התירוצים כי פשוט לא חזרתי לעצמי מארועי השבוע הקודם.

ביום רביעי כבר לקחתי דקסה והיו לי שלושה ימים מדהימים הן בעבודה והן בשישי כשבדרך חזרה ארצה בקונקשן חרשנו למשך כמה שעות את מנהטן.

ככה עבר לו שבוע מאז שחזרתי.

ביום שבת בבוקר מוקדם התעוררתי בסלון הבית. אני לא אוהב להרדם בסלון. הייתה לי תקופה כזו ומותר לצחוק עליה. בנערותי הייתי מוצא את אבי נרדם בסלון והיה לוקח שעה להעיר אותו.. אמרתי בזמנו שכשאגדל לי זה בחיים לא יקרה אבל ניתן לנחש מה.. גם בני המשפחה צוחקים עליי שאם אני נרדם אז קשה להעיר, אלא שהבעיה כיום היא ההרדמות עצמה. ככה שבשישי בלילה לא יכולתי להרדם אז במקום להאבק בזה ירדתי לסלון לראות עוד איזה פרק או שניים מהעונה האחרונה של הסדרה “הגשר”. את שתי העונות הראשונות ראיתי בתקופה שאחרי ההשתלה והנה צצה לה עוד עונה. אז אחרי שסיימתי לראות את העונה האחרונה של בית הקלפים, הגיע “הגשר”. אגב, הגשר שעליו מבוססת הסדרה הינו זה שמחבר בין דנמרק לשוודיה. זהו גשר שבאמצע הים הופך למנהרה. כבר שנים שאני חולם להגיע לשם. לחלום מותר.

ככה שהתעוררתי בשבת מוקדם בבוקר בסלון עם כאב חריף ביותר מתחת לצלעות. כאב אזורי, חריף וחזק שהעתיק ממני נשימה. זה ממש הלחיץ. חשתי כאילו משהו תולש או קורע חלקים פנימיים. גררתי עצמי למעלה. הכאב תקף גם מימין וגם משמאל. הערתי את אישתי ומתישהוא זעקות הכאב שלי העירו (כך מסתבר) את בני הבית. לא יכולתי להגדיר מהו הכאב, רק ביקשתי שתמרח וולטרן והכי רציתי לעצום עיניים ולישון. באותו רגע לא היה אכפת לי למות. כאב שאי אפשר לשאת או לעצור. לא הבנתי את פשרו אך גם היה קשה בכלל לחשוב. נכון שבמיאלומה וולטרן זה אסור – אבל במצב כזה למי אכפת.. החומר עשה מעט את העבודה והכאב טיפה התמתן אך עדיין קשה היה להסביר את מקורו או לכבוש אותו. לא זכור לי כמה דקות זה נמשך – מתי שהוא נרדמתי להרבה שעות.

כשקמתי הכאב המשיך. לא באותה קטסטרופה אבל עדיין כאב שלא נותן מנוח ולא מאפשר לתפקד כרגיל. היה חשש לגבי פישרו: הרפס זוסטר? רק לפני מספר שבועות הפסקתי לקחת את האציקלוויר. כשנסעתי לחו”ל לקחתי כהגנה למספר ימים. האם דווקא הדגימה לאחרונה זה מה שגרם להתקף? לא כשחושבים על זה שהתקף הכאב בשני הצדדים. חשבנו אולי על בעיות בכליות אבל שוב: בשני הצדדים בו זמנית?! הכאב לא נתן מנוח וישיבה או שכיבה בסלון הבית לוותה באי נוחות רבה. בין אם מתחת לצלעות או באזור בית החזה – היה כאב שלא ניתן להתעלם ממנו. את מרבית השבת העברתי בשינה, מנסה לברוח בצורה זו מהכאב הבלתי פוסק.

אתמול, ביום ראשון הכאב כאילו “טיפס” מעט ותקף את אזור הצלעות. העדפתי להשאר בבית כי באמת אי אפשר היה ניתן להתרכז וכל שכן ה”נפילה” מהסטרואידים הוסיפה מימד עצוב משל עצמה: הסלולרי שלי נפל מהידיים ונשבר לי המסך. תעודת טפשות מוענקת לי בשל עצלותי להדביק מגן מסך עד כה. אחר הצהרים הלכתי לראות את רופאת המשפחה כי היינו (אישתי ואני) מוטרדים ממצבי. זאת בדקה אותי ועלתה על כך שכל אזור הצלעות מאוד רגיש – מלפנים ומאחור, לאורך ולרוחב – אם כי הבטן רכה ומחוץ לטווח סכנה. היא אף הסבירה שרגישות זו משפיעה על איברי הנשימה ומכאן הקושי בנשימה. לטענתה הדבר היחידי שיכול להסביר במידת מה כזה מצב הינו תופעות הלוואי של הרבלימיד ושעליי לשתף את פרופ’ בן יהודה.

אך במה אשתף ומה אומר?! ויתרה מכך.. מה זה יביא?! בדיקות נוספות..? תרופות נוספות..? והנה הגענו לנקודה שעדיף לסבול בשקט ולחכות להסלמה או לרגיעה מאשר אדם מהישוב שהטיפול בו היה ודאי שונה ממקרה כמו שלי.

הבוקר כשקמתי כבר הכאב האמיר לכתפיים בנוסף לרגישות בבית החזה שליווה את הקושי לנשום. ההרגשה חסרת האונים הזו, המתסכלת במידה רבה, עם הכאב הבלתי פוסק הזה הביא להתנהגות הלא רציונלית ולהתפרצות שלי. וכמו אתמול כשרופאת המשפחה שאלה אם אני צריך ימי מחלה ועניתי בשלילה – שמתי פעמי אל המשרד.

במהלך היום שמתי לב שהכאב בעצם רובו נעלם.. מאוד רציתי לצאת לסיבוב ריצה הערב אך לא נלחמתי בעייפות. העדפתי לכתוב על זה.

את השורות האלה אני כותב בתום ערב מאושר אך מורט עצבים בו מכבי תל אביב הוכתרה כאלופת אירופה כנגד כל הסיכויים. עייף, עם רגל מאוד כואבת, קצת שתוי, שעה מאוחרת, אך עם השוואה בלתי נמנעת לעובדה שקבוצה כה כושלת על פניו כמו מכבי מגיעה לטופ של אירופה וכנגד כל הסיכויים גורמת נחת ורגעי אושר לאוהדים.

ביום שישי היה חצי הגמר מול צסק”א וגם שם היה נצחון מתוק עוד יותר. קדם לו בוקר מקסים של המפגש השנתי של אמ”ן. כל כך חיכיתי לו בעיקר לאור המפגש בשנה שעברה שהשאיר עלי חותם אדיר, מה גם שבמפגש כאילו חגגו לי ולמחלה שנה – ביום השנה הראשון בה נתבשרתי על קיומה של המחלה אותה כמו מכבי ואליפות אירופה אני מנצח כנגד כל הסיכויים.

אם בשנה שעברה הגעתי כאנדרדוג מוחלט, חולה “חדש” ללא ידע עם הרבה פחדים, מגיע לבדי בלי להכיר אף אדם ובלי שום ציפיות, הרי שהשנה היו ציפיות רבות ממפגש מרתק לו חיכיתי רבות. אלא שכמו בשני המשחקים של מכבי אל מול יריבותיה גם כאן היו הפתעות והרשמים הגיעו מכיוון לא צפוי.

בבוקר באירוע נטלתי כדור חזק כנגד הכאבים העזים בכף הרגל מה שמהר מאוד מיסטל אותי לגמרי. בחלק מההרצאות ניקרתי, בשאר לא הייתי מרוכז, ואם ציפיתי ללמוד חומר חדש הרי שהכל עבר לידי.. קשה לי למצוא תובנות שלקחתי ממספר שעות של הרצאות למעט אולי העובדה שעליי לסמן ביומן מועדים לטיול על לאורך שפת הים. אך מצד שני בניגוד לשנה הקודמת הרגשתי מאוד שייך: פגשתי הרבה מכרים, אנשים ניגשו אליי ואמרו שלום, היה נוח לגשת לרופאים שעזרו לי ברגעים חשובים (דוגמת ד”ר הרדן) ולהגיד שלום ותודה (והאמת גם להציג את עצמי כי יש מי שאיתו מעולם לא נפגשתי פנים אל פנים). והיו אנשים חדשים שפגשתי כשלכולנו אותו מכנה משותף. פגשתי גם את האחות מקופת החולים שסיפרה לי שלאמה יש את המחלה. הבוקר כשהגעתי לבדיקת דם במרפאה כבר זכיתי לברכת שלום לבבית. אחים לנשק.

ההתארגנות של אמ”ן מפתיעה אותי כל פעם מחדש כמו גם השונות המפתיעה בין ציפייה למציאות. אם לפני למעלה משנה היו מבקשים לתאר חולה סרטן הרי שהתמונה הייתה קודרת עגומה וסופנית. ולמרות שניתן למצוא אנשים ושמות שנפלו חללים במאבק הרי שבמרבית המקרים אוכל למצוא אנשים מדהימים ויפים, לוחמים, ואפטימיים שקיבלו לימונים והפכו אותם לימונדה. קשה להסביר זאת לאדם שאינו חולה כפי שקשה להסביר את המוטיבציה להיות לוחם לאנשים ששיגרת השירות העורפי הינו שיגרת חייהם.

בעבודה כבר קשה להסתיר את הצליעה והחלטתי לשתף במהות הבעיה: בדיקה פולשנית שגרמה נזק עצבי ושהתרופה גם כן לא נעימה. שום דבר מעבר.

ברחוב שבו אני גם יש כבר שלושה חולים במחלה: אביה של אחת משכנותיי, אחותה של אחת משכנותיי, ואנוכי. שכיחות המחלה באוכלוסיה אינה כה גבוהה אלא שלאן שאפנה אני מוצא אנשים שהמחלה נגעה בחייהם. לא, זה לא מרפה את המחלה, אבל יש בזה משהו שמחליש את הכאב. צרת רבים נחמת שוטים? אולי, אבל גם בזה יש נחמה כמו בתחושת האלכוהול שהקהתה את הצפייה במשחק של מכבי. מכבי אלופה!

© כל הזכויות שמורות

אז את האירועים שקדמו ליום שבו נפלו השמיים אני זוכר די בפירוט, אבל לא בכאוס ששלט לאחר מכן. למי לפנות? עם מי להתייעץ? ומה זה לעזאזל הדבר הזה? במיוחד אני לא זוכר איך התגלגלתי לאתר של אמ”ן. אבל השארתי פרטים ולא אשכח את השיחה עם מתי רביב, פעיל באמ”ן. זה קצת איפס אותי ונתן לי להבין שלא מתים מזה כ”כ מהר. קיבלתי ממתי את ההמלצה שאני משתף רק את מי שיוכל להועיל לי במצבי. כך אני עושה עד היום ורבים מבני משפחתי אינם יודעים על הנסיבות לצורך להשתייכותי לחבורה של משפחת אמ”ן.

הדבר הכי טוב שקרה מעט לאחר מכן היה הכנס של אמ”ן. הגעתי לכנס של חולים וממבט ראשון זה נראה לי כמו בכינוס של Tupperware. אנשים מחוייכים מתכנסים למטרה שלא ברורה לי, אבל בצורה מאורגנת להפליא ועוד עם הרבה מוטיבציה. אבל מוטיבציה למה? ניסיתי לחפש באנשים סממנים של חולים ולא הצלחתי. חיפשתי את עצמי ישבתי והקשבתי ולא ידעתי למה לצפות. ואז עלתה לבמה פאולה אזולאי ואמרה משפט שאותו לא אשכח, שריגש אותי מאוד ומשם הכל החל להתהפך ולטובה: קחו אחריות על המחלה שלכם. תנהלו אותה אתם ואל תתנו לה לנהל אתכם. נצרתי את המשפט בליבי. זה כ”כ חימם אותי. לא ידעתי איך ליישם אותו אבל הבנתי שהוא אחד המפתחות לפענוח הצופן החדש.

הכנס נערך זמן מה לאחר שכבר קיבלתי את תוצאות דיקור מח העצם. במהלכו הבנתי שהסטטוס האמיתי שלי הוא מיאלומה זוחלת. יותר נכון, מתנה בחזקת מיאלומה זוחלת, Smoldering Myeloma. ומדוע מתנה? זאת מאחר וקיבלתי את זמן החסד להתרגל ולהכיל את המצב. לקחת אחריות, להעריך דברים אחרת, להתכונן, להתארגן. כל רופא שאיתו התייעצתי המליץ לי לדחות את הטיפולים ולעבור למעקב צמוד. בכנס גם התייעצתי בקצרה אודות מצבי עם ד”ר אביבי שהרצתה באותו יום בכנס וממנה קיבלתי טיפ נוסף: לשמור על אורח חיים בריא. ואכן כך קרה: עברתי לאורח חיים ספורטיבי, נאבקתי עם עצמי להכנס לכושר אתלטי, אותו הזנחתי די הרבה שנים. חזרתי לריצות ארוכות ולא ויתרתי לעצמי. אם בתחילה ריחמתי ואמרתי לעצמי שהאנמיה מונעת ממני לרוץ ושאני אדם חולה ומסכן – הקפדתי לסיים את הריצה. זה לקח את הזמן אבל זה קרה. הורדתי יפה במשקל, בצריכת הסוכר, בכמויות האוכל, האוכל הפך להיות יותר ויותר בריא, תוספות מזון כגון כמוסות כורכום הפכו חלק משגרת הבוקר. את השיא האישי קבעתי בהשתתפות במרתון תל אביב (לא במרתון מלא אבל גם מסלול חלקי הוא בבחינת הצלחה). קדמה לכך החלטה נועזת מבחינתי והיא השתתפות במפגש “חברים לדרך” בגבעתיים. חיפשתי דרך להיות פעיל באמ”ן וידעתי שהגעה למפגש יכולה להיות קרקע לבדיקת התאמה. זה היה כזה וואוו מבחינתי – פגשתי חולים “על אמת” שרובם כ”כ מלאי אנרגיה, חלקם עם יכולת פיזית גבוהה שלא מוותרים לעצמם ואשר הקרינו לי את היכולת לשמור על השאפתנות בחיים אגב המחלה. מאז ההשתתפות במפגש הראשון התחזקה ההחלטה לשים את המחלה מאחור ככל שניתן.

המחלה היא חלק ממני, היא עולה בשגרת היום, היא מדוסקסת עם עצמי במהלך הריצה, בנסיעה הביתה, היא תמיד עולה כנושא עם החברים שיודעים, היא מוסיפה דאגה חרישית לבני המשפחה הקרובים. היא שם אבל בעיקר בראש. למדתי להפנים אותה, ולחיות עם עובדת קיומה. מעולם לא שאלתי את עצמי מדוע זה קרה לי. אני עסוק מדי בשביל זה. הימים הקשים יותר ניזונים מהרגעים בהם אני מתבונן בתוצאות העדכניות של בדיקות הדם: ב-IGG שגדל תמיד, בשרשראות הקלות והמשתוללות, בכדוריות האדומות המתמעטות, בסעיפים האדומים הרבים.

באורח פלא הכנס הבא של אמ”ן נופל ביום השנה שבו סיפרו לי שהמיאלומה איתי לטוב ולרע. ומה שלמדתי בשנה האחרונה היא לקח אחד חשוב: לקחת אחריות על המחלה ולנהל אותה בעצמי.

דני ליטאני שר פעם שהיום בו נפלו השמיים היה דווקא יום יפה. והיום שבו נודע לי שיש לי מיאלומה דווקא לא היה כזה. ובעצם, מעט לפני שנסעתי לפגוש את הרופאה כמעט התייפחתי לפני חבר כשסיפרתי לו שרק ממבט חטוף בתוצאות של בדיקות הדם שאין לי חצי מושג במה שקורה שם, נראה לי שמשהו ממש לא בסדר קורה אצלי, אבל ממש לא בסדר. ובתום הפגישה, כשהרופאה הנפלאה מילאה את בקשתי היחידה: כוס מים, בכדי להרגע, הייתה לי נסיעה ארוכה מירושלים לרחובות כדי לשאת עיני אל ההרים למרחוק ולשאול מאין יבוא עזרי. היא לא הזכירה במפורש את המילה המפחידה “סרטן”, היא כן דיברה על מחלה כרונית שמטופלת בכימותרפיה, אבל כששוחחה עם המזכירה הרפואית כדי לדאוג לי לכל ההפניות הזכירה “אונקולוגית” ואני שבמבוכתי שתקתי כבר הבנתי את מה שהשתדלתי להדחיק למרות מה שנאמר בשיחה, עם כל השאלות ששאלתי, שאני כבר בתור לסרט הזה. לא ידעתי כלום על מיאלומה וטעות מספר אחת הייתה להגיע הביתה, להכנס לגוגל ומשם לויקיפדיה, ולבדוק..

בעיה מספר 2 הייתה להשאר שפוי בלונה פארק, לשם לקחנו את הילדים באותו יום במסגרת יום למנויי ידעות אחרונות. פגשתי שם קרובי משפחה ועכשיו לך ותשדר שגרה כשאתה יודע שבויקי כתוב שתוחלת החיים היא שלוש לחמש שנים..

אבל הכל בעצם התחיל בדקירה קטנה לבדיקת המוגלובין לצורך תרומת דם שנערכה במקום העבודה שבישרה לי שאי אפשר לאפשר לי לתרום בגלל.. אנמיה. אני? אנמי? עם כמויות הבשר שאני אוכל? אולי באמת קצת הורדתי הילוך עם הבשר אבל אם לא 7 ימי בשר בשבוע – גם 4 או 5 זה נחשב. כך שנעלבתי וחיכיתי, ממש חיכיתי לפעם הבאה. ויום ההתרמה הגיע, והקפדתי להגיע אחרי שאכלתי מספיק בשר כדי לבטל כל חשש מאנמיה, אלא שגם שם הדקירה הראתה אנמיה וזה ממש הרגיז. ביקשתי דקירה נוספת שמשום מה הראתה תוצאה גבוהה ויפה כך שלפחות הבעיה לכאורה נפתרה, ותרמתי (כנראה בפעם האחרונה). במקביל התחלתי מהלך של תכנית לאורח חיים בריא, שוב פרוייקט במסגרת העבודה ובבדיקת דם מהירה המליצו לי לבצע בדיקות מקיפות יותר כי נראה שאורח החיים שלי לא כ”כ בריא, לפחות ע”פ התוצאות.

ביום שאחרי בדיקות הדם בקופת החולים, המזכירה של רופא המשפחה התקשרה ואמרה שהוא רוצה לראות אותי. זה לא קרה מעולם, מה גם שבמשך כמה שנים הרגשתי בריא ביותר ועסוק ביותר והקפדתי שלא לראות רופאים, למעט בקשה לאישור מחלה במקרה שבאמת נפלתי ברשתו של וירוס כזה או אחר. אז קיבלתי לבצע עוד כמה בדיקות דם וגם אז התקשרה המזכירה למחרת וביקשה שאגיע שוב אליו. ישבתי מולו במרפאתו בראשון והוא מקיש בנמרצות על המקלדת אך לא מצליח להשיג לי את הבדיקות שביקש. הרופא נראה מוטרד משהו ואז פנה אלי בדרישה למצוא המטולוג כמה שיותר מהר, בדחיפות, וצייד אותי בהפנייה. הוא היה כ”כ נחרץ שממש חרט על הנייר “דחוף!!” עם שני קווים מתחת, להדגשה, ואמר לי שאם עושים לי בעיות שאפנה אליו. אחר כך שאל אם יש דם בצואה כי אולי זה סתם סימן מטעה וצייד אותי בהפניה נוספת לגסטרו. אבל משהו בנימה המלחיצה הזו גרם לי להתקשר מייד למוקד ולבקש פגישה דחופה עם המטולוג (שלא היה לי מושג מה זו ההתמחות הזו) וכמה שיותר מהר ואיפה שאפשר בארץ. מטבעי אני אוהב לטייל ולנסוע, כך שלא היה אכפת לי היכן. נאמר לי שיש תור פנוי למחרת בירושלים ובאותה הזדמנות גם קבעתי לי תור לגסטרו בחולון לאותו היום, כי זו הייתה המלצתו השנייה של הרופא. הגסטרונום בחולון היה רופא מאוד נחמד שייעץ לי לא להלחץ מרופא המשפחה ולוותר על נסיעה מיותרת לירושלים ושאיתו במשרד יושב המטולוג שישמח לטפל בי במרחק נסיעה סביר. רק בלי לחץ. אך משהו בי גרם לי להאמין שאני צריך לזרום עם ההמלצה המקורית.

הגעתי לירושלים לקופת חולים בלב שכונה חרדית, יחידי בתור שאינו חובש כיפה או כיסוי ראש כלשהוא ואפילו בחדר פוגש רופאה דתית, אך להפתעתי די קולית שבחיוך רחב הפנתה אותי לבדיקות ובקולה המרגיע ביקשה ממני לשכוח מכל הסיפור אם הכל בסדר ואם ישנן תוצאות חריגות אז להתקשר אליה לסלולרי. נראה לי קצת מוזר לקבל מספר טלפון מרופאה ועוד מאישה דוסית שעם כל הנוף שמסביב עוד בכלל סברתי שהיא חרדית ומאוד קיויתי שהכל יגמר בכי טוב ולא יעשה בו שימוש..