יאללה מכבי!

את השורות האלה אני כותב בתום ערב מאושר אך מורט עצבים בו מכבי תל אביב הוכתרה כאלופת אירופה כנגד כל הסיכויים. עייף, עם רגל מאוד כואבת, קצת שתוי, שעה מאוחרת, אך עם השוואה בלתי נמנעת לעובדה שקבוצה כה כושלת על פניו כמו מכבי מגיעה לטופ של אירופה וכנגד כל הסיכויים גורמת נחת ורגעי אושר לאוהדים.

ביום שישי היה חצי הגמר מול צסק"א וגם שם היה נצחון מתוק עוד יותר. קדם לו בוקר מקסים של המפגש השנתי של אמ"ן. כל כך חיכיתי לו בעיקר לאור המפגש בשנה שעברה שהשאיר עלי חותם אדיר, מה גם שבמפגש כאילו חגגו לי ולמחלה שנה – ביום השנה הראשון בה נתבשרתי על קיומה של המחלה אותה כמו מכבי ואליפות אירופה אני מנצח כנגד כל הסיכויים.

אם בשנה שעברה הגעתי כאנדרדוג מוחלט, חולה "חדש" ללא ידע עם הרבה פחדים, מגיע לבדי בלי להכיר אף אדם ובלי שום ציפיות, הרי שהשנה היו ציפיות רבות ממפגש מרתק לו חיכיתי רבות. אלא שכמו בשני המשחקים של מכבי אל מול יריבותיה גם כאן היו הפתעות והרשמים הגיעו מכיוון לא צפוי.

בבוקר באירוע נטלתי כדור חזק כנגד הכאבים העזים בכף הרגל מה שמהר מאוד מיסטל אותי לגמרי. בחלק מההרצאות ניקרתי, בשאר לא הייתי מרוכז, ואם ציפיתי ללמוד חומר חדש הרי שהכל עבר לידי.. קשה לי למצוא תובנות שלקחתי ממספר שעות של הרצאות למעט אולי העובדה שעליי לסמן ביומן מועדים לטיול על לאורך שפת הים. אך מצד שני בניגוד לשנה הקודמת הרגשתי מאוד שייך: פגשתי הרבה מכרים, אנשים ניגשו אליי ואמרו שלום, היה נוח לגשת לרופאים שעזרו לי ברגעים חשובים (דוגמת ד"ר הרדן) ולהגיד שלום ותודה (והאמת גם להציג את עצמי כי יש מי שאיתו מעולם לא נפגשתי פנים אל פנים). והיו אנשים חדשים שפגשתי כשלכולנו אותו מכנה משותף. פגשתי גם את האחות מקופת החולים שסיפרה לי שלאמה יש את המחלה. הבוקר כשהגעתי לבדיקת דם במרפאה כבר זכיתי לברכת שלום לבבית. אחים לנשק.

ההתארגנות של אמ"ן מפתיעה אותי כל פעם מחדש כמו גם השונות המפתיעה בין ציפייה למציאות. אם לפני למעלה משנה היו מבקשים לתאר חולה סרטן הרי שהתמונה הייתה קודרת עגומה וסופנית. ולמרות שניתן למצוא אנשים ושמות שנפלו חללים במאבק הרי שבמרבית המקרים אוכל למצוא אנשים מדהימים ויפים, לוחמים, ואפטימיים שקיבלו לימונים והפכו אותם לימונדה. קשה להסביר זאת לאדם שאינו חולה כפי שקשה להסביר את המוטיבציה להיות לוחם לאנשים ששיגרת השירות העורפי הינו שיגרת חייהם.

בעבודה כבר קשה להסתיר את הצליעה והחלטתי לשתף במהות הבעיה: בדיקה פולשנית שגרמה נזק עצבי ושהתרופה גם כן לא נעימה. שום דבר מעבר.

ברחוב שבו אני גם יש כבר שלושה חולים במחלה: אביה של אחת משכנותיי, אחותה של אחת משכנותיי, ואנוכי. שכיחות המחלה באוכלוסיה אינה כה גבוהה אלא שלאן שאפנה אני מוצא אנשים שהמחלה נגעה בחייהם. לא, זה לא מרפה את המחלה, אבל יש בזה משהו שמחליש את הכאב. צרת רבים נחמת שוטים? אולי, אבל גם בזה יש נחמה כמו בתחושת האלכוהול שהקהתה את הצפייה במשחק של מכבי. מכבי אלופה!

 

© כל הזכויות שמורות

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגיות , , , מאת David. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

אודות David

בן 46, נשוי + 4, גר במרכז הארץ לאחר ילדות מקסימה בעיר צפונית ורחוקה בשכונה לא שכונה מרובת ילדים, משפחות קשי יום ואתגרים לחיים. בצבא התברכתי בחמש שנים פעילות ברובן פעילות מאוד ברמת הגולן עם התמחות באפיון תחמושת, חומרי נפץ וחבלת שדה. לאחר חמש שנים אתגריות בטכניון, התחלתי את הקריירה בהיי טק, לגדל את ילדיי ולפנק את אשתי ומתי שהוא תוך כדי לידת הילד הרביעי השלמתי גם תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות יתרה עם תזה. עובד בחברת הייטק עם אותם החברים כבר למעלה מעשור, נהנה מאוד מהעבודה שמפצה על השעות הרבות. עוסק בפעילות התנדבותית קהילתית במעט הזמן הפנוי ובספורט אתלטי שבו הצטיינתי ובעבר ואליו התמכרתי מחדש. מתנדב ביחידת חילוץ מקריסת מבנים על כל צרה שלא תבוא. משתדל שהבלוג הזה יהווה מגדלור לכל אותם שותפים לדרך שמרגישים אבודים במדבר של דאגות וחרדות.

2 תגובות בנושא “יאללה מכבי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *